רעידת אדמה פוליטית בבריטניה: מפלגת הימין של נייג’ל פרג’ מחקה את הלייבור בבחירות המקומיות – והמערכת הבריטית נכנסה להלם
מה שהחל כעוד מערכת בחירות מקומית לרשויות ברחבי בריטניה, הסתיים בטלטלה פוליטית שנראית כמו תחילתו של עידן חדש בממלכה המאוחדת. לא פחות.
מפלגת השלטון של ראש הממשלה קיר סטארמר ספגה מפלה היסטורית, משפילה ומדאיגה בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו השבוע באנגליה, וויילס ובאזורים נוספים בבריטניה. מנגד, מפלגת הימין הלאומנית־פופוליסטית של נייג’ל פרג’ רשמה זינוק מהסוג שכמעט לא נראה בפוליטיקה הבריטית המודרנית.
המספרים לבדם מספרים סיפור דרמטי: הלייבור איבדה כ־1,400 מושבים מקומיים, בעוד Reform UK הוסיפה יותר מ־1,440 מושבים חדשים – מעבר ממפלגה שולית כמעט לחלוטין לכוח פוליטי ענק בשלטון המקומי הבריטי.
בפועל, המפלגה של פרג’ קפצה ממצב של נוכחות סמלית בשלטון המקומי – לשחקן מרכזי ששולט כיום ב־14 מועצות ורשויות מקומיות. הלייבור איבדה שליטה בעשרות מועצות, כולל אזורים שנחשבו במשך עשרות שנים למבצרים בלתי חדירים של השמאל הבריטי.
ההלם הגדול הגיע גם מוויילס: לראשונה זה יותר ממאה שנה, הלייבור איבדה את הבכורה הפוליטית באזור, במה שנחשב עד לאחרונה לאחד ממעוזי הכוח ההיסטוריים שלה.
הדרמה אינה רק במספרים – אלא במשמעות הפסיכולוגית והפוליטית.
רק ב־2024 ניצח סטארמר בבחירות הכלליות בניצחון מוחץ עם 412 מושבים בפרלמנט הבריטי מתוך 650. Reform UK, אז עדיין נתפסה כמפלגת מחאה רועשת אך מוגבלת, קיבלה חמישה מושבים בלבד. פחות משנתיים אחר כך – המפה הפוליטית הבריטית נראית אחרת לגמרי.
המסר של הציבור הבריטי נראה ברור: רבים מהבוחרים מרגישים שהלייבור לא סיפקה את הסחורה.
הכלכלה ממשיכה לדשדש, יוקר המחיה מכביד, ההגירה הפכה שוב לנושא נפיץ, שירותי הבריאות הציבוריים סובלים ממשברים מתמשכים, והתחושה בקרב חלקים גדולים מהמעמד העובד היא שסטארמר נראה יותר כמו טכנוקרט משפטי קר ומרוחק מאשר מנהיג כריזמטי שמסוגל להדליק מחדש תקווה.
אל תוך הואקום הזה נכנס נייג’ל פרג’ – האיש שהפך לפתע לכוכב הגדול של הפוליטיקה הבריטית.
פרג’, בן 62, הוא אחד הפוליטיקאים המשפיעים והשנויים ביותר במחלוקת בבריטניה בעשורים האחרונים. במשך שנים נחשב ל“ילד הרע” של המערכת הפוליטית: אדם שהאליטות בלונדון לעגו לו, תקפו אותו והציגו אותו כפופוליסט מסוכן. אלא שבפועל, שוב ושוב התברר שהוא מצליח לזהות מוקדם מאוד את הלך הרוח הציבורי.
הוא היה מהדוחפים המרכזיים של הברקזיט עוד כשמרבית הממסד הפוליטי, הכלכלי והתקשורתי בבריטניה התנגד ליציאה מהאיחוד האירופי. בזמן שפוליטיקאים אחרים ניסו לדבר בשפה דיפלומטית ומאופקת, פרג’ דיבר ישירות אל הציבור – על הגירה, זהות לאומית, איבוד שליטה של בריטניה על גבולותיה, ועל תחושת הניכור של אזרחים רבים מהמעמד העובד כלפי לונדון האליטיסטית.
