פרק אפס
האנטומיה של האיום הקיומי הכוזב
מדוע אנשים בורחים דווקא מהמקום שבו יכלו למצוא את הביטחון שחיפשו כל חייהם
מאת רמי יצהר
Rami Yitzhar
Trainer NLP
יש רגע אחד במערכות יחסים שחוזר על עצמו אצל אנשים רבים, אך כמעט איש אינו יודע להסביר אותו. הכול מתקדם בדיוק כפי שתמיד חלמנו: הקשר מתהדק, האמון גדל, הקרבה הופכת טבעית והלב מתחיל להרגיש בבית. ואז, דווקא באותו רגע, אחד מבני הזוג משתנה. הוא נעשה מרוחק יותר, שקט יותר, ביקורתי יותר. לפתע הוא זקוק ליותר מרחב, דוחה פגישות, מחפש תירוצים ולעיתים נעלם לחלוטין. מבחוץ נדמה שהוא פשוט הפסיק לאהוב. מבפנים הוא חווה משהו אחר לגמרי.
במשך שנים הקשבתי לאנשים שסיפרו לי את אותו סיפור כמעט במילים זהות. הם לא רצו לעזוב. הם לא חיפשו אדם אחר. חלקם אפילו אהבו יותר מאי פעם. ובכל זאת הם הרגישו שהם חייבים לברוח. ככל שניסיתי להבין את התופעה, הלכה והתחזקה בי התחושה שהמושגים המקובלים בפסיכולוגיה מצליחים לתאר היטב את הדפוסים, אך פחות את המנגנון שמפעיל אותם ברגע הקריטי. הם מסבירים כיצד אנשים מתקשרים, אך אינם מסבירים במלואו מדוע דווקא כאשר הקשר הופך בטוח, עמוק ואינטימי, מופיעה תחושת סכנה כה עזה עד שהיא דוחפת את האדם לברוח.
מתוך החיפוש הזה נולד המושג שאני מציע בספר זה: האיום הקיומי הכוזב.
זהו מצב שבו מערכת ההישרדות של האדם מפרשת בטעות קרבה רגשית בריאה כאילו הייתה איום על עצם קיומו. אין סכנה אמיתית. אין אלימות. אין כפייה. אין אובדן חירות. ובכל זאת הגוף מגיב כאילו משהו יסודי עומד להילקח ממנו. האזעקה אמיתית, אך השריפה אינה קיימת.
זהו, לדעתי, לב התופעה. האדם הנמנע אינו בורח מפני האדם שמולו. ברוב המקרים הוא גם אינו בורח מפני האהבה עצמה. הוא בורח מפני התחושה שמתעוררת בתוכו כאשר הקרבה חוצה סף מסוים. מבחינתו התחושה הזאת נחווית כאזהרה הישרדותית. לכן אין די בהסברים, בשכנועים או בהבטחות. אי אפשר להתווכח באמצעות ההיגיון עם מערכת הפועלת מתוך הישרדות.
כדי להבין כיצד נוצרת הטעות הזאת, עלינו להכיר בכך שבתוך כל אדם פועלות שתי מערכות בסיסיות. הראשונה היא מערכת ההתקשרות. תפקידה לקרב אותנו לאחרים, לאפשר אהבה, אמון, שייכות ובניית קשרים יציבים. השנייה היא מערכת ההישרדות. תפקידה לזהות סכנות ולהרחיק אותנו מהן במהירות האפשרית. שתי המערכות הללו חיוניות לקיומו של האדם, ובמצב תקין הן משלימות זו את זו.
אצל רוב בני האדם, כאשר הם פוגשים אדם בטוח, מערכת ההתקשרות מתקרבת ומערכת ההישרדות נרגעת. אצל האדם הלכוד באיום הקיומי הכוזב מתרחש ההפך. דווקא כאשר מערכת ההתקשרות לוחשת לו שמצאה מקום בטוח, מערכת ההישרדות מפרשת את אותה קרבה כאיום. במקום לפעול בהרמוניה, שתי המערכות נכנסות לעימות.
אני מציע לכנות את העימות הזה בשם קונפליקט ההתקשרות–ההישרדות.
זהו הרגע שבו הלב אומר: “הישאר.”
ומערכת ההישרדות צועקת: “ברח.”
אין כאן צביעות. אין כאן מניפולציה. אין כאן משחק. שתי המערכות משוכנעות שהן פועלות לטובת האדם. האחת מנסה להוביל אותו אל מקום מבטחים רגשי. השנייה מנסה להציל אותו מסכנה שלדעתה עומדת להתרחש. האדם חווה את שתיהן בו־זמנית, ולכן הסבל שלו אמיתי לחלוטין.
אלא שהסיפור אינו מסתיים כאן. לאחר שמערכת ההישרדות מפעילה את החרדה, נכנס לפעולה גם החלק ההגיוני של המוח. תפקידו של המוח הוא ליצור סדר והיגיון. קשה לו מאוד לקבל את האפשרות שהוא בורח מפני פחד שאינו מבין, ולכן הוא מתחיל לייצר הסברים שיצדיקו את התחושה. לפתע בן הזוג נראה פחות מתאים. פתאום הקשר מרגיש חונק. עולות ביקורות חדשות, ספקות שלא היו קודם, ולעיתים גם תחושה כללית ש”זה פשוט לא זה”.
אין פירוש הדבר שהמחשבות הללו בהכרח שגויות. לעיתים הן נכונות. אולם במקרים רבים הן אינן הסיבה לבריחה אלא התוצאה שלה. תחילה מתעוררת החרדה, ורק אחר כך המוח מסביר לעצמו מדוע היה מוצדק להתרחק. אני מכנה את התהליך הזה רציונליזציה הישרדותית. מערכת ההישרדות מקבלת את ההחלטה. מערכת החשיבה כותבת את הנימוקים.
כאן נולד המעגל הכואב שמאפיין כל כך הרבה מערכות יחסים. האדם מתרחק, והחרדה נרגעת. כאשר האזעקה הפנימית דועכת, הוא שוב מסוגל להרגיש את האהבה, את הגעגוע ואת האובדן. הוא נזכר בכל מה שהיה טוב בקשר, יוצר קשר מחדש ולעיתים אף משוכנע שהפעם הכול יהיה אחרת. אלא שהקרבה המחודשת מפעילה שוב את אותה מערכת הישרדות, ושוב מופיעה התחושה שמשהו מסוכן עומד להתרחש. כך נוצר מעגל אכזרי של קרבה, חרדה, בריחה, הקלה, געגוע, חזרה – ושוב קרבה.
