כבר כחלוף ימים ספורים מתברר גודל הבלוף האיראני ועוצמת המכה שהם חטפו מכל הכיוונים. במידה רבה שלטון האייתולות ביצע משימת התאבדות קולקטיבית – מבלי להבין שהוא עומד להתרסק באופן כה מוחץ ומשפיל.
איך זה קרה להם? וכיצד נוצל הדבר עד תום בידי טראמפ ונתניהו כדי לחולל מכת מחץ שעשויה לשנות את פני ההיסטוריה הפרסית?
החלטנו לבדוק.
מה גרם למשטר האייתולות לבצע טעויות כה פתאליות ולהמיט על עצמו חורבן בלתי ייאמן בשעות ספורות? האם מדובר בכשל מודיעיני, ביוהרה, באידאולוגיה עיוורת – או בתהליך עמוק יותר, פסיכולוגי, קבוצתי ומבני, שהלך והבשיל במשך שנים?
כדי להבין כיצד משטר כמו איראן נקלע להערכת מצב שגויה באופן דרמטי, אין די בניתוח צבאי. יש להיכנס למנגנוני קבלת ההחלטות, לנפש ההנהגה ולדינמיקה של מערכות כוח סגורות. זו אינה רק שאלה של טילים ומטוסים. זו שאלה של תודעה.
משטרים מהפכניים נשענים על נרטיב. במקרה האיראני – נרטיב של עמידה איתנה מול מערב עוין, של התנגדות אידאולוגית ושל “כוח רוחני” הגובר על טכנולוגיה. כאשר נרטיב חוזר על עצמו שנים, הוא אינו נשאר תעמולה חיצונית; הוא מחלחל פנימה.
במערכת היררכית סגורה, שבה מוקדי הכוח מרוכזים סביב מוסדות כמו משמרות המהפכה, מתפתחת בועת מידע: מידע שלילי מסונן, הערכות אופטימיות מטפסות למעלה, קולות ספקניים מודרים. בהדרגה מתקבלת תמונת מצב חלקית – ולעיתים מוטה באופן חמור.
לתופעה הזו מצטרפת חשיבה קבוצתית. תחושת שליחות היסטורית, בידוד ממידע חיצוני, דה־לגיטימציה לביקורת ואמונה בבלתי-מנוצחות. כאשר כל ההנהגה שותפה לאותה אידאולוגיה, קשה שמישהו יקום ויאמר: אנחנו טועים. במשטר מהפכני, ספק אינו רק ביקורת מקצועית – הוא נתפס כבגידה בזהות.
המשטר האיראני הוא פרויקט זהותי, לא רק שלטוני. כאשר החלטות ביטחוניות נבחנות דרך משקפיים של שליחות דתית והיסטורית, נכנסים משתנים שאינם מדידים: כבוד, יוקרה, אמונה, הרתעה. לעיתים אי-תגובה נתפסת כהשפלה חמורה יותר מהסיכון שבהסלמה. כך נוצרת מלכודת הכבוד.
אל כל אלה מצטרפת אשליית השליטה. ההנחה הייתה ברורה: נפעל במינון מדוד, הצד השני יירתע, ניתן יהיה לעצור בזמן. אלא שההנחה הזו נשענה על הערכת חסר של היריב. כאשר הצד השני אינו נרתע – כל המודל מתמוטט.
וכאן מגיעה האמת הכואבת: מלכתחילה, למשטר האייתולות לא הייתה יכולת ממשית לנהל מלחמה ישירה מול ארה״ב או מול ישראל בגיבוי אמריקני. המודל האיראני בנוי על הרתעה דרך איום, פרוקסי ושחיקה ארוכת טווח – חיזבאללה, חות’ים, מיליציות, טרור עקיף. האיום היה הכלי, לא היכולת.
במשך שנים נבנתה תודעה: “נשק יום הדין”, “סגירת מצרי הורמוז”, “מחיקת ישראל”, “תגובה שלא תישאר ללא מענה”. אלא שכל אלה נשענו על הנחה אחת: שהצד השני יאמין שיש לאיראן את היכולת והרצון לממש.
ברגע שהצד השני לא נרתע – הפער נחשף. וזה היה רגע השבר האמיתי.
הבעיה של המשטר לא הייתה עצם התקיפה. הבעיה הייתה שהוכח שאין לו יכולת אופרטיבית לעמוד בעימות ישיר. כאשר טראמפ ונתניהו זיהו שהאיומים אינם מגובים ביכולת מספקת, הם שברו את הכלל הישן שהחזיק את המערכת האזורית שנים: אל תדחפו את איראן לפינה.
כאשר הפינה נסגרה – התברר שאין שם עוצמה ממשית, אלא תודעה של עוצמה.
איראן איימה על טראמפ אישית. איימה על ישראל. איימה על המפרציות. איימה על בסיסים אמריקניים. אך כאשר המבחן הגיע, המפרציות לא התייצבו לצדה, רוסיה וסין לא נכנסו לעימות עבורה, הרחוב האיראני לא התגייס בהתלהבות, ומערכי ההגנה לא יצרו חסינות אסטרטגית.
העולם לא רעד. הוא הביט.
וכאשר איום אינו מגובה ביכולת – הוא מתפוצץ פנימה.
מה שנראה כחורבן פתאומי הוא תוצאה של תהליך מצטבר: נרטיב של עוצמה, בועת מידע, אשליית הרתעה והערכת חסר של היריב. כאשר המציאות נחשפת במלוא עוצמתה – הפער מתגלה בבת אחת.
האירוע הנוכחי אינו רק עימות צבאי. הוא חשיפת גבולות הכוח האיראני.
אם הקריסה התודעתית עמוקה מהפגיעה הצבאית – ייתכן שאנו עדים לשינוי מאזן אזורי של ממש. אם לא, המשטר ינסה לבנות מחדש את ההרתעה דרך נקמה איטית וזירות עקיפות.
כך או כך, מה שנשבר אינו רק מערך טילים. נשברה ההנחה שאיום לבדו מספיק.
והפסיכולוגיה של כוח, כאשר היא מתנתקת מיכולת ממשית, מסוכנת קודם כל למי שמתמכר לשקרים שהוא עצמו יצר – עד שהם מכריעים גם אותו.
מאת רמי יצהר
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999