עמדותיו כיום ממוקמות בימין הלאומי־שמרני: התנגדות חריפה להגירה בלתי חוקית, ביקורת קשה על מוסדות האיחוד האירופי, תמיכה בהפחתת מיסים, התנגדות ל“פוליטיקת הזהויות” הפרוגרסיבית ותמיכה מובהקת בחיזוק הריבונות הבריטית. הוא גם מזוהה כידיד בולט של ישראל ביחס לרוב המערכת הפוליטית הבריטית, ומרבה לתקוף גילויי אנטישמיות וארגונים איסלאמיסטיים קיצוניים.
תומכיו רואים בו אדם אמיתי שאומר את מה שאחרים מפחדים לומר. מתנגדיו טוענים שהוא מסית, מפלג ומנצל פחדים ציבוריים לצרכים פוליטיים. אבל אחרי הבחירות האחרונות, אפילו יריביו הגדולים כבר מבינים: פרג’ איננו עוד פוליטיקאי מחאה צבעוני מהשוליים – אלא מועמד ריאלי מאוד להיות בעתיד ראש ממשלת בריטניה.
פרג’ עצמו הכריז אחרי התוצאות כי מדובר ב“שינוי היסטורי אמיתי בפוליטיקה הבריטית”.
מבחינת ישראל, יש כאן גם היבט מדיני מעניין במיוחד.
Reform UK נחשבת למפלגה פרו־ישראלית יחסית, במיוחד בהשוואה לזרמים הפרוגרסיביים והאנטי־ישראליים שהתחזקו בחלקים מהלייבור בשנים האחרונות. בתוך הלייבור, לעומת זאת, הולך וגובר הלחץ מצד האגף השמאלי לנקוט קו חריף יותר נגד ישראל – במיוחד סביב המלחמה בעזה.
לכן בירושלים עוקבים מקרוב אחרי ההתפתחויות בלונדון.
נכון לעכשיו, אין שום סכנה מיידית לשלטון הלייבור בפרלמנט הבריטי. הבחירות הכלליות הבאות צפויות רק ב־2029, ולסטארמר עדיין יש רוב עצום בבית הנבחרים. אבל הפוליטיקה עובדת גם דרך מומנטום, פחד, תדמית ותחושת כיוון.
וכאן – הלייבור בבעיה.
יותר מ־20 חברי פרלמנט מהלייבור כבר החלו לרמוז בגלוי על הצורך בהחלפת הנהגה. סקרים פנימיים במפלגה מצביעים על ירידה חדה באמון בסטארמר, וחלק מהשמות שמוזכרים כיורשים אפשריים כוללים את אנדי ברנהאם, ווס סטריטינג ואנג’לה ריינר.
סטארמר עצמו ניסה לשדר קור רוח, אך דבריו נשמעו כמעט כהודאה במשבר:
“אלו תוצאות קשות. אין דרך להמתיק זאת. ימים כאלה אינם מחלישים את הנחישות שלי אלא רק מחזקים אותה”.
בהמשך הבהיר כי אינו מתכוון להתפטר: “אני לא הולך להיעלם ולא לברוח מזה”.
אלא שבפוליטיקה הבריטית, במיוחד אחרי עידן הברקזיט, מנהיגים נופלים הרבה יותר מהר מבעבר.
המשמעות הרחבה יותר של הבחירות הללו היא אולי קריסת המודל הדו־מפלגתי הישן של בריטניה. במשך עשרות שנים התחלף השלטון בין הלייבור לשמרנים. כעת צומחות במקביל Reform UK מימין, הירוקים משמאל, הלאומנים הסקוטים והוולשים באזורים האוטונומיים, והליברל־דמוקרטים במרכז. בריטניה נראית יותר ויותר כמו מערכת פוליטית מפוצלת בסגנון אירופי.
וזה אולי הנתון המדאיג ביותר מבחינת הלייבור: הציבור הבריטי כבר לא רק כועס – הוא מחפש אלטרנטיבות.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