אם המודל שאני מציע נכון, הרי שהבעיה האמיתית של האדם הנמנע אינה חוסר יכולת לאהוב ואף לא חוסר יכולת ליצור קשרים עמוקים. להפך. פעמים רבות הוא מסוגל לאהוב בעוצמה רבה. הקושי האמיתי שלו הוא לשאת לאורך זמן את תחושת הקרבה הבריאה מבלי שמערכת ההישרדות תפרש אותה בטעות כסכנה.
חשוב להבהיר כי אינני מציג בספר זה אבחנה פסיכיאטרית חדשה. אינני מבקש להחליף את תיאוריית ההתקשרות או מודלים פסיכולוגיים מבוססים אחרים. אני מציע מודל הסברי חדש, שנולד מתוך שנים רבות של התבוננות, הקשבה ועבודה עם אנשים שחזרו שוב ושוב על אותו דפוס מכאיב. מטרתו אינה לבטל את הידע הקיים אלא להוסיף לו נקודת מבט, שאולי תסביר טוב יותר את אותו רגע מסתורי שבו אהבה מתחילה לעורר פחד.
ייתכן שהמודל הזה ייבחן בעתיד, יורחב, יתוקן או אף יופרך בחלקו. כך מתקדמת כל חשיבה מדעית. אולם אם יש בו גרעין של אמת, הוא מעניק תקווה גדולה. משום שהמשמעות היא שהבעיה אינה האהבה, אלא הפרשנות השגויה של מערכת ההישרדות כלפי האהבה.
זהו הבדל עצום.
מפני שאם האיום אמיתי, הבריחה היא הפתרון הנכון.
אבל אם האיום הוא איום קיומי כוזב, הבריחה אינה מצילה את האדם. היא רק משמרת את הפחד.
מכאן מתחיל המסע של הספר הזה. לא מסע שמטרתו לשכנע אותך לקבל רעיון חדש, אלא הזמנה לבחון אפשרות אחת, שאם תתברר כנכונה, עשויה לשנות את הדרך שבה אנו מבינים מערכות יחסים, פחד, אהבה ושינוי.
אולי האדם הנמנע אינו בורח מפני אהבה.
אולי הוא בורח מפני אזעקת שווא עתיקה, שלמדה לזהות סכנה במקום שבו ממתין לו דווקא הביטחון שחיפש כל חייו.
בארבעת הפרקים הבאים נעמיק בהדרגה בכל אחד מחלקי המודל. נבחן כיצד נולד האיום הקיומי הכוזב בילדות, מדוע הוא מתעורר דווקא כאשר האהבה נעשית עמוקה ובטוחה, מה באמת מתחולל בנפשו של האדם הנמנע ברגעי הבריחה, ומה עובר על האדם שנשאר מאחור ומנסה להבין את הבלתי מובן. בהמשך נעסוק בדרכים שבהן יכולים שני הצדדים להשתחרר מן המעגל ההרסני של קרבה, חרדה, בריחה, געגוע וחזרה, ונראה מדוע הבנה בלבד אינה מספיקה כדי לחולל שינוי אמיתי.
אם תעניק לעצמך את הזמן לקרוא את הפרקים הבאים ברצף, ייתכן שבפעם הראשונה תראה את חייך, או את חייו של אדם יקר לך, מתוך נקודת מבט חדשה לחלוטין. ייתכן שגם תגלה שהאירועים שנראו במשך שנים כאוסף של כישלונות, אכזבות ופרידות אינם אקראיים כלל, אלא חלק ממנגנון פנימי בעל היגיון משלו. ואם אכן כך, הרי שהידיעה הזו אינה רק מסבירה את העבר – היא גם עשויה לפתוח בפניך דרך חדשה אל העתיד. לפעמים די ברעיון אחד, המובן לעומקו, כדי לשנות חיים שלמים. אם המודל המוצג בספר הזה יתברר עבורך כרעיון הזה, כל רגע שהשקעת בקריאתו יהיה השקעה שהחזירה את עצמה פי כמה.
״איום קיומי כוזב״
מודל חדש להבנת הבריחה הכפייתית מקרבה רגשית וכיצד יכולים הנמנע והדחוי להשתחרר ממעגל הפחד, הנטישה והכאב ההדדי. האדם הנמנע לא תמיד בורח מאהבה. לפעמים הוא בורח מהאזעקה הפנימית שהאהבה מפעילה בו
אין מדובר באבחנה קלינית, אלא במודל הסברי־יישומי להבנת אחד הדפוסים הכואבים ביותר במערכות יחסים: הבריחה המבוהלת מקרבה רגשית דווקא כאשר הקשר נעשה עמוק, בטוח ומשמעותי.
לפי המודל, אצל אנשים מסוימים קרבה אינה נחווית רק כאהבה, ביטחון או אינטימיות, אלא כחדירה מסוכנת אל מרחב הזהות, החירות והשליטה. מערכת ההישרדות שלהם מפרשת את ההתקרבות לא כהזמנה לקשר, אלא כאיום. לא איום אמיתי, אלא איום קיומי כוזב.
הגוף מגיב כאילו קיימת סכנה. הנפש דורשת מרחק. המוח מחפש הצדקות. ואז מופיעה הבריחה.
הטרגדיה היא שהאדם הנמנע אינו בורח בהכרח משום שאינו אוהב. פעמים רבות הוא בורח דווקא משום שהקשר נעשה חשוב מדי, קרוב מדי, אמיתי מדי. מולו נמצא האדם הדחוי, שמפרש את הבריחה כנטישה, אובדן ערך או דחייה אישית, ומנסה להתקרב עוד יותר. כך נוצר המעגל: האחד רודף אחר ביטחון, השני רודף אחר אוויר.
זהו לב המודל: הבעיה אינה היכולת להתאהב. הבעיה היא היכולת לשאת לאורך זמן את הקרבה הרגשית הבריאה שאליה האדם כמה יותר מכל.
מכאן מתחילה הדרך לשינוי
מודל יצהר – “האיום הקיומי הכוזב” (False Existential Threat Model – FETM)
או בעברית בלבד:
מודל יצהר – האיום הקיומי הכוזב
האיום הקיומי הכוזב – חלק א’: המפתח להבנת תופעת הבריחה המבוהלת דווקא כשהיחסים מתהדקים
מאת רמי יצהר
Rami Yitzhar
Trainer NLP
מעט מאוד תופעות פסיכולוגיות מבלבלות ומכאיבות כמו זו המאפיינת את האישיות הנמנעת. דווקא כאשר מערכת יחסים מתפתחת באופן טבעי, הקרבה הרגשית מעמיקה, האמון נבנה והקשר מתחיל להידמות לחברות אמת או לזוגיות בריאה, מתרחש אצל האדם הנמנע תהליך שנראה מבחוץ בלתי הגיוני לחלוטין. במקום להתמסר לקרבה, הוא מתחיל להתרחק. במקום לחוש ביטחון, הוא חש מצוקה. במקום לשמוח על האינטימיות שנוצרה, הוא מגיב כאילו נשקפת לו סכנה ממשית.
הדרך הנאותה להיכנס לעומקה של התופעה היא באמצעות הטמעת המונח “איום קיומי כוזב”. מונח זה, שהגיתי כדי להגדיר את מנגנון הליבה של האישיות הנמנעת, מתאר מצב שבו האדם חווה את הקרבה הרגשית לא כהגשמת צורך אנושי בסיסי אלא כאיום על עצם קיומו. בפועל אין כל סכנה, אך מערכת ההישרדות שלו מגיבה כאילו חייו, חירותו או זהותו עומדים להילקח ממנו. זוהי אזעקת שווא של הנפש, המפעילה מנגנוני הישרדות קדומים שאינם תואמים כלל את המציאות.
מקורו של המנגנון כמעט תמיד בילדות המוקדמת. ילד שגדל בבית שבו אהבה הייתה כרוכה בדחייה, בביקורת, בחוסר יציבות, בשליטה, בהזנחה רגשית או בהורה בלתי צפוי, אינו מפנים שקרבה היא מקום בטוח. להפך. מוחו לומד, מבלי שיהיה מודע לכך, שככל שמתקרבים כך גדל גם הסיכוי להיפגע. עם השנים האירועים עצמם נשכחים, אך מערכת ההישרדות ממשיכה לפעול בדיוק כפי שפעלה אז.
בבגרותו, כאשר אותו אדם מתאהב או יוצר קשר עמוק עם חבר אמת, מתחיל להיווצר הפער בין המציאות לבין החוויה הפנימית. במציאות אין איום. האדם שמולו אוהב אותו, מכבד אותו ומעניק לו ביטחון. אולם במציאות הפסיכולוגית של הנמנע, דווקא הקרבה הזו מפעילה את מנגנון האיום הקיומי הכוזב. לפתע מופיעות תחושות מחנק, חרדה, אובדן שליטה ולעיתים אף צורך כמעט בלתי נשלט להימלט.
חשוב להבין שהאדם הנמנע אינו בורח מפני בן הזוג או החבר. הוא בורח מפני התחושה שנוצרה בתוכו. מבחינתו מדובר בתחושת סכנה אמיתית לחלוטין, גם אם אין לה כל בסיס במציאות. לכן הבריחה אינה בחירה מחושבת אלא תגובת הישרדות. המוח שלו משוכנע שהדרך היחידה להחזיר לעצמו ביטחון היא להגדיל את המרחק מהאדם שאליו דווקא נקשר יותר מכל.
מכאן נולדים דפוסי ההתנהגות המוכרים כל כך. התקשורת נעשית קצרה וקרה. הפגישות נדחות. מופיעים תירוצים, עיסוק מוגזם בעבודה, חיפוש פגמים בזולת, ויכוחים חסרי משמעות ולעיתים היעלמות מוחלטת. מבחוץ ההתנהגות נראית בלתי מובנת ולעיתים אף אכזרית. מבפנים היא נחווית כניסיון נואש לשרוד.
הטרגדיה הגדולה היא שהאדם שממנו בורחים כמעט תמיד מפרש את המתרחש באופן אישי. הוא משוכנע שאמר משהו לא נכון, שלחץ יותר מדי, שאיבד מערכו או שפשוט חדלו לאהוב אותו. מתוך רצון להציל את הקשר הוא מנסה להתקרב עוד יותר, להרגיע, להסביר, לחבק או לשוחח. אלא שכל ניסיון כזה מגביר אצל הנמנע את תחושת האיום הקיומי הכוזב, משום שמבחינת מערכת ההישרדות שלו הסכנה רק מתקרבת.
כך נוצר אחד המעגלים הכואבים ביותר במערכות יחסים. ככל שהאחד מבקש קרבה, השני זקוק למרחק. ככל שהאחד נלחם על הקשר, השני נלחם – לפחות בתחושתו – על הישרדותו הנפשית. שני הצדדים אוהבים, שניהם סובלים, אך כל אחד מהם חי במציאות פסיכולוגית שונה לחלוטין.
באופן פרדוקסלי, לאחר שהמרחק נוצר והחרדה שוככת, מופיעים אצל הנמנע געגועים, תחושת אובדן, אשמה ולעיתים גם רצון עז לחזור. הוא מתקרב מחדש, מחזר, יוצר קשר ומעורר תקווה שהפעם הכול יהיה אחרת. אולם כל עוד מנגנון האיום הקיומי הכוזב לא עבר שינוי יסודי, הקרבה המחודשת תפעיל שוב את אותה אזעקת שווא, והמעגל יחזור על עצמו פעם אחר פעם.
לכן הבעיה האמיתית של האישיות הנמנעת אינה היכולת להתאהב ואף לא היכולת ליצור קשרים. הבעיה היא היכולת לשאת לאורך זמן את הקרבה הרגשית הבריאה שאליה היא כמהה יותר מכל. זהו הפרדוקס הגדול של האישיות הנמנעת: ככל שהאהבה עמוקה יותר, כך גובר הסיכון שמנגנון האיום הקיומי הכוזב יופעל וידחוף אותה לברוח דווקא מהמקום שבו הייתה יכולה למצוא את הביטחון שחיפשה כל חייה.
אלא שהבנת התופעה, חשובה ככל שתהיה, היא רק הצעד הראשון. הידיעה שמדובר ב”איום קיומי כוזב” אינה פותרת את מצוקתו של האדם הנמנע ואינה מספקת תשובה לשאלה המעשית ביותר: כיצד נכון להגיב כאשר האדם היקר לך מתחיל להתרחק דווקא ברגע שבו נדמה היה שהקשר הגיע לשיאו.
זו אינה שאלה שולית. זוהי אחת הסוגיות המורכבות ביותר בפסיכולוגיה של מערכות יחסים, משום שכמעט כל תגובה אינטואיטיבית – רדיפה, שכנוע, הפעלת לחץ, בקשת הסברים, הצפת רגשות או אפילו הפגנת אהבה מוגברת – עלולה להתפרש אצל האדם הנמנע כהוכחה נוספת לכך שה”איום” מתקרב, ובכך להעצים עוד יותר את הבריחה. מן העבר השני, התרחקות מוחלטת, שתיקה או ניתוק עלולים להיקלט אצלו כנטישה, לעורר חרדת אובדן ולהוביל אותו שוב לאותו מעגל מוכר של געגוע, חזרה, התקרבות – ובריחה נוספת כאשר האינטימיות תתחדש.
