בזירה הטורקית מתחולל תהליך מטריד: מעמדו של הבן של רג’פ טאיפ ארדואן, בילאל, מתחזק — והרטוריקה שלו כלפי ישראל הופכת לגלויה, חריפה, ומובנית באופן מסוכן.
מחדלי ממשלת נתניהו שהביאו למתקפת ה-7 באוקטובר ייצרו מעבר לאתגרים הצבאיים גם משבר דרמטי משנה את כללי המשחק. פתאום טורקיה הפכה לאויב המרכזי של ישראל וההשלכות עלולות להיות דרמטיות עבור הזירה כולה בעיקר נוכח הברית הנגדית שיצר נתניהו עם האויבות הגדולות של טורקיה – יוון וקפריסין.
הוא מכנה את ישראל “האוייב מספר אחד של טורקיה”, קובע שהמדינה “מאיימת על העולם המוסלמי כולו”, ומציג גישה שלא מרגיעה — אלא מחזירה את טורקיה לעידן הלשון הג’יהאדית של שנות ה-90.
הבעיה אינה רק המילים. הבעיה היא הקונטקסט הפוליטי: זו הפעם הראשונה שבה יורש פוטנציאלי של נשיא טורקיה מדבר בשפה שהייתה בעבר נחלת שוליים — ועכשיו מקבלת אישור מהבית.
ארדואן מכין את הקרקע ליורש — והבן כבר מרים נס איסלאמי לאומי
ארדואן עצמו הצהיר בחודשים האחרונים כי זוהי הקדנציה האחרונה שלו, או לפחות האחרונה “במתכונת הנוכחית”.
הודעה כזו אינה מקרית. היא מגיעה לאחר:
✔ יציבות שלטונית של שני עשורים
✔ שליטה מלאה במנגנוני המשפט, התקשורת והצבא
✔ טיהור היריבים הפוליטיים הבולטים
✔ ומערכת בחירות שבה האופוזיציה קרסה
כשהמנהיג מודיע על פרישה — עוד לפני שהוכרז יורש — זו הדרך הקלאסית בעולם האוטוקרטי “לבדוק תגובות”.
בטורקיה כבר מדברים בגלוי על האפשרות שבילאל ארדואן יירש את אביו, או ייכנס למסלול של רה”מ/נשיא בתמיכת מנגנון ה-AKP.
והנה החלק החשוב:
אין ירושה בלי אויב.
אין המשכיות שלטונית בלי “חזון מלחמתי” והגדרת איום.
ופה נכנסת ישראל לתמונה — כולה, מרצונה או לא.
לא רק הבן — גם סגן הנשיא הטורקי נכנס למקהלה
לא פחות מדאיג: גם סגן הנשיא צ’בט יילמאז מתבטא בחריפות נגד ישראל בשבועות האחרונים.
הוא מדבר על:
• “פשעי מלחמה”
• “איום על השלום האזורי”
• “הכרח לתאם פעולה מוסלמית מול ישראל”
וכאן כבר ברור — זו אינה אמירה חד-פעמית של בחור מלא אדשים דתיות.
זו קונסטרוקציה פוליטית.
כשהנשיא, הבן והסגן משתמשים באותה שפה — זה לא טעות.
זו דוקטרינה חדשה.
הטורקים לא שונאים סתם — הם בונים תפקיד גיאו-אסטרטגי חדש
הטקטיקה של אנקרה כיום בנויה על שלושה צירים:
1. מנהיגות מוסלמית אזורית
טורקיה רוצה לתפוס את מקומם של:
• ערב הסעודית
• מצרים
• איראן
ולשמש כ-“מדינת האוספת” של העולם הסוני.
בשביל זה צריך אויב — ואויב שנראה היטב במצלמה.
2. עימות עם ישראל בלי מלחמה
טורקיה לא תירה טיל על תל אביב מחר בבוקר.
אבל היא רוצה:
✔ עימות דיפלומטי
✔ עימות בזירה הבינלאומית
✔ עימות כלכלי
✔ עימות תודעתי
וזה הרבה יותר מסוכן לעיתים — כי זה מייצר לגיטימציה רעיונית.
3. שיווק פוליטי פנימי
הטורקים אוהבים את זה.
הרחוב לא מתנגד.
האופוזיציה מבוהלת.
ואת מי זה אמור להרגיע? את ישראל?
ומה לגבי ישראל? איפה הסיכון?
דווקא כאן התמונה מעניינת.
במשך שנים ישראל וטורקיה שמרו ערוצי:
✔ מודיעין
✔ אנרגיה
✔ כלכלה
✔ ביטחון
בסתר — הרבה יותר עמוקים ממה שסיפרו לציבור.
אבל:
• המלחמה בעזה
• הקו הקשוח של ישראל
• הלחץ מהרחוב הטורקי
• וירושה פוליטית מתקרבת
—all together— הפכו את ישראל ליעד קל לשימוש.
וכשמדינה הופכת ליעד לצורך ירושה פוליטית, זה עניין מסוכן.
זה אומר שהיא יכולה להישרף על המזבח גם בלי שום מהלך ביטחוני.
היבט בינלאומי: מה אומרים בוושינגטון ובבריסל?
במערב עוקבים אחרי זה בדריכות.
בארה״ב:
הביקורת שקטה — אבל קיימת.
וושינגטון לא רוצה שטורקיה תתקרב יותר מדי לקטאר, לאיראן ולחמאס.
אבל היא גם לא רוצה לאבד את אנקרה לחלוטין כי היא נכס בעימות עם רוסיה.
באיחוד האירופי:
הטון יותר ברור —
ה-EU רואה בחלק מההתבטאויות של אנקרה מהלך חזרה לעידן הפוליטיקה האנטי-מערבית, וזה מטריד אותם הרבה יותר ממה שמטריד את הישראלים.
והמשמעות הסופית לישראל?
הסכנה אינה:
❌ פלישה טורקית
אלא:
✔ יצירת בריתות אנטי-ישראליות
✔ הסתה מוניציפלית ברחבי העולם המוסלמי
✔ זליגה לקמפוסים, תרבות, ו-NGO
✔ חיזוק קואליציה: טורקיה-קטאר-איראן-חמאס
✔ וניסיון לקחת בחזרה שליטה על “הרחוב הערבי-מוסלמי”
במילים אחרות:
ישראל יכולה למצוא את עצמה מבודדת תודעתית בתוך העולם המוסלמי דווקא דרך אנקרה — לא דרך טהרן.
וזה כבר לא בדיחה.
“עניין מרכזי”
חדשות וסקופים מאז 1999.
