זה היה אחד הלילות השקטים ביותר במזרח התיכון מאז 7 באוקטובר. בישראל נערכו לכוננות ספיגה גבוהה, ולאחריה למהלומת נגד עוצמתית במקרה של תגובה איראנית. המלכודת נפרסה במלואה: החיסול בדאחייה, ההסלמה בלבנון והמסרים הלוחמניים נראו בעיני רבים כניסיון לגרור את טהרן לתגובה שתפוצץ את ההתקדמות הדרמטית במגעים בין ארצות הברית לאיראן.
אלא שהפעם, כך נראה, בטהרן ובוושינגטון זיהו את המהלך בזמן. לפי ההערכות, בכירים בממשל טראמפ הבינו במהירות כי תגובה איראנית עלולה להחזיר את האזור כולו לנקודת ההתחלה ולמוטט את ההישגים שהושגו במגעים החשאיים והגלויים בחודשים האחרונים. הנשיא טראמפ, כך מדווחים גורמים שונים המעורים במגעים, הבהיר כי אינו מוכן לראות את חלון ההזדמנויות נסגר דווקא ברגע שבו נדמה שהסכם נמצא בהישג יד.
משמרות המהפכה השמיעו איומים, בטהרן נשמעו קולות זועמים, ובתקשורת האיראנית הועברו מסרים חריפים במיוחד נגד ישראל. אולם בשורה התחתונה – הטילים לא שוגרו. במקום תגובה צבאית מיידית בחרו האיראנים בבלימה, לפחות לעת עתה.
ההחלטה הזו אינה מעידה בהכרח על חולשה. להיפך. מבחינת ההנהגה האיראנית, ירי טילים היה עלול להעניק למתנגדי ההסכם בדיוק את מה שחיפשו: עילה לחידוש ההסלמה, פגיעה במגעים המדיניים ויצירת מציאות שבה הדיפלומטיה מפנה את מקומה שוב למלחמה.
בטהרן מבינים היטב שהקלף החזק ביותר שברשותם כיום אינו טיל בליסטי אלא האפשרות להגיע להסכם שישחרר לחצים כלכליים כבדים, יפתח מחדש נתיבי סחר חיוניים ויחלץ את המשק האיראני מחלק מהמצוקה שבה הוא נתון. מנקודת מבט זו, תגובה צבאית הייתה עלולה להיות ניצחון טקטי והפסד אסטרטגי.
גם בוושינגטון נרשמה דריכות חריגה. בבית הלבן חוששים שכל אירוע ביטחוני משמעותי עלול לגרום לקריסת התהליך כולו. לכן הושקעו מאמצים ניכרים בבלימת הידרדרות נוספת ובהעברת מסרים לכל הצדדים כי זהו רגע מבחן קריטי.
בישראל, מנגד, ממשיכים גורמים מדיניים וביטחוניים להזהיר מפני הסכם שלדעתם אינו נותן מענה מלא לשאיפותיה האזוריות של איראן, לתוכנית הטילים שלה ולמערך השלוחות שבנתה לאורך השנים ברחבי המזרח התיכון. החשש בירושלים הוא שהסכם חלקי יאפשר לטהרן להתאושש כלכלית ולהתחזק מחדש.
אלא שהלילה האחרון המחיש עד כמה האינטרסים השתנו. במשך חודשים נדמה היה שכל תקרית עלולה להצית שרשרת תגובות בלתי נשלטת. הפעם קרה ההפך. כל הצדדים הביטו אל התהום – ובחרו לעצור.
הזעם האיראני כלפי ישראל לא נעלם. הכעס על נתניהו ועל המדיניות הישראלית נשמע היטב מטהרן ועד ביירות. אבל במקום טילים נרשמה שתיקה. שתיקה כועסת, שתיקה מחושבת, שתיקה שנועדה למנוע מהלך שעלול היה לשרת דווקא את מי שביקש לטרפד את ההתקדמות.
האם מדובר בתחילתו של שינוי היסטורי או רק בהפוגה זמנית לפני הסערה הבאה? מוקדם לדעת. אך דבר אחד ברור: בלילה האחרון ההיגיון המדיני גבר על הדחף להגיב, והסיכוי להסכם בין ארצות הברית לאיראן נותר חי וקיים.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