במילים אחרות, מי שנמצא בקשר עם אדם הלכוד במנגנון “האיום הקיומי הכוזב” נדרש להבין לא רק את עולמו של האחר, אלא גם ללמוד כיצד להגן על עצמו מפני שחיקה, תסכול, בלבול ופגיעה מתמשכת. הבנה בלבד אינה מספיקה; נדרש גם ארגז כלים מעשי.
בפרק הבא נעסוק בדיוק בכך. נבחן מה קורה לשני הצדדים מיד לאחר הבריחה, כיצד יכול האדם הנמנע להפוך את גילוי “האיום הקיומי הכוזב” לנקודת מפנה שתשנה את חייו, וכיצד יכולים בני זוג, חברים ובני משפחה להימנע מלהישאב למעגל אינסופי של תקווה, אכזבה וסבל.
המשך יבוא.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999.
האיום הקיומי הכוזב – חלק ב’: היום שאחרי הבריחה – שתי טרגדיות, הזדמנות אחת לחיים חדשים
מאת רמי יצהר
Rami Yitzhar
Trainer NLP
בפרק הקודם ניסיתי להגדיר באמצעות המושג “האיום הקיומי הכוזב” את אחד המנגנונים הפסיכולוגיים הכואבים והמסתוריים ביותר בעולם מערכות היחסים. ראינו כיצד דווקא כאשר הקשר הופך עמוק, בטוח ואינטימי, האדם בעל האישיות הנמנעת עלול לחוות את הקרבה כאיום קיומי ולברוח ממנה כמעט מתוך אינסטינקט הישרדותי.
אלא שהבריחה עצמה אינה סוף הסיפור.
למעשה, היא רק נקודת הפתיחה של שתי דרמות אנושיות המתרחשות במקביל. שתיהן כואבות. שתיהן אמיתיות. ושתיהן עלולות להימשך שנים רבות אם איש מהצדדים אינו מבין מה באמת מתרחש.
מיד לאחר הבריחה חווה האדם הנמנע תחושת הקלה עצומה. כאילו הוסר ממנו משקל כבד, כאילו שב לנשום לאחר שהיה לכוד בחדר סגור. הוא משכנע את עצמו שהקשר היה חונק, מלחיץ או לא נכון עבורו. התחושה הזו אמיתית לחלוטין, אבל היא מטעה. היא אינה נובעת מכך שהקשר היה מסוכן, אלא מכך שהמרחק הפסיק, זמנית, להפעיל את מנגנון “האיום הקיומי הכוזב”.
באותו זמן ממש, בצדו השני של הקשר, מתחולל תהליך הפוך לחלוטין. האדם שננטש אינו חש הקלה אלא הלם. עולמו מתערער. הוא חוזר שוב ושוב לשיחות האחרונות, מנסה להבין מה פספס, מחפש את הטעות שעשה ומשוכנע שאילו רק היה אומר משפט אחר, מחבק יותר או לוחץ פחות – הכול היה נראה אחרת.
כאן מתחילים שני מסעות שונים לחלוטין. האחד בורח מן הקרבה, והשני בורח מן אי־הוודאות. שניהם סובלים, אך כל אחד מהם כלוא במציאות רגשית שונה לחלוטין.
ככל שחולפים הימים, מתרחש אצל האדם הנמנע תהליך מעניין. החרדה דועכת, ומקומה מתמלא בהדרגה בגעגועים. פתאום הוא נזכר בחיוך, במגע, בשיחות, בביטחון שהעניק לו האדם שממנו ברח. לא אחת הוא מתחיל לשכנע את עצמו שהפעם יהיה אחרת. הוא חוזר, יוצר קשר, מחזר, מבטיח ומעורר מחדש תקווה גדולה אצל האדם שפגע בו.
אבל אם דבר לא השתנה בתוכו, גם הסיבוב הבא יסתיים בדיוק באותו מקום. שוב תגיע הקרבה. שוב יתעורר האיום הקיומי הכוזב. ושוב תופיע הבריחה.
אם אתה מזהה את עצמך בדברים הללו, אני מבקש ממך לעצור לרגע.
לא כדי להרגיש אשם.
אלא כדי להבין שאולי זהו אחד הרגעים החשובים ביותר בחייך.
ייתכן שבפעם הראשונה מישהו אינו מאשים אותך, אינו מכנה אותך פחדן, אגואיסט או חסר יכולת לאהוב. ייתכן שבפעם הראשונה מישהו פשוט מסביר לך מה באמת קורה בתוכך.
ואם אכן זה המצב, יש לי חדשות טובות עבורך.
זו אינה גזירת גורל.
לא נולדת כזה.
לא בחרת שמערכת ההישרדות שלך תתפתח כך בילדותך.
לא אתה יצרת את הפחד הזה.
אבל מרגע שהבנת שהוא קיים – הבחירה כיצד להמשיך מכאן היא כבר שלך.
אל תראה בגילוי הזה קללה.
ראה בו מתנה.
רוב האנשים החיים בתוך המנגנון הזה לעולם אינם מגלים שהוא קיים. הם ממשיכים להחליף בני זוג, חברים, מקומות עבודה ולעיתים גם מדינות, כשהם משוכנעים שהבעיה נמצאת תמיד אצל מישהו אחר. אתה קיבלת הזדמנות נדירה לעצור את המעגל.
אין פירוש הדבר שהדרך תהיה קלה. להפך. ייתכן שבפעם הראשונה תצטרך להישאר דווקא ברגע שבו כל תא בגופך יצעק לברוח. ייתכן שתצטרך ללמוד שהחרדה אינה סימן לסכנה אלא סימן לכך שמנגנון ישן הופעל בטעות. ייתכן שתצטרך לגלות מחדש שקרבה אינה מבטלת את החופש, אלא מעניקה לו משמעות עמוקה יותר.
אבל יש כאן גם שאלה מוסרית.
אם היום כבר ברור לך שאתה פועל מתוך איום קיומי כוזב, אינך יכול עוד להסתתר מאחורי הטענה ש”ככה אני”. מעתה עומדות בפניך שתי אפשרויות בלבד. הראשונה היא לבחור באומץ, להתחיל בתהליך של שינוי ולבנות לעצמך חיים אחרים. השנייה היא להמשיך לברוח, אך להיות ישר עם עצמך ועם הזולת ולהבין שכל קשר אינטימי חדש שאתה יוזם עלול להסתיים שוב בפגיעה באדם שלא עשה לך דבר.
אני מאמין שרוב האנשים יבחרו בדרך הראשונה.
לא משום שהיא קלה יותר.
אלא משום שהיא מעניקה תקווה.
תקווה להפסיק לחיות בפחד.
תקווה לא להישאר לבד.
ותקווה לגלות בפעם הראשונה שאפשר לא רק להתאהב – אלא גם להישאר.
אבל גם לאדם שנשאר מאחור מגיעה תקווה.
אם אתה זה שממנו ברחו, חשוב שתבין אמת אחת: אינך אחראי לרפא את האדם הנמנע. אהבה גדולה ככל שתהיה אינה מסוגלת לבדה לשנות מנגנון שנבנה במשך עשרות שנים. הבעיה מתחילה כאשר אתה מתחיל להאמין שהפעם, אם רק תאהב יותר, תבין יותר, תסלח יותר ותמתין עוד קצת – הכול ישתנה.
כאן נולדת מלכודת לא פחות מסוכנת.
לאט־לאט אתה חדל לרדוף אחרי האדם, ומתחיל לרדוף אחרי התקווה. כל חזרה שלו נדמית כהוכחה שהפעם הגיע השינוי. כל הודעה מחזירה את הלב לפעום. כל הבטחה מציתה מחדש את האמונה. ואז מגיעה שוב הקרבה, שוב הבריחה, ושוב אותו כאב.
זהו מעגל קסמים אכזרי, שבו שני הצדדים הופכים לקורבנות של אותו מנגנון. האחד כלוא בפחד מקרבה, והשני כלוא בתקווה שהפעם הפחד ייעלם מעצמו.
בפרק הבא אציג דרך מעשית להתמודד עם המעגל הזה. נלמד כיצד יכול האדם הנמנע להתחיל לאמן מחדש את מוחו להבחין בין אהבה לבין סכנה, וכיצד יכולים בני זוג, חברים ובני משפחה להגן על עצמם מבלי לאבד את החמלה ומבלי להקריב את חייהם על מזבח התקווה.
כי בסופו של דבר, אהבה אמיתית אינה נמדדת רק בעוצמת הרגש.
היא נמדדת גם באומץ להישאר.
המשך יבוא.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999.
האיום הקיומי הכוזב – חלק ג’: האם אפשר לנצח את הפחד? הדרך להשתחרר ממעגל הבריחה והרדיפה
מאת רמי יצהר
Rami Yitzhar
Trainer NLP
בשני הפרקים הקודמים ניסיתי להציג זווית ראייה חדשה להבנת האישיות הנמנעת. תחילה הצגתי את המושג “האיום הקיומי הכוזב”, המסביר מדוע אנשים מסוימים חווים דווקא את הקרבה הרגשית כאיום שיש לברוח ממנו. לאחר מכן בחנו מה מתרחש לאחר הבריחה – כיצד שני הצדדים, הבורח והננטש, נכנסים למסלולי סבל שונים אך מקבילים, שכל אחד מהם מזין את האחר.
כעת מגיעה השאלה החשובה ביותר.
האם אפשר לעצור את המעגל הזה?
התשובה שלי היא כן.
אבל לא בדרך שרוב האנשים מנסים.
האדם הנמנע אינו זקוק לעוד אהבה. בדרך כלל כבר הייתה לו אהבה. הוא גם אינו זקוק לעוד הזדמנות, משום שבמקרים רבים כבר קיבל הזדמנויות רבות. הוא אפילו אינו זקוק להסברים נוספים, שכן עמוק בפנים הוא כבר יודע שפגע באנשים שלא התכוון לפגוע בהם.
מה שחסר לו הוא דבר אחר לגמרי.
אומץ.
לא האומץ להתאהב.
האומץ להישאר.
זו הבחנה שנשמעת פשוטה, אך היא משנה חיים. רוב האנשים חושבים שאהבה היא ההפך משנאה. לדעתי, אצל האישיות הנמנעת ההפך מאהבה הוא דווקא הבריחה. לא משום שהבריחה מבטאת היעדר אהבה, אלא משום שהיא מונעת מהאהבה להתפתח ולהפוך לחיים משותפים.
כאן מתחיל השלב שבו האדם הנמנע צריך להפסיק לשאול את עצמו שאלה אחת ולהתחיל לשאול שאלה אחרת.
במקום לשאול: “למה אני מרגיש כך?”, עליו לשאול: “האם מה שאני מרגיש משקף את המציאות?”
זו שאלה מהפכנית.
מפני שבפעם הראשונה הוא מבין שהתחושה אינה בהכרח עובדה.
החרדה אמיתית.
תחושת המחנק אמיתית.
הרצון לברוח אמיתי.
אבל הסכנה אינה אמיתית.
כאן בדיוק מתחיל החופש.
כל עוד האדם מאמין שהתחושה היא המציאות, הוא ימשיך לברוח.
ברגע שהוא מבין שהתחושה היא רק אזעקת שווא של מערכת הישרדות ישנה, נפתחת בפניו אפשרות חדשה: להישאר עוד קצת.
לא להכריח את עצמו.
לא להילחם בעצמו.
רק לא לברוח מיד.
לתת לגל החרדה לעלות.
ולתת לו גם לרדת.
זו אולי התגלית החשובה ביותר שכל אדם נמנע יכול לגלות: החרדה אינה נשארת לנצח. אם אינך בורח ממנה, היא מתחילה לדעוך מעצמה. בדיוק כפי שגל בים מגיע אל החוף ואחר כך נסוג, כך גם מערכת ההישרדות נרגעת כאשר היא מגלה שלא נשקפה שום סכנה.
זו עבודה קשה.
לפעמים קשה מאוד.
אבל זו הדרך היחידה ללמד מחדש את המוח שקרבה אינה איום.
וכאן אני רוצה לומר משהו גם לאדם שנמצא מול האישיות הנמנעת.
אל תנסה להיות הפסיכולוג שלו.
ואל תנסה להיות המציל שלו.
אנשים אוהבים להאמין שאם רק יאהבו מספיק, אם רק יהיו סבלניים יותר, מכילים יותר או מקריבים יותר – האדם הנמנע ישתנה.
זו אחת האשליות המסוכנות ביותר.
מפני שאינך יכול לבצע עבור אדם אחר את העבודה שהוא עצמו צריך לעשות.
אתה יכול לעודד.
אתה יכול לתמוך.
אתה יכול להושיט יד.
אבל אינך יכול לצעוד במקומו.
יש רגע שבו האהבה מפסיקה להיות נתינה והופכת להצלה כפייתית.
מרגע זה שני אנשים כבר אינם חיים בקשר.
הם חיים בתוך התמכרות.
האחד מתמכר לבריחה.
השני מתמכר לתקווה.
זהו אחד ממעגלי הסבל הקשים ביותר שאפשר להיכנס אליהם, משום שכל חזרה של האדם הנמנע מזריקה מחדש תקווה ללבו של האדם שנפגע, וכל בריחה נוספת מוחקת אותה באכזריות.
לכן אני מציע לכל אדם שנמצא בתוך מעגל כזה לעצור ולשאול את עצמו שאלה פשוטה.
האם אני חי מהמציאות, או מהתקווה?
אם התשובה היא שאתה חי בעיקר מהתקווה, הגיע הזמן לחזור אל המציאות.
מפני שאהבה אמיתית אינה נבנית מהבטחות.
היא נבנית מהתנהגות עקבית.
לא מהגעגועים כשהצדדים רחוקים זה מזה.
אלא מהיכולת להישאר כאשר הם קרובים.
אולי זו ההגדרה הפשוטה ביותר לבשלות רגשית.
לא היכולת להתאהב.
אלא היכולת לא לברוח כאשר האהבה מתחילה באמת.
בפרק הבא אנסה להשיב על שאלה שרבים שואלים אותי בשנים האחרונות: האם נכון לתת לאדם נמנע הזדמנות נוספת? האם יש סימנים המעידים שהוא באמת השתנה, או שמדובר בעוד סיבוב באותו מעגל ישן? כיצד אפשר להבחין בין געגוע אמיתי לבין חזרה שנובעת רק מהירגעות זמנית של מנגנון “האיום הקיומי הכוזב”?
זו אולי ההחלטה הגורלית ביותר בחייהם של אנשים רבים.
ועליה נדבר בפרק הבא.
המשך יבוא.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999.
האיום הקיומי הכוזב – חלק ד’: להבין זה לא מספיק. עכשיו הגיע הזמן להשתנות
מאת רמי יצהר
Rami Yitzhar
Trainer NLP
אם קראת את שלושת הפרקים הקודמים ברצף והרגשת כאילו מישהו ישב במשך שנים בתוך ראשך, חש את הפחדים שלך, הבין את הכאב שלך ותיאר במדויק את מערכות היחסים שנכשלו שוב ושוב – עצור לרגע.
ייתכן שזהו הרגע החשוב ביותר במסע שלך.
אבל יש גם אמת שאי אפשר להתחמק ממנה.
הבנה, עמוקה ככל שתהיה, אינה משנה בני אדם.
היא משנה מחשבות.
לא חיים.
זו הסיבה שאנשים קוראים עשרות ספרי פסיכולוגיה, מאזינים למאות הרצאות, מבינים כל פרט על עצמם – ובכל זאת ממשיכים לחזור שוב ושוב אל אותם דפוסים ישנים כאילו לא למדו דבר.
הסיבה פשוטה.
הדפוסים שהורסים את חייך אינם מנוהלים על ידי החלק ההגיוני של המוח.
הם מנוהלים על ידי מערכת הישרדות עתיקה, היושבת עמוק בתת המודע. היא אינה מקבלת החלטות באמצעות היגיון, אלא באמצעות תחושות, זיכרונות רגשיים ואמונות שנצרבו בילדות המוקדמת. לכן גם כאשר ההיגיון שלך צועק שאין כל סכנה, תת המודע ממשיך להפעיל את האיום הקיומי הכוזב כאילו חייך תלויים בכך.
זו בדיוק הסיבה שהבנה אינטלקטואלית בלבד כמעט שאינה משנה דפוסי חיים.
צריך להגיע אל המקום שבו הדפוסים הללו נוצרו.
וצריך ללמד אותו מציאות חדשה.
אם אתה האדם הנמנע, אני מבקש ממך לקרוא את השורות הבאות לאט.
אני אינני מאשים אותך.
להפך.
אני מאמין שלא בחרת להיות כזה.
לא בחרת לגדול כפי שגדלת.
לא בחרת לבנות מערכת הישרדות שברחה מקרבה.
לא בחרת לפגוע באנשים שאהבת באמת.
אבל מרגע שקראת את הדברים האלה והבנת שהם מתארים אותך בדיוק מצמרר, אינך יכול עוד לומר לעצמך “ככה אני”.
המשפט הזה חדל להיות אמת.
הוא הפך לתירוץ.
מהיום אתה כבר יודע.
והידיעה מטילה עליך אחריות.
לא כלפי בני הזוג שלך.
לא כלפי החברים שעזבו.
קודם כול כלפי עצמך.
כי אם לא תחליט להתמודד עם האיום הקיומי הכוזב, אינך צפוי לאבד רק את מערכת היחסים הנוכחית.
אתה עלול לאבד את כל מערכות היחסים החשובות שיבואו אחריה.
שוב תתאהב.
שוב תרגיש נפלא.
שוב תתקרב.
ושוב, בדיוק באותו רגע שבו הלב יתחיל להרגיש בבית, תופיע החרדה שתשכנע אותך שהדרך היחידה להינצל היא לברוח.
כך יחלפו השנים.
כך יאבדו האנשים הטובים ביותר שתפגוש.
לא משום שלא אהבת אותם.
אלא משום שמעולם לא למדת להישאר.
אבל יש גם חדשות טובות.
אפשר לשנות את זה.
אני יודע שאפשר.
לא מפני שהחלטת להיות אמיץ יותר.
אלא מפני שאפשר ללמד את תת המודע שהקרבה אינה סכנה.
אפשר לשנות אמונות יסוד.
אפשר לפרק זהויות ישנות.
אפשר להפסיק לחיות מתוך המשפט “אני כזה”.
ולהתחיל לחיות מתוך זהות חדשה.
אני אדם הראוי לאהבה ומסוגל להישאר בתוכה.
זו אינה סיסמה.
זו זהות חדשה.
ושינוי זהות הוא עמוק לאין שיעור משינוי התנהגות.
כי כאשר הזהות משתנה, גם ההתנהגות מתחילה להשתנות בעקבותיה.
ועכשיו אני פונה אליך.
אל האדם הדחוי.
אל מי שנשאר מאחור.
אל מי שניסה להבין, להסביר, להכיל, להמתין, להציל, לסלוח ולהאמין שעוד קצת אהבה תפתור הכול.
גם אתה אינך זקוק לעוד הסברים.
גם אתה כבר יודע.
אתה יודע שהוא אוהב.
אתה יודע שהוא מתגעגע.
אתה יודע שהוא סובל.
אבל אתה גם יודע שהוא חוזר ובורח.
וחוזר ובורח.
וחוזר ובורח.
אם אינך עוצר את המעגל הזה, אתה עלול להפוך את חייך להמתנה אינסופית לשינוי שאולי לעולם לא יתרחש.
