מלחמת אוקראינה היא בשנה הרביעית שלה והיא נמרחת ומתארכת ללא תכלית צבאית כשאת המחיר משלמים האזרחים שהנדסת תודעה מפותחת ומתוחכמת שכנעה אותם שזו מלחמה לאומית חשובה מאין כמותה בעוד שהאמת הפוכה לחלוטין – המלחמה הזו היא מאבק להשרדות אישית של שני המנהיגים.
גם פוטין וגם זלנסקי יודעים שסיום המלחמה עכשיו היא הפסד לשניהם ולכן האינטרס החסוי והסמוי המשותף שלהם הוא להמשיך אותה לנצח או לאבד את השלטון ואולי גם את החיים.
פוטין איבד כ־1.2 מיליון חיילים ומתעקש להמשיך ללא קץ:
מלחמת אוקראינה מלמדת את ישראל לקח מרכזי אחד – מתי מלחמה מפסיקה להיות לאומית והופכת לאישית
מאת רמי יצהר | ״עניין מרכזי״
למעלה מ־1.2 מיליון הרוגים ופצועים.
מאות אלפי נכים לצמיתות.
מיליוני פליטים.
הרס כלכלי בהיקף של מאות מיליארדי דולרים.
דור שלם שגדל על טראומה.
אלה אינם נתוני סיכום של מלחמה.
אלה נתוני ביניים.
מלחמת אוקראינה נמשכת – לא משום שאין דרך לסיים אותה, אלא משום שאיש אינו מעוניין באמת לעצור.
והסיבה המרכזית לכך פשוטה, מטרידה, ומסוכנת:
זו כבר מזמן לא מלחמה בין רוסיה לאוקראינה – אלא בין ולדימיר פוטין לוולודימיר זלנסקי.
המספרים שאי אפשר להתווכח איתם
על פי הערכות מחקריות עדכניות, ובהן ניתוח מקיף של המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים (CSIS), רוסיה לבדה איבדה מאות אלפי חיילים הרוגים ומעל מיליון פצועים.
אוקראינה, מצידה, שילמה מחיר כבד לא פחות במונחי אדם, חברה ותשתיות.
אלה מספרים שאף יעד צבאי ריאלי לא יכול להצדיק.
ובכל זאת – המלחמה נמשכת.
למה טראמפ נכשל עוד לפני שהתחיל
דונלד טראמפ האמין שיוכל “לסגור את המלחמה” בלחיצת יד, בעסקה, בלחץ.
אבל גם הוא – בניגוד לתדמית – הבין מהר את האמת המרה:
זו לא מלחמה גיאו־פוליטית קלאסית.
זו מלחמה של הישרדות פוליטית.
פוטין אינו יכול לעצור בלי להודות בכישלון היסטורי.
זלנסקי אינו יכול לעצור בלי לקרוס פוליטית פנימה.
וכששני הצדדים יודעים שסיום המלחמה מסוכן להם אישית יותר מהמשכה –
שום תיווך לא יעבוד.
פוטין: מלחמה כקרש הצלה שלטוני
עבור פוטין, המלחמה הפכה להיות:
- הצדקה לשלטון ריכוזי
- כלי דיכוי פנימי
- הסבר לכל קריסה כלכלית
- חומת מגן מפני שאלות קיומיות על הלגיטימיות שלו
סיום המלחמה משמעותו אחת:
פתיחת כל החשבונות.
ולכן, גם במחיר של מיליוני קורבנות, פוטין ממשיך.
לא למען רוסיה – אלא למען עצמו.
זלנסקי: מלכודת הניצחון הבלתי אפשרי
זלנסקי אינו דיקטטור.
אבל הוא כלוא במלכודת מסוכנת לא פחות.
המערב הבטיח.
הציבור האמין.
הנרטיב נבנה.
וכעת, כל סיום שאינו “ניצחון ברור” יוליד שאלות קשות:
- האם המחיר היה מוצדק?
- מי אחראי להרס?
- מי הבטיח מה שלא ניתן היה לקיים?
גם כאן, המלחמה הפכה למנגנון הישרדות פוליטי.
כשהאינטרס האישי מחליף את האינטרס הלאומי
זה הרגע שבו מלחמות מפסיקות להיות מוצדקות.
לא כי אין איום – אלא כי אין כיוון.
האינטרס הלאומי מבקש:
- לצמצם סבל
- לשמר עתיד
- לדעת מתי לעצור
האינטרס האישי של מנהיג מבקש:
- לדחות הכרעה
- לטשטש אחריות
- להאכיל את הציבור בפחד
אוקראינה חיה היום תחת האינטרס השני.
ומה ישראל צריכה ללמוד – עכשיו, לא בדיעבד
כאן הלקח הופך להיות ישראלי עד כאב.
גם בישראל, מלחמה שהחלה מתוך צורך ביטחוני ברור
הפכה עם הזמן למשהו אחר:
- ניהול זמן פוליטי
- דחיית אחריות
- השעיית שאלות
- וטשטוש גבולות מוסריים
המחיר שישראל משלמת – ותשלם עוד שנים – אינו רק ביטחוני.
הוא מוסרי, תדמיתי, היסטורי.
והאמת הקשה:
מלחמות שאינן מסתיימות בזמן אינן הופכות לניצחון.
הן הופכות לכתם.
השורה התחתונה
מלחמת אוקראינה מוכיחה אמת אחת שאסור להתעלם ממנה:
כאשר מלחמה נמשכת מעבר לנקודת התועלת –
היא כבר לא משרתת עם.
היא משרתת מנהיג.
ומי שלא לומד את זה בזמן –
מגלה את זה בדיעבד, בדפי ההיסטוריה, תחת הכותרת “קלון”.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה —
שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ
