מאת רמי יצהר | עניין מרכזי – חדשות וסקופים מאז 1999
ירושלים, אתונה וניקוסיה מתקרבות להקמת ציר צבאי ביטחוני חדש במזרח הים התיכון — ציר שאינו מוגדר רשמית כברית, אך בפועל מתפקד ככזו. מדובר במהלך אסטרטגי רחב היקף, שמטרתו המוצהרת: הרתעה, יציבות והגנה על אינטרסים משותפים. מטרתו הלא־מוצהרת: בלימת מגמות תוקפניות והולכות של טורקיה בראשות רג’פ טאיפ ארדואן — בזירה הימית, האווירית והמדינית גם יחד.
לפי מקורות ביטחוניים ודיווחים בתקשורת הבינלאומית, נבחנת הקמה של מסגרת צבאית משותפת לתגובה מהירה, הכוללת רכיבי ים־אוויר־יבשה, תיאום מודיעיני הדוק, שימוש בבסיסים יווניים וקפריסאיים, והעמקת הנוכחות הישראלית במרחב. אין עדיין חתימה רשמית — אך עצם קיום השיחות מאותת על שינוי עומק במאזן האזורי.
למה עכשיו? כי טורקיה שינתה פאזה
המהלך אינו נולד בחלל ריק. בשנה האחרונה החריפה טורקיה את הרטוריקה ואת ההתנהלות המבצעית שלה במזרח הים התיכון:
איומים גלויים כלפי יוון, חיכוכים סביב אזורים כלכליים ימיים, התנגדות חריפה לפרויקטי אנרגיה אירופיים העוברים דרך קפריסין ויוון — וברקע, ניסיון מתמשך של אנקרה למצב את עצמה כמעצמה אזורית דומיננטית, גם על חשבון מדינות נאט״ו אחרות.
יוון וקפריסין, שתיהן עם זיכרון היסטורי פתוח מול טורקיה, אינן מסתפקות עוד בדיפלומטיה. אתונה משקיעה מיליארדים בשדרוג הצבא, רוכשת מערכות נשק מתקדמות — בהן מערכות ישראליות — ומחפשת שותפים שמבינים הרתעה לא רק כעמדה, אלא כיכולת.
כאן נכנסת ישראל.
ישראל–יוון–קפריסין: לא רומן, אלא אינטרס
שיתוף הפעולה בין ישראל ליוון ולקפריסין אינו חדש, אך כעת הוא מקבל עומק ביטחוני חסר תקדים.
מעבר לתרגילים משותפים, עסקאות נשק ומודיעין — מתגבשת הבנה משותפת: הים התיכון המזרחי הפך מזירת שוליים לזירת מפתח.
עבור ישראל, מדובר גם בהרחבת חגורת הביטחון האסטרטגית — הרחק מעבר לחופיה. עבור יוון וקפריסין, ישראל היא שחקן צבאי וטכנולוגי שמוסיף משקל הרתעתי אמיתי מול טורקיה.
עזה נכנסת לתמונה: החשש מהיום שאחרי
אבל הברית הזו אינה מתמקדת רק בים התיכון. היא גולשת — בזהירות — גם לשאלת “היום שאחרי” בעזה.
בישראל קיים חשש ברור: שטורקיה תנסה, במישרין או בעקיפין, למצב את עצמה כשחקן בשטח העזתי במסגרת של כוח בינלאומי או מנגנון פיקוח עתידי. תרחיש כזה נתפס בירושלים כמסוכן במיוחד — משום שכל חיכוך ביטחוני עלול להפוך מיידית למשבר מדיני מול מדינה אזורית חזקה.
מכאן נולד רעיון נגד: חלופה אירופית־מערבית.
לפי דיווחים, מתקיימים מגעים ראשוניים על מעורבות יוונית — בעיקר הנדסית ולוגיסטית — בשלב ב’ בעזה, כחלק ממסגרת בינלאומית שתזכה ללגיטימציה רחבה ותייתר צורך במעורבות טורקית. לא מדובר בהחלטה, אלא בבחינת כיוונים — אך עצם העלאת הרעיון מלמדת על עומק החשש הישראלי.
לא פנטזיה — אלא ניהול סיכונים
בישראל מדגישים: טורקיה הצהירה כי לא תציב חיילים בעזה. אך במקביל, אנקרה מקיימת מגעים עם חמאס ומנסה להשפיע על מתווה שלב ב’. הפער בין הצהרות לפעולות מדאיג את הדרג המדיני והביטחוני.
לכן, החיבור ליוון ולקפריסין אינו רק “נגד ארדואן” — אלא בעד שליטה בתרחישים, מניעת הפתעות, וצמצום סיכונים.
השורה התחתונה
מה שנרקם כעת בין ישראל, יוון וקפריסין הוא ציר אסטרטגי שקט אך משמעותי. הוא אינו מכוון למלחמה — אלא למניעתה. הוא אינו מכוון לכיבוש — אלא לייצוב. והוא מאותת לא רק לטורקיה, אלא גם לאירופה, לארה״ב ולשחקנים האזוריים: המזרח התיכון והים התיכון המזרחי נכנסים לשלב חדש, שבו בריתות אינן מוכרזות בכותרות — אלא נבנות בשטח.
והשאלה שנותרת פתוחה, כדרכה של מציאות אסטרטגית:
האם הברית הזו תספיק כדי לרסן את ארדואן — או שהיא רק הפרק הראשון במאבק אזורי ארוך בהרבה?
״עניין מרכזי״