גם אצלך הבעיה אינה רק הקשר.
גם אצלך פועל תת מודע.
לא פעם אני מגלה שהדחוי אינו רק מאוהב.
הוא משוכנע, עמוק בפנים, שתפקידו להציל.
להציל את מי שאינו רוצה או אינו מסוגל עדיין להציל את עצמו.
זו מלכודת.
משום שאיש אינו יכול לרפא אדם אחר בניגוד לרצונו או לפני שהחליט בעצמו להשתנות.
גם אצלך צריך להתרחש שינוי זהות.
לא עוד:
“אני חייב להציל אותו.”
אלא:
“אני אדם הראוי לאהבה שאינה מחייבת אותי להציל איש.”
זו אינה אנוכיות.
זו בריאות נפשית.
אם הגעת עד לכאן, אני רוצה לומר לך דבר נוסף.
אל תסתפק בהבנה.
הבנה אינה טיפול.
הבנה אינה שינוי.
הבנה היא רק הדלת.
השינוי מתחיל רק כאשר עובדים ישירות עם תת המודע, עם מערכת ההישרדות, עם הזהות ועם אותם מנגנונים עמוקים שממשיכים לנהל את חייך גם כאשר ההיגיון כבר מבין הכול.
במשך שנים רבות אני עוסק בדיוק בעבודה הזו באמצעות כלים של NLP, שינוי זהות, עבודה עם תת המודע וטכניקות מתקדמות לשינוי דפוסים עמוקים. אינני מבטיח קסמים ואינני מאמין בפתרונות בזק. אני מאמין בתהליך נכון, מדויק ואישי, שמטרתו אינה רק להבין את חייך – אלא לשנות אותם.
אם תוך כדי הקריאה הרגשת שלא מדובר בעוד מאמר, אלא במראה המשקפת את חייך, אולי זה הזמן להפסיק לקרוא על השינוי ולהתחיל לחיות אותו.
לפעמים, די בפגישה אחת כדי להבין שהעתיד אינו חייב להיות העתק של העבר.
ההחלטה הראשונה היא תמיד שלך.
המשך יבוא.
מאת רמי יצהר
Rami Yitzhar
Trainer NLP
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999.
האיום הקיומי הכוזב – חלק ה’
כשהאושר עצמו הופך לסכנה
מדוע דווקא הרגעים היפים ביותר בחיינו עלולים להפוך לתחילת הפרידה
מאת רמי יצהר
Rami Yitzhar
Trainer NLP
יש בחייו של כל אדם כמה עשרות רגעים בלבד שאפשר באמת לכנות אותם רגעי אושר מזוקק. איננו יודעים לזהות אותם בזמן אמת. איש אינו לוחש לנו באוזן: “שים לב. בעוד עשרים שנה עוד תזכור את הרגע הזה כאילו התרחש אתמול.” אנחנו פשוט חיים אותו. לפעמים הוא נמשך דקות ספורות בלבד, אבל הוא מותיר בתוכנו עקבה עמוקה יותר מאלפי ימים רגילים שחולפים ונמוגים בלי להשאיר סימן.
אלה אינם בהכרח האירועים הגדולים של החיים. לפעמים מדובר דווקא ברגעים הקטנים ביותר. הופעת רוק שבה עמדתם בתוך אלפי אנשים, וכאשר השיר האהוב על שניכם החל להתנגן, הסתכלתם זה בזה בלי לומר מילה. סרט שהצליח לגעת במקום כה עמוק, שכאשר האורות נדלקו לא מיהרתם לקום. הלכתם בשקט אל המכונית, וכל אחד ידע שהשני מרגיש בדיוק את מה שהוא מרגיש. מסעדה פשוטה, בלי כוכבי יוקרה ובלי אוכל יוצא דופן, אבל הייתה בה שיחה אחת שנמשכה שעות, שיחה שבסופה אמרתם לעצמכם בשקט: “אני רוצה שהערב הזה לא ייגמר.”
יש גם רגעים שאין להם שום עלילה. טיול קצר בשביל ביער. עצירה אקראית מול נוף עוצר נשימה. גשם ראשון שיורד בדיוק כשאתם רצים יחד אל מחסה וצוחקים כמו ילדים. יד שמונחת לרגע על הכתף בלי לחשוב. ראש שנשען בשקט על כתף אחרת. חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש, שאומר יותר מאלף הצהרות אהבה.
אלה הרגעים שמהם בנויים החיים המאושרים.
אנחנו נוטים לחשוב שהחיים מורכבים מן השנים, אבל זו אשליה. החיים מורכבים מן הפסגות. איננו זוכרים את רוב ימי העבודה, את רוב הארוחות שאכלנו או את רוב הנסיעות שעשינו. אבל את הפסגות אנחנו זוכרים בדיוק כמעט בלתי נתפס. די בצליל הראשון של שיר, בריח מסוים או בתמונה ישנה שנשלפת במקרה ממגירה כדי שהלב יחזור בן רגע לאותו ערב רחוק. פתאום אנחנו שוב שם. שומעים. רואים. מרגישים. אפילו הדופק חוזר להיות אותו דופק.
כך בדיוק נבנית אהבה.
לא מתוך הצהרות דרמטיות.
לא מתוך הבטחות.
אלא מתוך הצטברות איטית של רגעי אושר משותפים. עוד זיכרון ועוד זיכרון, עוד פסגה ועוד פסגה, עד שיום אחד האדם שמולך מפסיק להיות רק אדם שאתה אוהב. הוא הופך להיות המקום שבו אתה מרגיש בבית.
וכאן מתחילה הטרגדיה שעליה הספר הזה כולו נכתב.
מפני שאצל האדם הלכוד ב”איום הקיומי הכוזב”, דווקא הרגעים האלה עלולים להיות המסוכנים ביותר.
לא מפני שהם רעים.
מפני שהם טובים מדי.
ככל שהקשר מעמיק, ככל שהלב נפתח, ככל שהאינטימיות נעשית טבעית יותר, כך מתחילה אצל חלק מן האנשים מערכת ההישרדות העתיקה להרים את ראשה. היא אינה רואה את השקיעה, אינה שומעת את המוזיקה ואינה מתרגשת מן החיבוק. היא מודדת רק דבר אחד – את עוצמת הקרבה. וברגע מסוים, שרק היא יודעת לזהות, היא מפעילה אזעקה.
