הפסקת אש עכשיו – או זינוק אל תהום עולמית: המתווה עם איראן עשוי לשנות את המזרח התיכון, אבל גם לפוצץ אותו מחדש.
אם דיווח רויטרס אכן יתורגם להסכמה מחייבת, מדובר באחת מנקודות המפנה הדרמטיות ביותר במלחמה: הפסקת אש מיידית, ויתור איראני על נשק גרעיני, הקלה בסנקציות, פתיחת מצרי הורמוז, ולאחר מכן פרק של 15 עד 20 יום לגיבוש הסדרים משלימים. אבל דווקא בתוך הניסוח הזה מסתתרת הבעיה הגדולה: לפי מה שפורסם עד כה, לא הוזכרו כלל תעשיית הטילים האיראנית, מערך הכטב”מים, או מימון הפרוקסי האזוריים. כלומר, גם אם הגרעין ייכנס למסלול של בלימה, חלק ניכר ממכונת הכוח האיראנית עלול להישאר מחוץ להסכם.
הנקודה הראשונה והקריטית היא שהדיווח אינו מתאר עדיין הסכם חתום וסופי אלא מסגרת מוצעת שהועברה לצדדים. רויטרס דיווחה על תוכנית דו-שלבית: תחילה מזכר הבנות או הפסקת אש מיידית, ובהמשך מו”מ להסכם מקיף יותר, כאשר איראן עדיין לא התחייבה לקבל את המתווה במלואו. לכן אסור להתבלבל: השוק, המדינות והממשלות כבר מגיבים כאילו יש פריצת דרך, אבל בפועל מדובר עדיין בחלון הזדמנות שברירי מאוד, לא בשלום מושג.
אם המתווה ייכנס לתוקף, המשמעות המיידית לישראל תהיה קודם כול הורדת סף הסיכון של מלחמה ישירה ורחבת היקף מול איראן, ובלימת האפשרות של סבב תקיפות הדדי נוסף בימים הקרובים. אבל זו תהיה רק רגיעה חלקית. מאחר שהדיווח שפורסם אינו כולל התייחסות גלויה לטילים ולמימון שלוחות, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול תרחיש בעייתי: איראן מוותרת על מסלול הנשק הגרעיני, אך משמרת יכולת טילית, תשתיות כטב”ם והשפעה אזורית דרך חיזבאללה, החות’ים ומיליציות נוספות. מבחינת ירושלים, זה איננו “פתרון מלא” אלא לכל היותר עצירת חירום של המרכיב המסוכן ביותר, תוך השארת שאר מנופי האיום על השולחן. זו גם בדיוק הרוח שביטאו באבו דאבי: כל הסדר שלא יכלול את הטילים והכטב”מים רק ידחה את המשבר הבא.
עבור מדינות המפרץ, ובעיקר סעודיה, איחוד האמירויות, כוויית, קטאר ועיראק, המשמעות עצומה פי כמה. הסדר שיביא לפתיחה מחדש של מצרי הורמוז עשוי לבלום את הסכנה המיידית למכליות, למתקני אנרגיה, לביטוח הימי ולהכנסות הנפט והגז. אבל גם כאן יש מלכוד: פתיחת הורמוז על הנייר אינה זהה לפתיחה אמיתית בשטח. רויטרס כבר דיווחה שגם כאשר ניתנים פטורים או מסרים מעודדים, סוחרים ובעלי אוניות עדיין חוששים אם בכלל לשלוח מכליות לאזור. כלומר, אפילו אם איראן תאותת על ריכוך, האמון המסחרי לא יחזור בן לילה. בנוסף, איחוד האמירויות כבר הבהירה שכל הסדר חייב לכלול ערובה ברורה לשימוש חופשי בהורמוז, ולא רק הפוגה זמנית שבה אפשר יהיה שוב לאיים על המעבר כקלף מיקוח.
לכלכלה העולמית זהו אולי המשתנה החשוב ביותר. לפי ה-EIA, מצרי הורמוז נשאו ב-2024 וברבעון הראשון של 2025 יותר מרבע מהסחר הימי העולמי בנפט וכחמישית מצריכת הנפט והמוצרים הנוזליים בעולם; בנוסף, כמעט חמישית מסחר ה-LNG העולמי עבר שם, בעיקר מקטאר. ה-IEA מדגישה שב-2025 עברו במצר מעל 110 BCM של LNG, כשכ-93% מיצוא ה-LNG של קטאר ו-96% מזה של האמירויות עברו דרך הורמוז, ולחלק גדול מהנפחים הללו אין חלופה יבשתית אמיתית. במילים פשוטות: הורמוז איננו עוד נקודת חיכוך אזורית, אלא אחד השסתומים המרכזיים של הכלכלה הגלובלית.
לכן, אם המתווה יצליח, העולם עשוי לקבל כמה שבועות של חמצן: ירידת לחץ במחירי הנפט, הקלה בעלויות ההובלה והביטוח, בלימת עליות מחירים בדלק ובחשמל, ושיפור מסוים בסנטימנט בשווקים. גם OPEC+ כבר אותתה שהיא מוכנה להעלות תפוקה במידה שהורמוז ייפתח מחדש, אף כי רויטרס מדגישה שההחלטה כרגע צנועה מאוד ושבחלקה סמלית, משום שהנזק לתשתיות והכאוס הגיאופוליטי עדיין מגבילים יכולת חזרה מהירה לשגרה. כלומר, גם בתרחיש חיובי לא נראה קסם בן לילה; נראה התאוששות הדרגתית, שבירה, תלויה בביטחון הימי ובהיעדר תקיפות חדשות.
