הפרסום החדש מטריד במיוחד: לפי ה״וול סטריט ג׳ורנל״, ראש המודיעין המצרי עבאס כאמל התריע בפני ישראל לפחות שלוש פעמים בחודשים שקדמו ל־7 באוקטובר כי משהו מסוכן מתפתח ברצועת עזה. ההתרעה האחרונה, לפי הדיווח, הועברה בשיחת טלפון לראש הממשלה בנימין נתניהו ימים ספורים לפני מתקפת חמאס. לשכת נתניהו הכחישה שקיבל התרעה מצרית מוקדמת על המתקפה.
הדיווח מצטרף לפרסום שלפיו ב־26 בספטמבר 2023, 11 ימים בלבד לפני הטבח, הגיע כאמל עצמו לישראל לביקור קצר וחריג והזהיר כי חמאס נערך למהלך גדול וכי סכנת ההידרדרות גוברת. לא נמסרו מועד, יעדים או תוכנית מבצעית מדויקת, אבל המסר היה ברור דיו כדי להצטרף בדיעבד לשורה ארוכה של נורות אדומות שנדלקו לפני האסון.
לפי הדיווחים, ההתרעה המצרית הראשונה הגיעה כבר ביוני 2023, בספטמבר הגיע כאמל לישראל ובימים האחרונים שלפני הטבח המשיכה קהיר להתריע. לכך מצטרף דיווח שלפיו גם נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד הזהיר את נתניהו בספטמבר מפני מהלך גדול של חמאס. גם את הטענה הזאת הכחישה לשכת ראש הממשלה.
אלא שהאזהרות מבחוץ הן רק חלק מהתמונה.
צה״ל החזיק כבר מ־2022 בתוכנית חמאס שכונתה ״חומת יריחו״ ותיארה תרחיש של פריצת המכשול, חדירה המונית לישראל והשתלטות על יישובים ובסיסים — תרחיש שדמה באופן מצמרר למה שאכן התרחש.
בשבועות שלפני הטבח נשלחו גם התרעות מתוך אמ״ן. ראש יחידת ״איפכא מסתברא״, שתפקידה לערער על ההערכה המודיעינית השלטת, התריע מספר פעמים בשלושת השבועות שקדמו למתקפה מפני האפשרות שחמאס נערך לעימות.
ובלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר כבר הצטברו סימנים חריגים בשטח. בצה״ל ובשב״כ זוהו אינדיקציות לפעילות חריגה של חמאס, לרבות הפעלת כרטיסי סים ישראליים. נערכו התייעצויות וננקטו צעדים מסוימים, אבל לא הוכרזה כוננות רחבה ולא הוזרמו לעוטף הכוחות שהיו דרושים מול הפלישה שהחלה בבוקר.
לשכת ראש הממשלה הודתה בעבר שגם קצין המודיעין שלה קיבל כשלוש שעות לפני המתקפה מסמך צה״לי על פעילות חריגה של חמאס. המסמך לא הועבר לנתניהו, והלשכה טענה שלא היה מנוסח כהתרעה המחייבת להעירו.
כל אלה אינם הופכים את 7 באוקטובר לכישלונו של אדם אחד. הכשל היה מערכתי והקיף את הדרג המדיני, צה״ל, אמ״ן והשב״כ. יתרה מזאת: לצד האזהרות הגיעו לנתניהו גם הערכות מקצועיות מרגיעות. בדיון ביטחוני שנערך עשרה ימים לפני הטבח הוצגה הערכה שלפיה חמאס אינו מעוניין בהסלמה, וגם בשב״כ שררה הערכה שחמאס אינו מעוניין באותה עת במלחמה כוללת.
וזה בדיוק לב הסיפור.
המלכודת הפסיכולוגית של הקונספציה
בפסיכולוגיה מוכרת היטב ״הטיית האישור״: לאחר שאדם מגבש תפיסה מוצקה של המציאות, הוא נוטה לייחס משקל רב יותר למידע התומך בה ולמצוא הסברים המחלישים מידע שסותר אותה.