האדם הנמנע עצמו אינו מבין מה קרה לו. לפני שעה הוא היה מאושר. לפני שעה עוד היה משוכנע שפגש את האדם שחיפש כל חייו. אבל עכשיו משהו בפנים מתחיל ללחוץ. לאט. בשקט. כמעט בלי מילים. פתאום הוא זקוק למעט מרחב. פתאום הוא רוצה להיות קצת לבד. פתאום הוא מרגיש שהוא מאבד משהו מעצמו, אף שאיש לא לקח ממנו דבר.
זו אינה החלטה מודעת.
זו אינה בחירה.
זו תגובת הישרדות.
וכאן נולדת אחת הטרגדיות הכואבות ביותר של הקשרים האנושיים.
שני אנשים יוצאים מאותו ערב קסום.
שניהם ראו את אותו סרט.
שניהם שמעו את אותה מוזיקה.
שניהם צחקו מאותן בדיחות.
שניהם הרגישו שנגעו לרגע במשהו נדיר.
אבל בדרך הביתה כל אחד מהם נושא עמו עולם אחר.
האחד נושא עמו געגוע לפגישה הבאה.
השני נושא עמו חרדה שאין לה שם.
האחד מתעורר בבוקר ורוצה לשלוח הודעה: “אני עדיין מחייך מאתמול.”
השני מתעורר ומרגיש צורך בלתי מוסבר לדחות קצת את התשובה.
לא מפני שהתחרט.
לא מפני שהפסיק לאהוב.
אלא מפני שמשהו עמוק ממנו התחיל להילחם על הישרדותו.
מכאן מתחיל סבלו של האדם הדחוי.
הוא אינו יודע דבר מכל זה.
מבחינתו הכול היה מושלם. דווקא משום שהיה מושלם, אין לו שום הסבר למה שקרה אחר כך. הוא מתחיל לחפש את הטעות. אולי אמר משפט אחד יותר מדי. אולי הביט בעיניים זמן ארוך מדי. אולי החזיק את היד עוד כמה שניות. אולי התלהב יותר מדי. אולי היה מאושר מדי.
והוא מתחיל לעשות את הדבר האכזרי ביותר שאדם יכול לעשות לעצמו.
הוא הופך את רגעי האושר הגדולים ביותר של חייו לזירת חקירה.
במקום לחזור אליהם בחיוך, הוא חוזר אליהם כדי לחפש ראיות. כל פרט נבדק מחדש. כל משפט נבחן. כל מחווה מנותחת. הוא מנסה לגלות באיזה רגע בדיוק קלקל את מה שנראה אז מושלם.
וברוב המקרים…
לא היה רגע כזה.
לא הייתה טעות.
דווקא הרגעים היפים ביותר היו אלה שהפעילו את האיום הקיומי הכוזב.
זוהי אולי האכזריות הגדולה ביותר של המנגנון הזה.
הוא אינו גוזל מן האדם את הימים הקשים.
הוא גוזל ממנו דווקא את הימים שהיה רוצה לזכור באהבה.
כל שיר מחזיר לאותה הופעה.
כל מסעדה מזכירה את אותה ארוחה.
כל שביל ביער מוביל שוב אל אותו טיול.
כל שקיעה נצבעת בצבעי אותו ערב שבו היה נדמה שסוף סוף נמצא הבית.
אולי משום כך הכאב נמשך שנים.
לא מפני שהפרידה עצמה ארוכה כל כך.
אלא מפני שהזיכרונות היפים ביותר מסרבים למות.
הם ממשיכים לחיות.
ממשיכים לקרוא לך.
וממשיכים לשאול שאלה אחת שאין עליה תשובה פשוטה:
איך ייתכן שדווקא הרגע שבו הייתי המאושר ביותר בחיי, היה גם הרגע שממנו התחיל הכול להתפרק?
…
אפילוג
אם הספר הזה הצליח לשנות אפילו אמונה אחת שהגבילה אותך במשך שנים, הוא כבר השיג את מטרתו.
מפני שהחיים אינם משתנים כאשר אנחנו מחליפים בני זוג, חברים, מקומות עבודה או ערים. הם משתנים כאשר אנחנו משנים את האמונות, הדפוסים והפרשנויות שלפיהן חיינו במשך שנים רבות.
אם אתה האדם הנמנע, אני רוצה שתסגור את הספר הזה עם תקווה אחת פשוטה: לא נולדת כדי לברוח. למדת לברוח. ומה שנלמד, ניתן גם ללמוד מחדש. האיום שהרגשת היה אמיתי לחלוטין עבורך, אך ייתכן שמעולם לא היה אמיתי במציאות. אם תבחר להתמודד איתו באומץ, בסבלנות ובעבודה נכונה, ייתכן שתגלה בפעם הראשונה שהקרבה שממנה ברחת כל חייך הייתה דווקא המקום הבטוח ביותר שחיפשת.
ואם אתה האדם הדחוי, אני מבקש שתזכור דבר אחד. אהבתך אינה חולשה. רצונך להתקרב אינו פגם. יכולתך להתרגש, להאמין, להתחייב ולאהוב היא מתנה יקרה, לא טעות שיש לתקן. לעולם אל תתנצל על כך שאהבת באמת. רק למד להעניק את אהבתך למי שמסוגל גם להישאר.
המסע שהתחיל בספר הזה אינו מסע אל העבר אלא אל העתיד. העבר חשוב רק משום שהוא מסביר כיצד נבנה המנגנון. העתיד חשוב הרבה יותר, משום שהוא המקום היחיד שבו ניתן לשנות אותו.
אני מאמין בכל לבי שאין בני אדם מקולקלים. יש בני אדם שנפצעו. יש מנגנוני הישרדות שפעם הצילו אותנו, אך כיום הם ממשיכים לפעול גם כאשר אינם נחוצים עוד. וכשם שהמוח למד אותם, כך הוא מסוגל ללמוד גם דרך חדשה.
אם בעוד חודשים או שנים תמצא את עצמך ברגע של קרבה, של אהבה, של שלווה או של אושר, ותצליח להישאר שם בלי לברוח ובלי לפחד – אולי לא תזכור את כל מה שכתוב בספר הזה.
אבל אני מקווה שתזכור רעיון אחד.
האיום הקיומי הכוזב אינו גזר דין.
הוא דפוס.
ודפוסים אפשר לשנות.
אם הספר הזה יעניק לך מעט יותר הבנה, מעט יותר חמלה כלפי עצמך, ובעיקר מעט יותר אומץ לבחור בעתיד שאינו העתק של העבר, הרי שהשיג את מטרתו.
מפני שבסופו של דבר, מטרתו של הספר הזה לא הייתה להסביר את חייך.
מטרתו הייתה לעזור לך לחיות אותם טוב יותר.
מאת רמי יצהר
Rami Yitzhar
Trainer NLP
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
