יש רגע שבו חברה לא מתפרקת בצעקה – אלא בשקט.
הרגע הזה מתרחש עכשיו, במרחב שבין נשים לגברים. לא בגלל “מלחמת המינים”, לא בגלל רוע, ולא בגלל קונספירציה גברית. אלא בגלל תהליך עמוק, מתמשך וכמעט בלתי נראה, שבו מנגנון הגנה מוצדק הפך עם השנים לזהות חוסמת.
זו אינה כתבה נגד נשים. להפך.
זו כתבה על המחיר שהן משלמות – מחיר שאיש כמעט לא מעז לומר בקול רם.
הכתבה הזו נועדה להחיות מחדש את המרחב האנושי, ולהשיב לו את האטרקטיביות ההדדית שנשחקה בהדרגה – עד שהפכה למעין מגפה שקטה, המשבשת יחסים, זוגיות וסדר חברתי בסיסי. וגם: מה עושים עם זה.
⸻
השורה התחתונה (עוד לפני ההסברים)
נשים רבות איבדו את היכולת לתקשר עם גברים באופן חי, פתוח וניטרלי – לא משום שהן חלשות, אלא משום שלימדו אותן להיות דרוכות תמיד.
הדריכות הזו, שהחלה כהגנה הכרחית, הפכה עם השנים לשידור קבוע של איום, בוז וסגירות. התוצאה: בדידות, ריחוק, והפיכה ל״בלתי נגישות״ – שלא באשמתן.
⸻
איך זה התחיל: זהירות שהייתה פעם חכמה
נערות לומדות מוקדם מאוד:
• להיזהר
• לא לשדר זמינות
• לא לסמוך
• לא להיראות “קלה”
• לא להירגע ליד גברים
ובחלק גדול מהמקרים – זה מוצדק.
העולם אכן לא תמיד בטוח. הטרדות קיימות. ניצול קיים. חוסר הגנה מוסדי קיים.
המנגנון הנפשי שנוצר אומר בפשטות:
“אם אהיה חדה, קשוחה וסגורה – לא יפגעו בי.”
ובשלב הראשון? זה עובד.
⸻
הנקודה שבה ההגנה מפסיקה להיות כלי
אלא שהחיים לא נעצרים בגיל 16 או 20.
מה שעבד כהגנה זמנית הופך, אצל נשים רבות, למצב בסיס קבוע.
הקשיחות מפסיקה להיות תגובה למצב – והופכת לאישיות חיצונית:
• מבט קר
• שפת גוף סגורה
• ציניות כרונית
• דריכות מתמדת
• מסר לא־מודע אחד: “אל תתקרב”
והעולם מגיב בהתאם.
⸻
התוצאה בשטח: לא אלימות – היעלמות
כאן מתרחש העיוות הגדול.
רוב הגברים אינם טורפים.
רובם אינם מחפשים מאבק.
רובם אינם רוצים “לכבוש”.
כשהם חווים מול אישה:
• עוינות סמויה
• שיפוט מתמיד
• סיכון רגשי
• מחיר נפשי צפוי
הם פשוט בוחרים לא לשחק.
לא מתוך נקמה.
לא מתוך שנאה.
אלא מתוך חישוב פשוט:
“זה לא שווה את זה.”
וכך נשים רבות אינן מותקפות – הן פשוט נמחקות.
⸻
ואז מגיעה הבדידות
המעגל נסגר באכזריות שקטה:
• פחות פניות
• פחות חיזור
• פחות עניין
• פחות הזדמנויות
והמסקנה הפנימית נעשית מרירה:
“הגברים פחדנים / שטחיים / נעלמים.”
אבל האמת קשה יותר:
הם לא נעלמו – הם נדחקו החוצה על ידי שידור קבוע של איום.
⸻
איפה הפמיניזם ההתקפי נכשל
חשוב לומר ביושר:
הפמיניזם תרם תרומה אדירה לביטחון, לחירות ולשוויון.
אבל זרמים מסוימים בו עשו טעות חמורה.
הם בלבלו בין:
• כוח → לקשיחות קבועה
• גבול → לחומה
• זהירות → לעוינות
• העצמה → לביטול עדינות
המסר הסמוי היה:
“תהיי קשה תמיד – זה כוח.”
אבל זה לא כוח.
זה קיפאון תפקודי.
כוח אמיתי הוא היכולת לעבור בין מצבים – לא להיתקע באחד.
⸻
למה זה לא “אשמת הנשים”
וכאן צריך להיות הוגנים:
הן לא בחרו בזה.
• הן חונכו לזה
• הוזהרו לזה
• תוגמלו על זה
• והופחדו מכל אלטרנטיבה
הבעיה אינה אישיותית – היא מערכתית.
והן שילמו מחיר על כך שהקשיבו.
⸻
אז מה כן אפשר לעשות?
לא “להיות רכות יותר”.
לא “לסמוך”.
לא “להוריד מגננות”.
הפתרון הוא בורר מצבים.
יכולת להחזיק:
• מצב הגנתי כשיש איום
• ומצב ניטרלי־אנושי כשאין
לא ויתור על כוח – אלא שליטה בכוח.
⸻
למה דווקא כאן יש תקווה
נשים קשוחות אינן חלשות – הן מותשות.
וכשהן חוות תקשורת:
• שאינה מנצלת
• שאינה מאיימת
• שאינה תוקפת
המערכת לומדת מחדש – ומהר.
לא להפוך ל“חמודות”, אלא לנגישות.
לא לוותר על גבולות, אלא לבחור מתי להפעיל אותם.
⸻
הסיום שאסור לפספס
הבעיה אינה שנשים “הפכו דחויות”.
הבעיה היא שהגנה שעבדה פעם – נשארה דולקת יותר מדי זמן.
וכשחברה שלמה מתגמלת קשיחות תמידית –
היא מקבלת בדידות המונית.
החדשות הטובות?
זה הפיך.
לא דרך אידאולוגיה – דרך תפקוד.
וברגע שמפסיקים לשאול:
“מי אשם?”
ומתחילים לשאול:
“איך מחזירים תקשורת אנושית בלי להקריב ביטחון?”
מתגלה מרחב פעולה עצום – לנשים, לגברים, ולחברה כולה.
בפרק הבא: כלים מעשיים לשני המינים להשבת הסדר החברתי הטבעי.
⸻
מאת רמי יצהר | ״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
