אלף ימים חלפו מאז ה-7 באוקטובר 2023, ונדמה שככל שחולף הזמן כך מתחדדת אצל רבים בישראל ההבנה כי לא מדובר בעוד כישלון מודיעיני או מבצעי, אלא במחדל מערכתי, מדיני וביטחוני חסר תקדים, שנולד מתוך קונספציה שגויה שאומצה בצמרת השלטון במשך שנים. במרכז הקונספציה עמדה האמונה שחמאס מורתע, מעוניין בהסדרה, עסוק בענייני כלכלה ואינו חותר לעימות רחב עם ישראל.
בדיעבד, מתברר כי יחיא סינוואר הצליח לבצע את אחד מתרגילי ההטעיה המבריקים והקטלניים בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעוד ישראל הייתה משוכנעת שהרתיעה את חמאס, הארגון בנה בסבלנות ובחשאיות צבא טרור שלם, התאמן לקראת פלישה רחבת היקף והכין מתקפה חסרת תקדים במרחק מאות מטרים בלבד מיישובי העוטף.
המחדל לא הסתיים בבוקר הטבח. לדעת מבקרי הממשלה, אלף הימים שלאחר מכן הפכו למסע מתמשך של מלחמות, עימותים והבטחות שלא מומשו, שבסיומו מצאה עצמה ישראל במצב מורכב וקשה יותר כמעט בכל תחום אפשרי – ביטחונית, מדינית, כלכלית וחברתית.
העשירייה הפותחת של מחדלי נתניהו ומשמעותם
1. הפקרת העוטף
למרות התרעות ואזהרות שהצטברו במשך תקופה ארוכה, תפיסת היסוד שלפיה חמאס מורתע הביאה להזנחת יישובי העוטף ולהיעדר היערכות מספקת לאפשרות של מתקפה רחבת היקף.
2. שיתוק מוחלט בשעות הראשונות
בשעות שלאחר הפלישה הרצחנית הייתה תחושת כאוס מוחלט. כוחות הביטחון התקשו להבין את ממדי האירוע, והמחבלים פעלו במשך שעות ארוכות בתוך שטח ישראל כמעט ללא הפרעה.
3. האסון האנושי הכבד ביותר בתולדות המדינה
מאות בני אדם נרצחו, מאות נחטפו, יישובים נהרסו ומשפחות שלמות חרבו. מדינת ישראל חוותה טראומה לאומית שעוצמתה טרם התפוגגה.
4. אלף ימי מלחמה ללא הכרעה ברורה
מבקרי הממשלה טוענים כי מאז הטבח גויסו הצבא ומערכות הביטחון למסע צבאי מתמשך, שבסופו לא נוצרה מציאות אסטרטגית טובה יותר לישראל.
5. חמאס עדיין חי, בועט וזומם
למרות המכה הקשה שספג, הארגון לא חוסל, ממשיך להתקיים ולשמר את שאיפותיו ואת יכולותיו.
6. חיזבאללה עדיין שולט בלבנון
גם לאחר חודשים ארוכים של עימותים ומבצעים, לבנון לא השתחררה מהשפעת חיזבאללה, והאיום מצפון נותר משמעותי.
7. המערכה מול איראן הסתיימה במחלוקת קשה
לטענת מבקרי הממשלה, גיוסה של ארצות הברית לעימותים מול איראן לא הניב את התוצאות המקוות ואף יצר ביקורת בינלאומית גוברת כלפי ישראל.
8. ישראל הפכה מבודדת יותר
לדברי המבקרים, מעמדה הבינלאומי של ישראל נשחק משמעותית, והעם היהודי בעולם מתמודד עם עלייה בגילויי עוינות, חרמות וניכור.
9. התחזקותם של צירים אזוריים ובינלאומיים נגד ישראל
ישראל מתמודדת כיום עם מציאות אזורית ובינלאומית מורכבת יותר, שבה מדינות רבות מבקרות את מדיניותה ומחפשות דרכים להגביל את חופש פעולתה.
10. קרע פנימי ואובדן אמון
אולי המחדל הגדול מכולם הוא השבר הפנימי. חלקים נרחבים בציבור איבדו אמון במערכות השלטון, בהנהגה וביכולת המדינה להגן על אזרחיה, בעוד הוויכוח על משמעות האירועים ועל האחריות להם ממשיך לקרוע את החברה הישראלית.
זו רק העשירייה הפותחת. רשימת השאלות, הכשלים והמחירים ששילמה ישראל בעקבות ה-7 באוקטובר ארוכה הרבה יותר, וייתכן שרק בעוד שנים רבות ניתן יהיה להבין במלואו את גודל הרעידה ההיסטורית שפקדה את המדינה.
