בלחץ טראמפ ובהמשך לשלב ב’ של תוכנית הנשיא האמריקני ועל אף שלא הושלמה השבת כל החטופים, ישראל פותחת את מעבר רפיח בשלב הראשון למעבר בני אדם בלבד ובפיקוח ישראלי.
בתום ישיבת קבינט ביטחוני מתוחה קיבלה ישראל החלטה דרמטית ובעלת משמעויות מדיניות, ביטחוניות ואזוריות רחבות: פתיחת מעבר רפיח – אך ורק למעבר בני אדם, ובכפוף למנגנון פיקוח ישראלי מלא ומוחלט.
לא סחורות, לא ציוד, לא תנועת חמאס חופשית – אלא מעבר אנושי בלבד, תחת שליטה הדוקה של ישראל ובהתאם להבנות שנרקמו מול ארצות הברית.
בהודעה הרשמית של לשכת ראש הממשלה נכתב במפורש כי פתיחת המעבר הותנתה בהשבתם של כל החטופים החיים ובביצוע מאמץ מלא מצד חמאס לאיתורם והשבתם של כל החטופים החללים. לא “מאמץ חלקי”, לא “הצהרות כוונה” – אלא 100% פעולה.
מדובר באחת ההחלטות הרגישות והטעונות ביותר מאז פרוץ המלחמה, כזו שנוגעת בלב הוויכוח הציבורי בישראל: בין לחץ בינלאומי, מציאות הומניטרית קשה, שיקולים אסטרטגיים מול ארה״ב – והכאב הפתוח של סוגיית החטופים.
הממד האנושי: רן גואילי ז״ל והמאמץ לסגור מעגל
במקביל להחלטה על מעבר רפיח, אישרה לשכת ראש הממשלה כי צה״ל מבצע בשעות אלו פעולה ממוקדת למיצוי כלל המידע המודיעיני שהושג במסגרת המאמץ לאיתור והשבת גופתו של החטוף רן גואילי ז״ל.
על פי הדיווחים, מדובר בפעולה כירורגית, מצומצמת, שנשענת על מידע מודיעיני שנצבר בתקופה האחרונה. עם מיצוי הפעולה – ובהתאם להבנות עם וושינגטון – תיפתח הדרך ליישום ההחלטה על פתיחת המעבר.
במערכת הביטחון מבהירים: אין מדובר ב”מחווה”, אלא במנוף לחץ מדיני־ביטחוני ממוסגר היטב, שבו כל צעד אזרחי־הומניטרי מחובר ישירות למימוש מלא של חובת חמאס כלפי החטופים.
חמאס, בית העלמין והשלב הבא
במקביל, מתפרסמות ידיעות לפיהן בתיאום עם חמאס ובהתבסס על מידע שנמסר מהארגון, מנסה ישראל לאתר את גופתו של החטוף האחרון, שלפי ההערכות קבור בבית עלמין בצפון רצועת עזה.
הפרט הקריטי: האזור נמצא כיום בשליטה ישראלית מלאה, מה שמאפשר חופש פעולה מבצעי – ומעיד על כך שקיימת כוונה אמיתית, לא הצהרתית בלבד, להשלים את מסירת כלל החטופים, החיים והחללים, ולפתוח בכך את הדלת לשלב ב’ של תוכנית טראמפ.
שלב זה, כך לפי גורמים מדיניים, כולל שורה של מהלכים אזוריים רחבים יותר – שיקום, הסדרים ביטחוניים חדשים, ותזוזה הדרגתית לעבר מציאות אחרת ברצועה.
הימין מתנגד – אבל נתניהו קובע
שרי הימין לא נשארו אדישים. הודעות פומביות פורסמו בזו אחר זו, ובהן ציטוטים חריפים נגד פתיחת מעבר רפיח, אזהרות מפני “כניעה ללחץ בינלאומי” וחשש מיצירת תקדים מסוכן.
אלא שבפועל, במערכת הפוליטית ברור:
מי שקובע הוא בנימין נתניהו.
ההתנגדויות – חריפות ככל שיהיו – נתפסות בירושלים ככאלה שמיועדות בעיקר לצרכים פוליטיים פנימיים, לבייס, ולא כהתנגדות שיש לה משקל אופרטיבי אמיתי.
נתניהו, כך לפי גורמים בסביבתו, פועל מתוך תפיסה אסטרטגית רחבה: שמירה על הברית עם ארה״ב, שליטה הדוקה בכל צעד הומניטרי, והצמדת כל הקלה אזרחית למהלך מדיני־ביטחוני גדול יותר.
החידה האמריקאית: למה עכשיו?
ההקשר האמריקאי אינו מקרי. ההבנות עם וושינגטון – והאזכור המפורש שלהן בהודעה הרשמית – מצביעים על כך שהמהלך כולו מתוזמן בקפידה מול ממשל טראמפ.
לא מדובר בכניעה ללחץ, אלא בניסיון לייצר רצף מהלכים מבוקר:
השלמת סוגיית החטופים → פתיחה מוגבלת של רפיח → מעבר לשלב ב’ → שימור חופש פעולה צבאי ישראלי.
במילים אחרות: ישראל מאותתת שהיא מוכנה לזוז – אבל רק לפי הכללים שלה.
בין מוסר, ביטחון ופוליטיקה: ישראל על חבל דק
ההחלטה לפתוח את מעבר רפיח למעבר אדם בלבד ממחישה את מצבה המורכב של ישראל:
מדינה שנדרשת לאזן בין מוסר, לחץ בינלאומי, ביטחון לאומי, ופוליטיקה פנימית – וכל זאת כאשר הפצע של החטופים עדיין פתוח.
זהו לא מהלך פשוט. זהו לא מהלך פופולרי.
אבל זהו מהלך שמנסה, אולי לראשונה מזה זמן, להחזיר שליטה לידי ישראל – גם בזירה ההומניטרית.
הימים הקרובים יבהירו אם חמאס אכן ימלא את חלקו, ואם השלב הבא בתוכנית האמריקאית ייצא לדרך.
בינתיים, מעבר רפיח עומד להיפתח – לא כסמל של חולשה, אלא כקלף מחושב בלוח שחמט אזורי מסוכן.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
