נניח שאתם זוכים בפרס מיוחד: אפשרות לבזבז מיליון דולר מדי יום בתנאי אחד – בסוף היום אתה חייב להשאר בלי סנט אחד ואז למחרת אתה מקבל שוב מיליון דולר וכך הלאה.
במצב מופלא שכזה בואו נחשב כמה זה בכלל טריליון דולר? אם הייתם מבזבזים מיליון דולר בכל יום, בלי שבתות, חגים או חופשות, היו דרושות לכם 2,738 שנים כדי לגמור טריליון אחד.
חובה של ארצות הברית כבר מתקרב ל־40 טריליון. לפני כרבע מאה רשמה הממשלה הפדרלית עודף תקציבי והיו מי שדיברו ברצינות על חיסול החוב שבידי הציבור; היום אמריקה משלמת סכומי עתק כריבית, ממחזרת חובות באמצעות חובות חדשים, סין מצמצמת את אחזקותיה באג”ח האמריקניות, בנקים מרכזיים חוזרים לזהב ו־BRICS מחפש מסלולים עוקפי דולר. ובכל זאת העולם ממשיך למסור לאמריקה סחורות אמיתיות ולקבל בתמורה דולרים ונכסים הנקובים במטבע שהיא עצמה מנפיקה. כך פועלת אחת המכונות הפיננסיות המדהימות שנבנו אי פעם — וכאן מסתתרת גם נקודת התורפה שלה.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
נניח שמישהו מעניק לכם מיליון דולר בכל בוקר ומציב תנאי אחד בלבד: עד חצות אתם חייבים לבזבז את הכול. למחרת תקבלו מיליון נוספים. כך גם ביום שאחריו. בלי שבתות, בלי חגים, בלי חופשות ובלי יום מחלה.
כמה זמן יידרש כדי לבזבז טריליון דולר?
2,738 שנים.
מי שהיה מתחיל לבזבז מיליון דולר בכל יום עוד בתקופת אלכסנדר מוקדון, לפני יותר מ־2,300 שנה, עדיין לא היה מגיע היום לטריליון הראשון.
עכשיו הכפילו את הדמיון הזה כמעט ב־40.
ברוכים הבאים לחוב הלאומי של ארצות הברית.
החוב הפדרלי האמריקני נושק כיום ל־40,000,000,000,000 דולר. המספר עצום עד שהוא כמעט מאבד משמעות, ולכן דווקא ההמחשה הפשוטה חשובה: בקצב של מיליון דולר ביום, כדי לבזבז 40 טריליון דולר יידרשו כמעט 110 אלף שנה.
והחוב ממשיך לגדול.
לפני 25 שנה דיברו באמריקה על האפשרות לחסל את החוב
הפער ההיסטורי מדהים כמעט כמו המספר עצמו. בשנת התקציב 2000, לקראת סיום כהונתו של ביל קלינטון, רשמה הממשלה הפדרלית עודף של כ־237 מיליארד דולר. זו היתה השנה השלישית ברציפות שבה התקציב הסתיים בעודף, ובאותן שנים הצטמצם גם החוב שבידי הציבור במאות מיליארדי דולרים.
האופטימיות היתה כה גדולה שבסוף שנת 2000 פרסם הבית הלבן תחזית שלפיה, אם המגמה תימשך, ניתן יהיה למחוק את החוב שבידי הציבור בתוך כעשור.
רבע מאה אחר כך התחזית הזאת נשמעת כאילו הגיעה מיקום מקביל.
מלחמות אפגניסטן ועיראק, הפחתות מסים, המשבר הפיננסי של 2008, חילוץ המערכת הפיננסית, הקורונה, חבילות סיוע אדירות, הזדקנות האוכלוסייה, ביטוח לאומי, מדיקר, תקציבי ביטחון והוצאות ממשלתיות עשו את שלהן. ממשלים רפובליקניים ודמוקרטיים כאחד הוסיפו להר החובות. האחריות אינה שייכת לנשיא אחד או למפלגה אחת — אבל התוצאה שייכת לכולם.
ביולי 2026 לבדו רשמה הממשלה הפדרלית גירעון של 432 מיליארד דולר. בעשרת החודשים הראשונים של שנת התקציב כבר הצטבר גירעון של כ־1.8 טריליון דולר. כלומר, בשעה שהחוב הקיים מתקרב ל־40 טריליון, אמריקה ממשיכה להוסיף אליו חובות חדשים בקצב של טריליונים.
