טראמפ מציב את ארדואן לפני נתניהו: “בזכותי טורקיה לא נכנסה למלחמה ישירות מול ישראל” – ובירושלים חוששים מהסלמה ימית ומעסקת F-35 היסטורית. הבעיה שזיהה טראמפ והמיוחסת לנתניהו בסביבת הנשיא האמריקני: ביבי מנסה להצית נלחמה בכל מחיר במטרה אחת: למנוע בחירות בישראל שישימו קץ לשלטונו.
המשבר בין ישראל לטורקיה מתקרב לנקודת רתיחה, והפעם מי שמבהיר לירושלים כי כללי המשחק השתנו הוא דווקא נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. במסיבת עיתונאים באנקרה לצד נשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן, טען טראמפ כי בזכות יחסיו האישיים עם מנהיג טורקיה נמנעה כניסתה של אנקרה לעימות צבאי מול ישראל. באותה נשימה הוא שיבח את טורקיה כבת ברית נאמנה, הודיע כי יסיר סנקציות אמריקניות, ולא שלל את החזרת אנקרה לתוכנית מטוסי ה־F-35.
מבחינת ישראל, זהו רגע אסטרטגי מטריד במיוחד. נתניהו יצא בימים האחרונים לקמפיין גלוי נגד האפשרות שוושינגטון תספק לטורקיה מטוסי חמקן או מערכות נשק שיחזקו את חיל האוויר הטורקי. בראיונות לתקשורת האמריקנית הזהיר כי מכירת F-35 לטורקיה עלולה “להרוס את מאזן הכוחות במזרח התיכון”, וטען כי מדובר במשטר בעל שאיפות תוקפניות שאינו כוח של שלום ויציבות.
העימות אינו רק סביב מטוסים. הוא נוגע לשאלה עמוקה בהרבה: האם ארצות הברית של טראמפ מתחילה לראות בטורקיה של ארדואן שותפה אזורית חשובה יותר מישראל של נתניהו. עצם העובדה שטראמפ מדבר על “מערכת יחסים מיוחדת” עם ארדואן, צועד לצדו באנקרה, משבח את עוצמתה הצבאית של טורקיה ומדבר על נאמנותה – בזמן שנתניהו מפציר בו שלא לחמש אותה – היא איתות ברור לכך שהשפעת ירושלים בוושינגטון כבר אינה מובנת מאליה.
ברקע עומדות התבטאויות חריפות במיוחד מצד אנקרה נגד ישראל. ארדואן ובכירי ממשלו החריפו את הקו נגד ירושלים, ושר החוץ הטורקי הקאן פידאן אף תיאר את ממשלת ישראל כ”בעיה לעולם כולו” וקרא להטלת סנקציות בינלאומיות. נתניהו, מצדו, התלונן בפני טראמפ על ההסתה הטורקית ועל כך שטורקיה ממשיכה לארח גורמי חמאס ולהתייצב בעימותים האזוריים בצד מנוגד לישראל.
בישראל מודאגים במיוחד מהזירה הימית. נתניהו ביקר בבסיס חיל הים בחיפה והצהיר כי יעדה של ישראל הוא להבטיח את נתיבי השיט וחופש הסחר הימי. גורמים מדיניים מסרו כי הביקור נועד להעביר מסר ישיר לטורקיה שלפיו ישראל לוקחת את האיומים ברצינות. לפי טענות שעלו בישראל, חיל הים אף הונחה בתקופה האחרונה לנהוג בזהירות מול כלי שיט טורקיים במזרח הים התיכון, כדי למנוע תקרית שתידרדר במהירות לעימות רחב. בשלב זה, ההוראה הספציפית להתרחק מאוניות מלחמה טורקיות טרם אומתה באופן פומבי ועצמאי.
הבעיה מבחינת ישראל היא שטורקיה איננה עוד מדינה עוינת קטנה בשולי הזירה. מדובר בחברה מרכזית בנאט”ו, בעלת אחד הצבאות הגדולים בברית, צי משמעותי, תעשייה ביטחונית מתפתחת, נוכחות עמוקה בסוריה, השפעה בלבנון, קשרים עם קטאר וחמאס ומעמד גובר בעולם המוסלמי. כאשר טראמפ מתייצב לצד ארדואן ומדגיש כי טורקיה “חזקה מאוד מבחינה צבאית”, הוא אינו רק מחמיא למארח. הוא מבהיר כי בעיניו אנקרה היא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה.
