משפט אחד קצר, ששיגר יו״ר המג׳לס האיראני לאוויר, היה שווה יותר מאלף טילים בליסטיים תיאורטיים. לא בגלל עוצמה צבאית – אלא בגלל מה שנחשף בו: ביטחון מוחלט שארה״ב תמצמץ ראשונה. זה לא היה איום. זו הייתה קביעה. אמירה שנאמרת רק כשברור לצד אחד שהצד השני כבר מקופל.
וכדי להבין עד כמה עמוק הקיפול, צריך לומר את האמת בלי קישוטים:
מאז ה־7 באוקטובר, במלחמה שהפכה אזורית ובה השתתף צבא ארה״ב באופן פעיל – לא נהרג ולו חייל אמריקני אחד. אפס. ובכל זאת, דווקא עכשיו, אחרי רצף הישגים יחסיים – כולל אותה “מלחמת 12 הימים” באיראן – מתקבל הרושם שארה״ב של טראמפ הפכה לפתע ללחיצה, הססנית, מגמגמת ובעיקר ניתנת לסחיטה באיומים מילוליים שרובם חסרי בסיס מבצעי.
זה לא ניתוח בדיעבד. זה דפוס.
טראמפ עצמו נשנק, השתתק וביטל מבצע התקפי דקות לפני שעת השין, לא בגלל מודיעין חדש ולא בגלל שינוי בזירה – אלא בגלל איום אישי ישיר: “בפעם הבאה הכדור יפגע בראשך”. די היה במשפט הזה כדי להחזיר את הנשיא לטראומת ניסיון החיסול, לשתק אותו מפחד ולמחוק מבצע שכבר היה על המסלול. לא תמרון איראני מתוחכם. לא עליונות צבאית. איום מילולי אחד.
ומכאן נפתח הפער המביך בין דיבורים למעשים. טראמפ איים “להציל את העם האיראני”, הבטיח גב, רמז למהפך. בפועל, כשההפגנות דוכאו באכזריות והמשטר טבח באלפי אזרחים – לא קרה כלום. לא גיבוי אופוזיציוני אמיתי, לא לחץ אפקטיבי, לא מהלך מדיני משלים. ואז, כשהאיראנים איימו לפגוע בבסיסים אמריקניים במפרץ – המארחות נבהלו. סעודיה, קטאר ואחרות לחצו. וושינגטון הקשיבה. ופתאום – דממה מעיקה ומבוכה גדולה.
הסנקציות? סיפור כיסוי.
הנתונים פורסמו: כמויות הנפט שאיראן מוכרת לא ירדו מהותית, חרף “הסנקציות החריפות אי־פעם”. הנפט זורם, הכסף נכנס, והמשטר מממן דיכוי, טילים ושלוחות. הקלמר האמריקני מלא בעפרונות חדי חוד – כוחות, טילים, בסיסים, אופציות – אבל היד רועדת, והדף נשאר ריק.
האייתולות הבינו זאת מזמן. לכן יו״ר המג׳לס מרשה לעצמו לזרוק משפט מזלזל. לכן האיומים שלהם קצרים וחדים. הם יודעים: הצד שמפחד – מסביר. הצד שבטוח – קובע.
וכאן מגיעה ישראל.
בעוד בוושינגטון מהססים, בישראל נרשמת פאניקה שקטה, מתחת לפני השטח, כבר שבועות רבים. לא היסטריה ברחובות, אלא חרדה מצטברת: שיחות סלון, קבוצות וואטסאפ, רכישות שקטות של ציוד חירום, עיניים שדבוקות לחדשות בלילה. הציבור מרגיש שהאזור רותח – ושהמבוגר האחראי מעבר לים מהסס.
הישראלים רואים היטב את הפער בין הדיבורים האמריקניים לבין המעשים, ושואלים את עצמם את השאלה הקשה: אם ארה״ב מתקפלת מול איום מילולי על נשיאה – מה יקרה כשאיראן תאיים ישירות על תל אביב? האם גם אז יגיעו הודעות גינוי, קריאות לאיפוק והבטחות כלליות, או שישראל תישאר שוב לבדה עם האיום?
החשש העמוק בישראל אינו רק מהטילים, אלא מהוואקום. מהאפשרות שברגע האמת, כשנדרש גב אמריקני ברור, תתקבל שוב אותה תמונה מוכרת: כוח אדיר, הצהרות רועמות – והיסוס משתק. עבור אזרחי ישראל, שחיים כבר שנה בתוך מציאות של מלחמה רב־זירתית, זה פחד קיומי, לא תיאורטי.
וכך החידה הגדולה נותרת פתוחה, ומטרידה יותר מיום ליום:
האם ארה״ב תשבור את הדפוס ותפסיק להיבהל ממשפטים –
או שתוכיח שוב שהאיום היחיד שעובד עליה הוא איום במילים,
ושמי שישלם את המחיר על ההססנות הזו – יהיו אחרים?
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