והנה המלכודת: צריך לשלם ריבית על כל החגיגה
חוב אינו מספר מת. יש לו מחיר, וקוראים לו ריבית.
ממשלת ארצות הברית מממנת חלק מהוצאותיה באמצעות מכירת איגרות חוב. המשקיע מוסר לה כסף עכשיו והיא מתחייבת להחזיר אותו בעתיד בתוספת ריבית. כאשר הריבית היתה קרובה לאפס, אפשר היה לגלגל הר חובות עצום בעלות נמוכה יחסית. אלא שאיגרות חוב ישנות מגיעות לפדיון ובמקומן מונפק חוב חדש, שחלקו נושא ריביות גבוהות בהרבה.
וכשהחוב מתקרב ל־40 טריליון דולר, המתמטיקה נעשית אכזרית. הוצאות הריבית של הממשלה כבר מתנהלות בסדרי גודל של טריליון דולר בשנה. זה טריליון שאינו בונה כביש, אינו מפתח תרופה, אינו מממן בית ספר ואינו קונה מטוס קרב. הוא מחירו של הכסף שנלווה בעבר.
מכאן נולד כדור השלג: הממשלה מוציאה יותר משהיא גובה ולכן לווה. החוב גדל ולכן הוצאות הריבית גדלות. הריבית מגדילה את ההוצאות ומעמיקה את הגירעון. הגירעון מחייב עוד הנפקות אג”ח, וגם עליהן צריך לשלם ריבית.
וכך המכונה מתחילה להזין את עצמה.
אז מי בעצם מממן את אמריקה?
קודם כול — אמריקה עצמה. קרנות פנסיה והשקעה, בנקים, חברות ביטוח, משקי בית, גופים ממשלתיים והפדרל ריזרב מחזיקים חלק עצום מהחוב.
אבל גם העולם מחזיק טריליונים ממנו.
יפן היא המחזיקה הזרה הגדולה ביותר באג”ח של ממשלת ארצות הברית. סין, שבמשך שנים היתה אחת המממנות הזרות המרכזיות של החוב האמריקני, עדיין מחזיקה מאות מיליארדי דולרים. לצדן נמצאים בריטניה, מרכזים פיננסיים, בנקים מרכזיים ומשקיעים ברחבי העולם.
והסיפור של סין הוא אולי הדרך הטובה ביותר להבין את מכונת הדולר כולה.
במשך עשרות שנים עבדו מפעלים סיניים כדי לייצר מוצרים עבור הצרכן האמריקני. אוניות חצו את האוקיינוס עמוסות מחשבים, טלפונים, רהיטים, צעצועים, בגדים ומכונות. אמריקה קיבלה סחורות ממשיות וסין קיבלה דולרים.
ואז קרה הדבר המעניין באמת: חלק מאותם דולרים הושקע בחזרה באיגרות החוב של ממשלת ארצות הברית.
סין ייצרה. אמריקה צרכה. סין קיבלה דולרים — ואז הלוותה חלק מהם בחזרה לאמריקה.
מבחינת וושינגטון זה היה מעגל כמעט מושלם. אלא שהוא כבר אינו מושלם כפי שהיה. בשיאה החזיקה סין ביותר מטריליון דולר באג”ח אמריקניות; כיום מדובר בכ־630 מיליארד דולר. זו אינה בריחה מאמריקה, אבל זו בהחלט מגמה שראוי לעקוב אחריה.
הלילה שבו ניקסון סגר את חלון הזהב
כדי להבין כיצד העולם הגיע למצב שבו הוא מוכן לקבל את הכסף הזה צריך לחזור ל־15 באוגוסט 1971.
במערכת ברטון־וודס שנבנתה אחרי מלחמת העולם השנייה, הדולר היה הציר המרכזי של המערכת המוניטרית. רשויות מוניטריות זרות יכלו להמיר דולרים לזהב במחיר קבוע של 35 דולר לאונקיה.
אלא שארצות הברית יצרה יותר התחייבויות דולריות מכפי שיכלה לכסות בזהב במחיר שהבטיחה. הלחץ על עתודות הזהב האמריקניות גבר, ואז הופיע הנשיא ריצ’רד ניקסון בטלוויזיה והודיע על השעיית ההמרה.
חלון הזהב נסגר.