כאן מגיעה שאלת “מה יקרה אם לא”. אם המתווה יקרוס, או יתקבל חלקית בלבד ויתפוצץ בתוך ימים, העולם עלול לחזור מיידית אל תרחיש הבלהות שכבר החל להתגלגל: הנפט קפץ כבר לכמעט 120 דולר לחבית לפי רויטרס, והיו הערכות שהוא עלול לעבור את 150 הדולר אם הסגירה תימשך. קרן המטבע הזהירה שהמלחמה והפגיעה בהורמוז כבר מעמעמות את תחזית הצמיחה של מדינות רבות, ובלוג רשמי שלה תיאר את השיבוש הזה כמעין “מס הכנסה פתאומי” על כלכלות מייבאות אנרגיה. המשמעות המעשית ברורה: אינפלציה, פגיעה בכוח הקנייה, האטה בצמיחה, שחיקה בתעשייה, עלויות שינוע גבוהות יותר, ומכה חריפה במיוחד למדינות עניות ותלויות יבוא.
מבחינת ישראל, כישלון המתווה פירושו לא רק חזרה לסיכון הביטחוני, אלא גם מכה כלכלית ישירה. ישראל אמנם אינה תלויה במעבר דרך הורמוז באותה מידה כמו כלכלות אסיה, אך היא תלויה בכלכלה גלובלית מתפקדת, במחירי אנרגיה סבירים, ביציבות שווקים ובסחר בינלאומי זורם. אם מחיר הנפט יטפס, אם מחירי ההובלה יישארו גבוהים, ואם השווקים ייכנסו למוד של פחד מתמשך, ישראל תרגיש זאת ביוקר המחיה, באינפלציה, בפעילות העסקית ובהשקעות. ובנוסף לכל אלה, יש כמובן ההיבט הצבאי: הסכם שלא יצליח עלול להוביל להסלמה מחודשת מול איראן עצמה או דרך שלוחותיה.
ומצד המפרציות, כישלון כזה הוא כמעט תרחיש קיומי-אסטרטגי. המדינות האלה לא רק חיות מיצוא נפט וגז; חלקן כבר חוו לפי הדיווחים פגיעות או איום ישיר על מתקני אנרגיה, חשמל והתפלה. לכן מבחינתן, פתיחת הורמוז איננה רק עניין של סחורות אלא גם של שרידות מדינתית, אמון משקיעים, יציבות מטבע, וחוזק פוליטי פנימי. גם אם חלק מהנפט שלהן יוכל לצאת דרך נתיבים חלופיים, אין חלופה מלאה להיקפים ולמהירות של הורמוז, ובוודאי לא לגז הנוזלי של קטאר. לכן ההקלה האפשרית היא דרמטית, אבל כך גם גודל האכזבה אם יתברר שמדובר בעוד הפוגה טקטית בלבד.
יש גם ממד פוליטי עמוק יותר: אם טראמפ יגיע להסכם שמקפיא את הגרעין אך משאיר מחוץ למשוואה את הטילים ואת הפרוקסי, הוא ינסה למכור זאת כניצחון היסטורי; מתנגדיו יטענו שמדובר בעסקה חלקית, שמסירה איום אחד אך ממסדת איום אחר. איראן מצדה תוכל לטעון שהצליחה לשמור על עיקר מנופי הכוח הלא-גרעיניים שלה ובמקביל להשיג הקלה כלכלית. לכן גם אם ההסכם ייחתם, הוויכוח על טיבו יתחיל מיד: האם זהו שלום אמיתי, או רק הסדר שמקטין זמנית את הסיכוי לפצצה אך משאיר את המזרח התיכון חמוש, מתוח ורווי שלוחים?
וזה מוביל לשאלה האחרונה, אולי החשובה ביותר: מה יקרה ב-15 עד 20 הימים שאחרי הפסקת האש. אם בתקופה הזו ייסגרו מנגנוני פיקוח, לוח זמנים מפורט, ערבויות ביטחוניות, שחרור נכסים, הסדרי שיט ברורים ומנגנון מניעת חיכוך, העולם ירוויח יציבות זהירה. אבל אם בתוך החלון הזה יתברר שאין הסכמה על הטילים, על חיזבאללה, על החות’ים, על בדיקות, על לוחות זמנים או על נוסחת הסנקציות, הפסקת האש עלולה להפוך להפוגה קצרה בלבד לפני סיבוב מסוכן אף יותר. רויטרס עצמה מדגישה שאיראן עד כה לא התחייבה להצעה, ושכבר היו הצעות הפסקת אש שנדחו.
השורה התחתונה חדה: אם המתווה הזה יתממש, העולם יקבל הקלה מיידית, ישראל תרוויח מרחב נשימה, מדינות המפרץ יצמצמו סיכון קיומי לכלכלת האנרגיה שלהן, והשווקים עשויים להירגע. אבל אם הוא לא יתממש, או אם יקרוס בגלל הסוגיות שהושארו בחוץ, התוצאה עלולה להיות מה שכבר כולם מבינים: לא רק עוד סבב צבאי, אלא משבר אנרגיה עולמי, גל אינפלציוני חדש, פגיעה בסחר הבינלאומי והעמקת חוסר היציבות בכל המרחב. במזרח התיכון של 2026, גם “הפסקת אש” היא כבר לא סוף הסיפור. היא רק השאלה הבאה.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
