מאת רמי יצהר | טריינר NLP
בכתבה הקודמת, שכותרתה הייתה “כשאתה או את תקועים עם אדם כזה – הלך עליכם!”, עסקנו בתופעת ה”תקשורת הנמנעת” – אותו דפוס אישיותי שבו אדם מתקשה לקיים לאורך זמן יחסי קרבה יציבים, בורח מאינטימיות, נסוג דווקא כשהאהבה מתקרבת, ומותיר אחריו לעיתים שובל של בני זוג פגועים, חברים מתוסכלים ומשפחה שאינה מצליחה להבין מה בעצם קרה.
אנחנו מודעים לכך שאדם בעל מבנה אישיותי של קושי מתמשך בתקשורת יציבה ואוהבת, שנוהג לברוח מאינטימיות ואינו מצליח להישאר יציב ביחסי אהבה, חברות וקשר אישי שוטף – חווה קושי לא פשוט להתמודד עם עצם הגילוי שהוא כזה בעקבות קריאת הכתבה הקודמת שלנו.
עבור חלק מהקוראים, זו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שבה מישהו תיאר אותם במדויק.
עבור אחרים זו הייתה כמעט חוויה מטלטלת: כאילו מישהו נכנס לראשם, צפה בכל מערכות היחסים שנכשלו והניח מראה מול פניהם.
ולכן אנחנו מתכנסים עתה כדי לטכס עצה.
והעצה החשובה ביותר היא זו:
טעות חמורה היא להיכנע לנטייה הטבעית לדחוק, להתעלם, לבטל ולהמשיך הלאה כאילו דבר לא אירע.
מעשית, זה גם כמעט בלתי אפשרי.
יש דברים שלא ניתן לעשות להם “דליט” מחשבתי ותודעתי.
יש תובנות שמרגע שנולדו – הן כבר חיות בתוכנו.
אפשר לנסות להשתיק אותן.
אפשר לכעוס עליהן.
אפשר להכחיש.
אפשר לומר שהכתבה מגזימה.
אבל מרגע שאדם זיהה את עצמו – הוא כבר לא יכול באמת לחזור להיות מי שהיה חמש דקות קודם לכן.
משהו נסדק.
משהו נפתח.
ובעיקר – משהו התעורר.
הנטייה הראשונה של אנשים בעלי מבנה נמנע היא לעשות בדיוק את מה שעשו כל חייהם: להתרחק.
להתרחק מהכאב.
להתרחק מהמחשבות.
להתרחק מהאפשרות שמשהו בהם דורש תיקון.
להתרחק מהבושה.
להתרחק מהצורך לבחון את עצמם.
בקיצור – לברוח.
אבל אם יש דבר אחד שהחיים כבר לימדו אותם, הוא שבריחה אינה פתרון.
היא רק דחיית החשבון.
והחשבון הזה מגיע.
לפעמים אחרי פרידה.
לפעמים אחרי גירושים.
לפעמים בגיל חמישים או שישים, כאשר אדם מגלה שלמרות הצלחה, כסף, קריירה או מעמד – הוא עדיין לבד.
לפעמים הוא מגיע דווקא כאשר פוגשים את אהבת החיים ומאבדים אותה בגלל אותו פחד ישן.
במזרח אומרים שהכאב הוא בלתי נמנע, אך הסבל נובע מהאופן שבו אנו מגיבים אליו.
הבודהיזם מלמד שלא צריך לברוח מהכאב, אלא להתבונן בו.
לשבת לידו.
להקשיב לו.
לשאול מה הוא בא ללמד אותנו.
גם היהדות מציעה רעיון דומה להפליא.
היא קוראת לזה חשבון נפש.
לא כדי להלקות את עצמנו, אלא כדי להשתנות.
גם הפסיכולוגיה המודרנית מסכימה בנקודה הזאת:
מודעות אינה העונש.
היא תחילת הריפוי.
עדיף להיות פוזל מאשר עיוור.
עדיף לראות את האמת בצורה חלקית וכואבת מאשר לחיות חיים שלמים מבלי להבין מדוע אותם סיפורים חוזרים שוב ושוב.
הבשורה הטובה היא שהתקשרות נמנעת אינה גזר דין.
אנשים משתנים.
המוח משתנה.
הרגלים משתנים.
דפוסים משתנים.
קשרים משתנים.
אבל השינוי מתחיל במקום אחד בלבד:
בהסכמה להישאר מול האמת עוד רגע אחד.
לא לברוח.
לא לסגור את החלון.
לא לזרוק את הכתבה.
לא להגיד “זה שטויות”.
אלא לעצור.
לנשום.
ולשאול את השאלה שאולי משנה חיים:
ואם זה באמת אני – האם אני רוצה להמשיך כך את שארית חיי?
כי בסופו של דבר, לא הפחד מאהבה הוא שהורס את חייהם של אנשים נמנעים.
אלא ההחלטה להמשיך לברוח ממנו.
והנה הבוקס לפנים, כפי שאנחנו אוהבים לתת ב”עניין מרכזי”:
מי שמוכן לעבוד על עצמו – ראוי להזדמנות שנייה.
מי שמעדיף להמשיך לברוח – אינו זכאי לקחת איתו עוד אדם למסע ההרס הזה.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999