מאותו רגע לא ניתן היה עוד להגיע עם ערימת דולרים לממשלת ארצות הברית ולדרוש תמורתם את כמות הזהב שהובטחה במסגרת המערכת הישנה.
העולם המוניטרי שבו אנחנו חיים היום החל להתגבש.
אם אין זהב מאחורי הדולר — מה יש?
זו אולי השאלה המרתקת ביותר בכל הסיפור.
אם תחזיקו שטר של מאה דולר ביד, אין בפורט נוקס חתיכת זהב שממתינה לכם. השטר אינו קבלה על מתכת יקרה. ובכל זאת אותה פיסת נייר יכולה לקנות ארוחה בתל אביב, טלפון בסיאול, נפט במזרח התיכון או מניה בניו יורק.
מדוע?
מפני שהאדם שמקבל אותה מאמין שגם האדם הבא יקבל אותה.
אבל אין כאן קסם. מאחורי האמון הזה עומדים הכלכלה האמריקנית, יכולתה של הממשלה לגבות מסים, המערכת המשפטית והפיננסית, הכוח המדיני והצבאי ושוק ההון העמוק והנזיל בעולם.
ומעל הכול פועל אפקט הרשת. בנק מחזיק דולרים מפני שלקוחותיו צריכים דולרים. יצואן מקבל דולרים משום שהספקים שלו יקבלו אותם. ממשלה מחזיקה אג”ח אמריקניות משום שהיא יודעת שקיים להן שוק עצום.
הדולר שימושי משום שכולם משתמשים בו — וכולם משתמשים בו משום שהוא שימושי.
זהו מעגל שקשה מאוד לשבור.
ואז הנפט העניק לדולר מנוע נוסף
לאחר קריסת מערכת הזהב התהדקו הקשרים הכלכליים והביטחוניים בין ארצות הברית לסעודיה ולמדינות המפרץ. חלק עצום מסחר הנפט הבינלאומי התנהל בדולרים, והכנסות הנפט זרמו בחלקן בחזרה לנכסים דולריים.
כך התחזקה מערכת הפטרו־דולר. העולם היה זקוק לנפט ולכן היה לו נוח להחזיק דולרים; יצואניות הנפט קיבלו דולרים וחלק מהכסף חזר לשווקים הפיננסיים האמריקניים.
הפטרו־דולר אינו חוזה קסם שסעודיה יכולה לבטל בבוקר אחד ולמוטט באמצעותו את המטבע האמריקני, והוא אינו הסיבה היחידה לשליטת הדולר. אבל הוא היה חלק חשוב ממערכת שבה העולם נזקק למטבע האמריקני כמעט בכל מקום שאליו פנה.
כך קיבלה ארצות הברית את מה שהצרפתים כינו כבר בשנות השישים “הפריבילגיה המופרזת”.
אמריקה מקבלת סחורות אמיתיות — והעולם מקבל התחייבויות
כאן נמצא לב הסיפור.
כורה מוציא נחושת מן האדמה, עובד מרכיב מכונית, חקלאי מגדל מזון, מפעל מייצר טלפון ומכלית מובילה נפט. כל אלה דברים ממשיים הדורשים חומרי גלם, אנרגיה, זמן ועבודת בני אדם.
אמריקה יכולה לקנות אותם בדולרים.
מי שקיבל את הדולרים יכול לקנות בהם סחורה אחרת, להשקיע בוול סטריט, לרכוש חברה או לקנות איגרת חוב של ממשלת ארצות הברית. וכאן נסגר המעגל: חלק מהכסף שאמריקה שולחת לעולם כדי לרכוש ממנו מוצרים חוזר אליה כמימון.
העולם מספק לאמריקה דברים ממשיים ומקבל בתמורה דולרים ונכסים פיננסיים הנקובים במטבע שאמריקה עצמה מנפיקה.
אין בכך תרמית. שני הצדדים מבצעים את העסקה מרצונם, והמוכר מקבל נכס שהוא יכול להשתמש בו כמעט בכל מקום בעולם.
אבל זו פריבילגיה אדירה שכמעט שום מדינה אחרת אינה נהנית ממנה.
והשאלה הגדולה היא האם ארצות הברית השתמשה בפריבילגיה הזאת עד לנקודה שבה היא מתחילה לסכן אותה.
הזהב שניקסון ניתק מהדולר חוזר מהדלת האחורית
האירוניה כמעט מושלמת. 55 שנה לאחר שניקסון ניתק את הדולר מהזהב, בנקים מרכזיים שוב קונים כמויות עצומות של המתכת.
