חברות הלואו קוסט היוונית Blue Bird Airways והקפריסאית TUS Airways מרחיבות את הטיסות מטאבה – אבל הסיפור האמיתי, כפי שעולה מכל מדורי התיירות והתעופה, נמצא בכלל במסע המפרך שמוביל לשם.
מאז תחילת המלחמה, מעבר טאבה הפך ל“דלת האחורית” של ישראל לעולם. מה שהיה פעם מעבר שולי לנופשי סיני, הפך בתוך ימים לשער יציאה מרכזי עבור אלפי ישראלים שמחפשים דרך לצאת – או לחזור.
המסע מתחיל הרבה לפני הטיסה: נסיעה ארוכה לאילת – לרוב 4–5 שעות ממרכז הארץ, לעיתים באוטובוסים עמוסים או ברכב פרטי, כשהעיר הדרומית עצמה מוצפת בנוסעים. משם, מעבר רגלי בגבול טאבה – ושם מתחילה החוויה האמיתית.
לפי דיווחים עדכניים, המעבר עצמו הפך לצוואר בקבוק:
- תורים ארוכים במיוחד בשעות עומס
- המתנות שיכולות להימשך שעות
- עומס חריג של אלפי נוסעים ביום
המעבר דורש סבלנות, תכנון – ובעיקר עצבים חזקים.
גם המחירים התבררו רחוקים מהשמועות:
- אגרת יציאה מישראל: כ־120 ש״ח
- אגרה בצד המצרי (למי שממשיך לשדה התעופה): כ־60 דולר
- נסיעה לשדה התעופה טאבה: כ־30 דולר
כלומר, העלות הריאלית הכוללת יכולה להגיע לעשרות דולרים לכל כיוון – ואף יותר אם מוסיפים שירותים, תיווך או עומסים. אבל היא רחוקה מה־120 דולר “קבוע” לכל צד.
ואז מגיע החלק הבא: נסיעה של כ־40 דקות עד שעה לשדה התעופה בטאבה, בתוך סיני, לעיתים בתנאים בסיסיים, לעיתים עם נהגים שמחכים לנוסעים ממש ביציאה מהמעבר.
אבל למרות הכול – זה לא עוצר אף אחד.
כי מעבר לכל המספרים, יש כאן סיפור אחר לגמרי:
זה לא רק טיסה. זה צורך נפשי.
אחרי שבועות של אזעקות, ריצות לממ״דים, חוסר שינה ולחץ מתמשך – הישראלים מחפשים רגע לנשום. בתי קפה בלרנקה, רחובות ברצלונה, או סתם שקט באתונה – הפכו לסוג של תרפיה.
הנתונים מהשטח מדברים בעד עצמם: אלפי ישראלים כבר משתמשים בנתיב הזה, גם ליציאה וגם לחזרה, והזרם רק גדל.
המשמעות ברורה:
הטיסות מטאבה הן לא רק פתרון תחבורתי – הן שסתום לחץ לאומי.
ובתוך כל זה, החברות מזהות הזדמנות: הן מתגברות טיסות, פותחות קווים, ומציעות מחירים שנראים אטרקטיביים – אבל המסע לשם הופך לחלק בלתי נפרד מהחוויה.
השורה התחתונה:
מי שרוצה לברוח לכמה ימים – צריך לעבור מסע.
אבל עבור הישראלים של התקופה הזו, גם זה כבר לא מכשול.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
