ביום הראשון בשנת 2026 נרשמת באיראן התפרצות המחאה המשמעותית ביותר מאז 2022 – גל שהחל כזעקה כלכלית על קריסת המטבע והיוקר, וממשיך להתרחב לערים רבות, עם סיסמאות אנטי־משטריות, עימותים עם כוחות הביטחון ודיווחים על הרוגים.
בישראל עוקבים מקרוב ונערכות התייעצויות ביטחוניות כדי להיערך לאפשרות שהשלטון המרכזי ינסה להסיט את תשומת הלב מפעילות הפנים לפרוץ מתיחות מול ישראל.
המשטר האיראני, מצידו, מצייר את האירועים כ״התפרעויות״ ומאותת על יד קשה – ובמקביל מנסה לשדר “הקשבה” דרך צעדי חירום כלכליים ושינויים פרסונליים.
מה הצית את האש הפעם
1) כסף, לא “חיג’אב”
בניגוד לגלי מחאה קודמים שנצרבו בזיכרון העולמי סביב סוגיות חופש אישי, הפעם המנוע הראשי הוא כלכלי: שחיקה דרמטית בכוח הקנייה, אינפלציה, וצניחה חדה בערך הריאל – שהפכה את החיים היומיומיים לתרגיל הישרדות.
רמת ביטחון: גבוהה (מספר מקורות מדווחים באופן עקבי על טריגר כלכלי ועל ציר “יוקר–מטבע–משכורות”).
2) “זה התחיל בבזאר – ונזלג לקמפוסים”
הדפוס שחוזר בדיווחים: מחאה שהחלה סביב סוחרים/חנויות ופעילות עירונית־מסחרית (כולל שביתות וסגירות), ובהמשך הצטרפות סטודנטים ומוקדים בפריפריה.
רמת ביטחון: גבוהה
היקף המחאה ומפת העימותים
מה יודעים “על הקרקע”
- דווח על התפשטות לערים ומחוזות שונים, כולל מוקדים שאינם רק טהראן, עם סגירות עסקים, חסימות כבישים ועימותים.
- יש דיווחים על הרוגים (כולל מפגינים ולפחות אדם המזוהה עם כוחות/תומכי משטר), פצועים ומעצרים.
רמת ביטחון: בינונית–גבוהה לגבי עצם ההרוגים והעימותים; בינונית לגבי המספרים המדויקים בזמן אמת (איראן היא זירה שבה מספרים משתנים במהירות וקשה לאימות מלא).
מה השתנה לעומת 2022
ב-2022 היה רגע סמלי שחיבר ציבור רחב סביב סוגיית חופש. כעת — הקיום עצמו (מחירים, שכר, מטבע) דוחף גם אוכלוסיות שבדרך כלל לא יוצאות להפגנות, מה שעלול לייצר “מסה קריטית” אחרת.
תגובת המשטר: שילוב של מקל וגזר
“דיאלוג” על המסך – וגז מדמיע ברחוב
בדיווחים עולה מסר כפול: מצד אחד הצהרות על טיפול במשבר, שינויי תפקידים וניסיון להרגיע; מצד שני — פיזור הפגנות באמצעים, מעצרים ואזהרות.
רמת ביטחון: גבוהה לגבי הדואליות (זה גם דפוס היסטורי של המשטר וגם מתועד כעת).
טקטיקות מוכרות: “סגירות”, “אנרגיה”, ושליטה בקצב
יש דיווחים על סגירת מוסדות/מחוזות ונימוקים של מזג אוויר/אנרגיה – מה שנתפס על ידי חלק מהציבור ככלי לניהול המרחב האזרחי והפחתת חיכוך.
רמת ביטחון: בינונית (יש מקור ברור לדפוס, אך “למה באמת” תמיד קשה להוכיח).
הממד שמפחיד את המשטר באמת: נרטיב
המשטר האיראני יודע שכשהכלכלה קורסת — קשה “להאשים אויב” לאורך זמן — ולכן כל גל מחאה הופך מיד למלחמה על משמעות:
מי “עם העם”, מי “בוגד”, מי “סוכן זר”, ומהי הלגיטימציה להפעלת כוח.
זו הסיבה שכל גל כזה מלווה בדרך כלל ב:
- הצפת טענות על “גורמים זרים”
- לחץ על תקשורת ורשתות
- והידוק שליטה בתודעה הציבורית
(כאן זו הערכה אנליטית כללית; לא טענה נקודתית חדשה ללא מקור.)
נקודת מבט ישראלית: הזדמנות, סכנה – ובעיקר אי־ודאות
1) החשש הישראלי הקלאסי: “בריחה קדימה” של טהראן
כשהבית בוער, משטרים לעיתים מנסים לייצר הסחת דעת חיצונית: איום ביטחוני, טילים, פרובוקציה בזירות שליחים. בתקשורת הישראלית כבר מופיע קו מחשבה כזה – שהמשבר הפנימי עלול לדחוף את המשטר “לייצא” אלימות.
רמת ביטחון: בינונית (זו פרשנות/הערכה – לא עובדה קשיחה).
2) המסר החריג שמבלבל את המגרש: איתותים ישראליים פומביים
דיווח אחד בולט מספר על מסר פומבי המיוחס למוסד כלפי מפגינים (“אנחנו איתכם”). מסרים כאלה — אם אכן אותנטיים — הם חרב פיפיות:
- מצד אחד מחזקים מורל מתנגדים
- מצד שני נותנים למשטר “הוכחה” נרטיבית ל”התערבות זרה”
רמת ביטחון: בינונית–גבוהה לגבי עצם הדיווח על המסר; בינונית לגבי ההשפעה בפועל.
3) נקודת הזהב של ישראל: לא להתמכר לפנטזיה
הפיתוי הישראלי ברור: לראות בכל הפגנה “תחילת הסוף”. אבל ניסיון העשורים האחרונים מלמד – לא מספיק שעם כועס; צריך גם:
- מנגנוני ארגון
- יכולת התמדה תחת דיכוי
- סדקים בצמרת/בכוחות הביטחון
- ואלטרנטיבה פוליטית שמסוגלת להחזיק מדינה
כאן, המידע הציבורי עדיין לא מצביע על “שבירה” ודאית של המערכת, אלא על רגע מסוכן של התנגשות בין מצוקה כלכלית לשלטון כוחני.
רמת ביטחון: בינונית (הערכת מצב, לא “נבואה”).
לאן זה יכול ללכת מכאן: שלושה תרחישים סבירים
- דיכוי מהיר + רפורמות קוסמטיות
הרחוב נבלם במחיר דמים/מעצרים, והמשטר “קונה זמן” עם שינויים כלכליים מוגבלים.
סבירות: בינונית–גבוהה - גלים מתמשכים + שביתות
הכלכלה כל כך לוחצת שהמחאה חוזרת שוב ושוב, סקטורים נוספים מצטרפים, והמשטר נגרר לשחיקה מתמשכת.
סבירות: בינונית - הסלמה ביטחונית חיצונית
כדי לשנות כותרות ולייצר “אחדות מול אויב”, המשטר מחריף חוץ.
סבירות: בינונית (תלוי בהרבה משתנים)
השורה התחתונה לישראל
ישראל צריכה להחזיק שתי מחשבות בו־זמנית:
- כן – איראן תחת לחץ פנימי עמוק, וזה משנה את המאזן.
- לא – אסור לבנות אסטרטגיה על תקווה שהמשטר “נופל מחר”.
- ובעיקר: אם המשטר מרגיש מאוים מבפנים, הוא עלול להיות פחות רציונלי כלפי חוץ.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