ברבעון השני של 2026 הגיעו רכישות הזהב נטו של הבנקים המרכזיים ל־289 טונות. יותר ויותר בנקים מרכזיים מאותתים שהם מעוניינים להגדיל את אחזקותיהם.
הסיבה פשוטה: לזהב יש תכונה שאין לאג”ח אמריקנית, לאג”ח אירופית ואפילו לא לפיקדון בנקאי — הוא אינו התחייבות של מישהו אחר.
מטיל זהב בכספת אינו הבטחה שממשלה או בנק ישלמו לכם בעתיד. הוא הנכס עצמו. וככל שהעולם נעשה מסוכסך יותר, התכונה העתיקה הזאת חוזרת להיות אטרקטיבית.
ואז הגיעה רוסיה — והעולם הבין שהדולר הוא גם נשק
הקפאת חלק מהעתודות הרוסיות בעקבות הפלישה לאוקראינה היתה אירוע שנצפה היטב גם הרחק ממוסקבה. ממשלות אחרות הבינו שעתודה הנקובה במטבע של מעצמה אחרת היא נכס — אבל גם יוצרת תלות במערכת שעליה אותה מעצמה יכולה להשפיע.
מכאן נובע חלק מהדחף של סין, רוסיה ומדינות נוספות לפתח מערכות תשלום חלופיות, לבצע יותר עסקאות במטבעות מקומיים ולהגדיל אחזקות בנכסים שאינם תלויים ישירות במערכת הדולרית.
וכאן נכנס BRICS.
המרד בדולר כבר התחיל — רק שהמורדים עדיין צריכים אותו
BRICS התרחב מעבר לחמש המדינות המקוריות — ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה — והפך למסגרת שבה מדברים בגלוי על עולם התלוי פחות בדולר.
אין כיום מטבע BRICS אמיתי המסוגל להחליף את הדולר, אבל זו אינה הנקודה החשובה. השינוי הוא בעצם העובדה שמדינות מחפשות חלופות: עסקאות במטבעות מקומיים, קידום היואן, מערכות תשלומים חדשות, רכישת זהב ופיזור עתודות.
גם מדינות המפרץ מנהלות כיום משחק רב־מעצמתי מורכב בהרבה. ארצות הברית נותרה שותפה מרכזית, אבל סין היא צרכנית אנרגיה אדירה, הודו צומחת במהירות והמפרציות אינן מעוניינות להניח את כל הביצים בסל אחד.
הפטרו־דולר לא מת. הבלעדיות שלו היא שמתחילה לגמגם.
אבל למלך הדולר עדיין אין יורש
למרות כל הדיבורים על דה־דולריזציה, הדולר עדיין מהווה כ־57% מעתודות המט”ח הרשמיות המדווחות בעולם. חלקו נמוך משמעותית מכפי שהיה בתחילת המאה, אבל שום מטבע אחר אינו קרוב להחליף אותו.
האירו מחזיק בערך חמישית מהעתודות. היואן הסיני, למרות עוצמתה הכלכלית של סין, מחזיק נתח קטן בהרבה.
וזה מסביר מדוע המהפכה מתקדמת לאט כל כך.
רוצים להיפטר מהדולר? במה תחליפו אותו?
היואן שייך לכלכלה השנייה בגודלה בעולם, אבל סין עדיין מגבילה תנועות הון ושולטת במידה רבה במטבע שלה. האירו הוא המתחרה הרציני ביותר, אבל אירופה אינה מדינה אחת ואין לה משרד אוצר פדרלי אחד ושוק יחיד של חוב ממשלתי בהיקף ובנזילות של השוק האמריקני. זהב מצוין לשמירת עושר, אך אינו יכול לבדו להפעיל מערכת אשראי ותשלומים עולמית. ומטבע BRICS משותף המסוגל להתמודד עם הדולר פשוט אינו קיים כיום.
לכן המלך נחלש — אבל איש עדיין אינו מסוגל לקחת ממנו את הכתר.
והנה האיתות שצריך להדאיג את וושינגטון באמת
הסכנה המיידית אינה שמחר בבוקר העולם יכריז שאינו רוצה עוד דולרים. היא הרבה יותר פשוטה:
העולם יכול להמשיך להלוות לאמריקה — ולדרוש ממנה יותר כסף בתמורה.