אין צורך להיות טיפש או חסר ניסיון כדי ליפול למלכודת הזאת. לעיתים דווקא אדם מנוסה מסוגל לייצר הסברים משכנעים יותר מדוע העובדה החדשה אינה באמת סותרת את מה שכבר החליט שהוא יודע.
הקונספציה הישראלית היתה שחמאס מורתע, מעוניין בהמשך שלטונו ברצועה ובהטבות כלכליות ואינו רוצה מלחמה כוללת שתסכן את הישגיו. מרגע שזו היתה נקודת המוצא, כמעט לכל סימן מדאיג נמצא הסבר מרגיע: אימונים הם אימונים, פעילות חריגה היא הפעלת לחץ, התרעות ממדינות ערב אינן ממוקדות דיין, והכנות בשטח אינן בהכרח הכנות למלחמה.
כל אחד מההסברים יכול להישמע סביר בפני עצמו. האסון נוצר כאשר הקונספציה ממשיכה לשלוט גם אחרי שהצטברו מספיק סימנים המחייבים לבחון אותה מחדש.
זו בדיוק הסיבה שבמערכות מודיעין קיימים מנגנונים כמו ״איפכא מסתברא״: לא רק כדי להשיג עוד מידע, אלא כדי להכריח את המערכת לשאול האם היא מפרשת נכון את המידע שכבר נמצא בידיה.
חמישים שנה קודם לכן: אותה מלכודת
הדמיון למלחמת יום הכיפורים מצמרר.
ערב אוקטובר 1973 החזיקה ישראל במידע רב על ההיערכות המצרית והסורית, אך אמ״ן היה שבוי ב״קונספציה״ שלפיה מצרים לא תפתח במלחמה בתנאים הקיימים וסוריה לא תצא למלחמה לבדה.
גולדה מאיר לא המציאה את הקונספציה והיא בוודאי לא היתה היחידה שנלכדה בה. זו היתה בראש ובראשונה תפיסה מודיעינית שהציגו בפניה ראשי מערכת הביטחון. אבל כראש הממשלה היא הסתמכה עליה, כפי שעשתה הצמרת המדינית כולה, עד שהמציאות שברה אותה באחת בצהרי יום הכיפורים.
גם אז לא היה חסר מידע. הבעיה היתה משמעותו של המידע בעיני מי שכבר החזיק בתמונה מגובשת של כוונות האויב.
ועדת אגרנט שהוקמה בעקבות המלחמה עסקה בדיוק בכשל הזה: כיצד מערכת מודיעין מקצועית, שהחזיקה בידיה שורה של סימנים והתרעות, המשיכה לפרש אותם באמצעות תפיסה שהתבררה כשגויה.
חמישים שנה חלפו. האויב השתנה, הטכנולוגיה השתנתה ומערכות האיסוף של ישראל השתכללו ללא הכר.
הפסיכולוגיה האנושית השתנתה הרבה פחות.
ערב 7 באוקטובר הצטברו התרעות ממצרים, דיווח על אזהרה מהאמירויות, תוכנית ״חומת יריחו״, התרעות מתוך אמ״ן וסימנים חריגים בשעות האחרונות. מולם ניצבה הערכה מקצועית חזקה שחמאס מורתע ואינו רוצה מלחמה.
זה אינו מוכיח שכל אחת מההתרעות היתה מספיקה לבדה כדי לדעת מה עומד להתרחש. גם אין בסיס מקצועי לאבחן מרחוק את מצבו הפסיכולוגי של נתניהו או של איש ממקבלי ההחלטות. אבל התהליך המוכר של קיבעון תפיסתי מספק הסבר אפשרי לאופן שבו מערכת שלמה יכולה לקבל עוד ועוד מידע סותר מבלי לשנות בזמן את תמונת המציאות שלה.
וזה הלקח המחבר בין 1973 ל־2023:
הסכנה הגדולה של קונספציה אינה שהיא מונעת ממך לראות את העובדות. היא גורמת לך לראות אותן — ולפרש אותן כך שלא יפריעו למה שכבר החלטת שהמציאות היא.
ב־1973 שילמה ישראל מחיר נורא על הקונספציה.
חמישים שנה אחר כך התברר עד כמה מעט השתנתה המלכודת.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
