אם מישהו חיפש אתמול בניו יורק הוכחה לכך שהסדר העולמי הישן מתפרק, הוא קיבל אותה במשך שעות מעל דוכן אחד. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ איים למעשה על עצם קיומו של המשטר האיראני; רג׳פ טאיפ ארדואן הקדיש חלק מרכזי מנאומו להתקפה חריפה על ישראל; עמנואל מקרון, בנאומו האחרון בעצרת כנשיא צרפת, תקף את המציאות בעזה וגם את הצגת תוכנית טראמפ כהצלחה; אמיר קטאר הזהיר שהמפרץ נמצא באחת התקופות המסוכנות בתולדותיו; ולואיז אינסיו לולה דה סילבה מברזיל הזהיר את וושינגטון שלא להתערב בבחירות בארצו. מעל כולם ריחפה אותה שאלה: האם האו״ם עדיין מסוגל לנהל את העולם — או שהוא הפך לאולם שבו המנהיגים רק מודיעים זה לזה מה הם עומדים לעשות ממילא.
טראמפ סיפק את הרגע הדרמטי ביותר. בנאום בן 37 דקות הוא הציג בפני איראן ברירה כמעט אפוקליפטית: הסכם שיאפשר לה להשתקם — או חיסול מהיר של הרפובליקה האסלאמית. הוא הגן על המלחמה שפתחו ארצות הברית וישראל נגד איראן, חזר על התחייבותו למנוע מטהרן נשק גרעיני, והציג את השימוש בכוח האמריקני לא ככישלון הדיפלומטיה אלא ככלי שמאפשר אותה. המסר שלו היה פשוט: אחרים דיברו — הוא פעל.
אלא שהנאום הלוחמני הסתיים בהתפתחות כמעט הפוכה. זמן קצר לאחר מכן הודיע טראמפ כי שליחיו סטיב ויטקוף וג׳ארד קושנר קיימו פגישה בת שלוש שעות עם נציגים איראנים וכי היא התנהלה, לדבריו, היטב. בערב הוא כבר ישב עם מנהיגים מן המפרץ והמזרח התיכון ודן עמם בדרך להפחתת ההסלמה. כך התקבל בתוך שעות ריכוז כמעט מושלם של שיטת טראמפ: איום בחיסול בבוקר, משא ומתן אחר הצהריים וניסיון לבנות מסלול להסדרה בערב.
טראמפ לא הסתפק באיראן. הוא הבטיח להתקדם להסדר בין רוסיה לאוקראינה, תקף בחריפות את בית הדין הפלילי הבינלאומי ואת המוסדות הרב־לאומיים, הציג את קרטלי הסמים כאויבים הדומים לדאעש והגן על השימוש בכוח האמריקני נגדם. אפילו הבינה המלאכותית קיבלה טיפול טראמפיסטי אופייני: מבחינתו היא תיקרא מעתה ״בינת־על״, והוא דחה את הניסיונות ליצור עליה מנגנון פיקוח גלובלי.
ואז עלה ארדואן.
נשיא טורקיה נשא נאום שהיה במידה רבה כתב אישום נגד ישראל ונגד המערכת הבינלאומית המאפשרת, לשיטתו, את המשך המתרחש בעזה ובגדה. הוא תיאר את עזה כ״מחנה הריכוז הבלתי אנושי והמביש ביותר של זמננו״ וטען שישראל פועלת מתוך תפיסה שאינה יודעת שובע מהרג. המשלחת הישראלית יצאה מן האולם בזמן הנאום, בעוד נציגים פלסטינים מחאו כפיים. ישראל דוחה את ההאשמות נגדה ברצח עם.
אבל מתחת להתקפה על ישראל הסתתרה טענה רחבה יותר של ארדואן: האו״ם עצמו איבד את יכולתו לבצע את התפקיד שלשמו הוקם. לדבריו, מערכת שבה יותר מ־190 מדינות כפופות למעשה לכוחן של חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון אינה יכולה לייצר אמון. הוא דרש רפורמה במועצה, הרחבת ההכרה במדינה פלסטינית, ובמקביל קרא לסיום המלחמה באוקראינה תוך שמירה על ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית.
מקרון הצטרף למתקפה מכיוון אחר. בנאומו האחרון בעצרת הכללית לפני סיום כהונתו בשנה הבאה, נשיא צרפת תקף את הפער בין הדיבורים על שלום בעזה לבין המציאות. לדבריו, הצגת המצב כהישג מדיני אינה מתיישבת עם העובדה שהסיוע ההומניטרי עדיין אינו זורם כנדרש. הוא כינה את המראות בעזה ״מחזה שמבייש את כולנו״ ותקף גם את האלימות והרחבת ההתנחלויות בגדה.
אמיר קטאר, תמים בן חמד אל־ת׳אני, דיבר מתוך המקום הרגיש ביותר במפה. לדבריו, המפרץ נמצא ב״אחד השלבים המסוכנים ביותר״ שלו, והמלחמה עם איראן היא תוצאה מצטברת של שנים שבהן פתרונות מדיניים נדחו. הוא קרא לפתוח מחדש את הורמוז, לחזור לדיפלומטיה ולהקים בעתיד מערכת ביטחון אזורית משותפת שתעניק ביטחון גם למדינות ערב וגם לאיראן.
לולה הברזילאי בחר חזית אחרת. שבועות לפני הבחירות בארצו, הוא הזהיר מפני התערבות זרה והבהיר כי הדמוקרטיה הברזילאית שייכת לברזילאים. הדברים כוונו בבירור גם לעבר ממשל טראמפ, על רקע העימות בין המדינות ותמיכתו של טראמפ ביריביו הפוליטיים של לולה. במקביל הוא קרא לחיזוק הרב־צדדיות ולרפורמה במוסדות הבינלאומיים.
ובתוך כל הרעש הזה נשא אנטוניו גוטרש אולי את הנאום המדויק ביותר להבנת האירוע כולו. מזכ״ל האו״ם הזהיר כי הסדקים בעולם הפכו ל״קניונים״ וכי האנושות עומדת בפני מבחנים מכריעים של מלחמה ושלום, אי־שוויון, אקלים ובינה מלאכותית. במזרח התיכון, אמר, הפסקות האש הפכו למעשה ל״אש מופחתת״ בלבד. הוא דרש להפסיק את הלחימה, לאפשר סיוע הומניטרי ולהחזיר את חופש השיט.
וזה אולי היה הסיפור האמיתי של היום הראשון בעצרת.
כמעט כולם דיברו על הצורך בשלום, אבל כמעט כל אחד התכוון לשלום אחר. טראמפ הציג כוח צבאי כאמצעי שממנו מתחיל המשא ומתן. ארדואן הציג את המערכת הקיימת כמכשול לשלום. קטאר ביקשה להחזיר את הדיפלומטיה למרכז. מקרון הזהיר מפני הפער בין הכרזות חגיגיות למציאות בשטח. לולה דיבר על ריבונות מול התערבות מעצמתית. וגוטרש ניסה להזכיר לכולם שהרעיון המקורי של האו״ם היה בדיוק הפוך: שהכוח יוגבל באמצעות החוק.
במשך עשרות שנים עצרת האו״ם היתה המקום שאליו הגיעו מנהיגי העולם כדי להציג את עמדותיהם בתוך סדר בינלאומי מוסכם פחות או יותר. השנה נדמה שהסדר עצמו הוא שעומד לדיון.
אותו דוכן, אותו סמל של האו״ם, אותו אולם — אבל כל מנהיג כבר מדבר מתוך עולם אחר.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