כאן בדיוק מתנגש האינטרס האמריקני עם החרדה הישראלית. טראמפ רואה בטורקיה שחקנית שחייבים להחזיק קרוב: מדינה מוסלמית גדולה, חברה בנאט”ו, בעלת שליטה גיאוגרפית קריטית בין אירופה, רוסיה, הקווקז והמזרח התיכון. נתניהו רואה בה מדינה עוינת, בעלת רטוריקה אנטי־ישראלית חריפה, קשרים עם חמאס ושאיפה להחליף את איראן כאיום האזורי המרכזי על ישראל.
האפשרות שטורקיה תחזור לתוכנית ה־F-35 היא מבחינת ישראל לא עוד עסקת נשק. זהו שינוי עומק במאזן הכוחות. מטוסי חמקן בידיים טורקיות יאתגרו את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי, יקשו על עליונותו באזור ויחייבו חשיבה מחודשת על כל מערך ההרתעה מול אנקרה. גם אם וושינגטון תציב מגבלות, עצם השינוי במדיניות האמריקנית הוא איתות מדיני כבד.
טראמפ, לעומת זאת, מציג את הדברים אחרת לגמרי. מבחינתו, טורקיה הייתה נאמנה לארצות הברית יותר ממדינות אחרות, ויש מקום לבחון מחדש את היחסים הביטחוניים עמה. הוא אף אמר כי אינו רוצה להטיל סנקציות על “חברים”, ובכך סימן למעשה את סוף עידן הענישה האמריקנית על רכישת מערכת ה־S-400 הרוסית בידי טורקיה.
זו אינה רק מחלוקת טכנית על מטוסים. זו התנגשות בין שתי תפיסות עולם. ישראל רוצה לשמר את היתרון הצבאי האיכותי שלה בכל מחיר. טראמפ רוצה לסגור עסקאות, לבנות ציר חדש סביב נאט”ו, טורקיה והסדרים אזוריים, ולהשתמש בארדואן כמתווך וכשחקן מפתח מול איראן, סוריה, עזה והעולם המוסלמי.
המשמעות המיידית היא שנתניהו מוצא עצמו במצב כמעט בלתי אפשרי: מצד אחד, הוא אינו יכול לשתוק מול חיזוק צבאי דרמטי של טורקיה. מצד שני, מתקפות מילוליות קשות מדי על ארדואן עלולות להיתפס בוושינגטון כהפרעה למהלך האסטרטגי של טראמפ. אם בעבר ישראל יכלה לסמוך על כך שעמדתה תכריע כמעט אוטומטית עסקאות נשק רגישות באזור, הפעם התמונה שונה.
ההערכה בירושלים היא שהמאבק יעבור כעת לקונגרס. ישראל תנסה להפעיל את מנגנוני החוק האמריקניים המחייבים שמירה על היתרון הצבאי האיכותי שלה, ולשכנע מחוקקים משתי המפלגות כי מכירת F-35 לטורקיה היא סיכון אסטרטגי. אבל גם כאן יש קושי: טראמפ אינו רק נשיא. הוא מוביל קו אישי, גלוי ועיקש לטובת ארדואן.
הסכנה הגדולה ביותר היא תקרית לא מתוכננת. כלי שיט טורקי שמתקרב יותר מדי לספינה ישראלית. מטוס טורקי שנועל מכ”ם. פעולה ישראלית בלבנון או בסוריה שטורקיה מפרשת כאיום על נכסיה. ספינת סיוע לעזה בליווי טורקי. כל אחד מהתרחישים האלה עלול להפוך בתוך דקות ממשבר דיפלומטי לעימות צבאי מוגבל – וממנו להסלמה רחבה.
לכן הטענה של טראמפ כי הוא עצמו מנע מלחמה בין טורקיה לישראל אינה רק התפארות. היא משקפת את עומק הסכנה. אם אכן נדרשה התערבות אישית של נשיא ארצות הברית כדי לרסן את אנקרה, המשמעות היא שהיחסים בין שתי המדינות נמצאים בשפל מסוכן בהרבה מכפי שהציבור הישראלי מבין.
השורה התחתונה קשה: ישראל וטורקיה מתקרבות זו לזו לא כשותפות לשעבר אלא כיריבות אזוריות. טראמפ בוחר כרגע לפייס את ארדואן, נתניהו מנסה לבלום את התחמשותו, וחיל הים הישראלי נדרש לפעול בזהירות רבה יותר במרחב שבו טורקיה מרגישה יותר ויותר בבית.
במזרח התיכון החדש, טורקיה אינה עוד רעש רקע. היא שחקן מרכזי, חמוש, שאפתן, בטוח בעצמו – וכעת גם מחוזר שוב בידי נשיא ארצות הברית.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999.