התשואה על אג”ח ממשלת ארצות הברית לשלושים שנה טיפסה השבוע מעל 5.3%, לרמות שלא נראו מאז 2007. גם מכרזי אג”ח אחרים נסגרו בתשואות גבוהות מאוד במונחים של השנים האחרונות.
השוק עדיין אינו אומר לאמריקה: לא נלווה לך.
הוא אומר: נלווה לך — אבל זה עולה יותר.
למדינה שחייבת כמעט 40 טריליון דולר, ההבדל הזה עצום.
לא צריך שסין תמכור מחר את כל האג”ח שלה, שסעודיה תפסיק לקבל דולרים או ש־BRICS ישיק מטבע חדש. מספיק שהקונים ידרשו לאורך זמן ריבית גבוהה יותר.
יותר ריבית מגדילה את הגירעון, גירעון גדול יותר יוצר צורך בחוב נוסף, חוב נוסף דורש יותר קונים — והקונים יכולים לדרוש מחיר גבוה עוד יותר.
זו הספירלה שממנה וושינגטון צריכה לחשוש.
אין מספר קסם שבו הכול מתפוצץ
40 טריליון דולר אינם צוק שממנו נופלים ברגע שחוצים אותו. גם 45 או 50 טריליון אינם בהכרח נקודת קריסה. ארצות הברית היא כלכלה עצומה, גובה טריליונים במסים, לווה במטבע שהיא עצמה מנפיקה ומחזיקה בשוק הפיננסי הגדול והעמוק בעולם.
היא גם אינה צריכה למצוא מחר בבוקר 40 טריליון דולר ולשלם אותם. החוב מורכב מאיגרות בעלות מועדי פירעון שונים, וחלק מהחוב המגיע לפדיון ממוחזר באמצעות הנפקת חוב חדש.
המנגנון הזה יכול להמשיך לפעול עוד שנים רבות. אבל מתחת לכל המורכבות הפיננסית מסתתר תנאי אחד פשוט:
מישהו צריך לרצות לקנות את האג”ח הבאה.
כולם עובדים על כולם — וגם על עצמנו
לסיכום — למקרא הדברים שכתבתי כאן אני נזכר במאמן הכדורגל האגדי דוביד שווייצר המנוח, שנהג לומר לי השכם והערב: ״כולם עובדים על כולם״.
מעולם לא אימצתי את הגישה הזאת כפשוטה, בוודאי לא כדרך חיים. עם השנים דווקא שכללתי לעצמי את הפתגם של דוביד לנוסח קצת אחר: כולם עובדים על כולם — כולל על עצמנו — כל הזמן, כמעט בכל תחום.
וכשמדובר בדולר האמריקני, המשפט הזה מקבל משמעות כמעט מושלמת.
אמריקה מנפיקה את המטבע שהעולם זקוק לו, העולם מייצר עבורה סחורות ומקבל את המטבע הזה בתמורה, חלק מהדולרים חוזרים לאמריקה באמצעות רכישת איגרות החוב שלה, ואמריקה משתמשת בכסף כדי להמשיך לממן את עצמה. העולם, מצדו, ממשיך להאמין שהאדם, החברה, הבנק או המדינה הבאים בתור יסכימו לקבל את אותם דולרים.
כולם יודעים שאין עוד זהב שמחכה מאחורי השטרות. כולם יודעים שהחוב האמריקני מתקרב ל־40 טריליון דולר. כולם יודעים שחלק מהחובות הישנים נפרעים וממוחזרים באמצעות חובות חדשים. וכולם ממשיכים לשחק, משום שלעת עתה כמעט לכולם משתלם שהמשחק יימשך.
וזה אולי הסוד הגדול של הדולר: לא רק אמריקה צריכה שהעולם יאמין בו. העולם עצמו צריך להמשיך להאמין בו, משום שחלק עצום מהעושר, החסכונות, המסחר והמערכת הפיננסית שלו כבר קשורים אליו.
במילים אחרות, כולם עובדים על כולם — ואולי, במידה מסוימת, גם על עצמם.
ובינתיים זה עובד.
הכתבה היא ניתוח כלכלי ואינה מהווה המלצה לקנייה, מכירה או החזקה של מטבע, נייר ערך או נכס פיננסי.
״עניין מרכזי״ — חדשות, סקופים, פרשנות, תרבות וסיפורים מרתקים מאז 1999.