קריסת האמון – המחדל שלא הסתיים
המחדל של ה-7 באוקטובר אינו מסתכם רק במספרי ההרוגים, החטופים, ההרס או הנזק הכלכלי. הנזק הגדול ביותר, ואולי המסוכן ביותר לטווח הארוך, הוא קריסת האמון של האזרחים במדינתם.
במשך עשרות שנים חי הישראלי בתחושה בסיסית אחת: המדינה אולי טועה, הממשלה אולי נכשלת, אך ברגע האמת צה”ל ומערכות הביטחון יגיעו ויגנו עליו. בבוקר ה-7 באוקטובר האמונה הזו התרסקה. אלפי אזרחים הבינו לפתע שהם לבדם. במשך שעות ארוכות לא הגיע החילוץ, היישובים נותרו מנותקים, ומשפחות שלמות מצאו עצמן במלחמת הישרדות בתוך בתיהן.
גם אלף ימים לאחר מכן, השבר הזה טרם התאחה.
המחדל שהפך לטראומה לאומית
ועדות בדיקה, תחקירים צבאיים ופרסומים עיתונאיים חשפו במהלך החודשים שלאחר המתקפה שרשרת ארוכה של כשלים: התרעות שלא זכו למענה, הערכות מודיעיניות שגויות, ביטחון עצמי מופרז של הדרג המדיני והצבאי, קונספציה שלפיה חמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה, והיעדר היערכות מבצעית לאפשרות של מתקפה רחבת היקף.
במשך שנים שווקה לציבור תפיסה שלפיה ישראל חזקה מתמיד, שחמאס “מכיל” את עצמו ושמאזן ההרתעה עובד. בבוקר אחד התמוטטה הקונספציה כולה.
התוצאה הייתה קטסטרופלית: יישובים נכבשו במשך שעות, אזרחים נותרו ללא הגנה, חיילים נלחמו בקרבות גבורה תוך מחסור במידע ובכוחות, ומדינה שלמה צפתה באימה באירועים שהזכירו לרבים את הימים האפלים ביותר בתולדות העם היהודי.
מלחמה ששינתה את פניה של ישראל
אלף הימים שחלפו מאז שינו את ישראל מן הקצה אל הקצה.
הכלכלה ספגה מכה קשה. מאות אלפי חיילי מילואים גויסו שוב ושוב, עסקים נסגרו, השקעות נדחו, הוצאות הביטחון זינקו והגירעון תפח לממדים חסרי תקדים.
אך הכסף הוא רק חלק מהסיפור. עשרות אלפי משפחות פונו מבתיהן, קהילות שלמות התפרקו, ילדים גדלו בתוך מציאות של חרדה ואי-ודאות, והחברה הישראלית כולה נכנסה לטראומה מתמשכת שטרם נרפאה.
הקונספציה השנייה שקרסה
מלחמת יום הכיפורים נחשבה במשך עשרות שנים למחדל הגדול בתולדות המדינה. ה-7 באוקטובר תפס את מקומה משום שלא הייתה זו רק הפתעה צבאית, אלא קריסה מוחלטת של תפיסת הביטחון הישראלית.
הפעם האויב לא הסתפק בירי מרחוק. הוא חדר אל היישובים, רצח, שרף, חטף והשתלט במשך שעות על חלקים ממדינת ישראל הריבונית.
הטראומה הזו תלווה את ישראל עוד דורות רבים.
שאלת האחריות
אחת השאלות הגדולות שמלוות את ישראל מאז אותו בוקר היא שאלת האחריות.
בכל דמוקרטיה מערבית מקובלת התפיסה כי מנהיגים נושאים באחריות לא רק להצלחות אלא גם לכישלונות. אלא שבישראל, אלף ימים לאחר האסון, רבים עדיין חשים שלא ניתן מענה מלא לשאלות היסוד:
מי ידע מה?
מי התעלם מהסימנים?
מי קיבל את ההחלטות?
ומי יישא באחריות?
עבור משפחות רבות, עצם העובדה ששאלות אלו עדיין נותרו פתוחות היא פצע נוסף על הפצע המקורי.
נתניהו – האיש שבמרכז הסערה
בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה שכיהן במשך רוב שני העשורים האחרונים. הוא היה האיש שהבטיח ביטחון, יציבות והרתעה. הוא גם האיש שעמד בראש המדינה ביום שבו קרסו כל המערכות.
מבקריו טוענים כי הוא טרם לקח אחריות אמיתית על המחדל וכי במקרים רבים ניסה להסיט את מרכז הדיון אל עבר הישגים מדיניים, מבצעים צבאיים או ויכוחים פוליטיים פנימיים.
תומכיו, לעומת זאת, סבורים כי הוא הוביל את ישראל בשעתה הקשה ביותר וקיבל החלטות מורכבות בתקופת מלחמה.
אלא שגם בקרב רבים שאינם משתייכים לאחד משני המחנות קיימת תחושה של אי-נוחות לנוכח הפער שבין גודל האסון הלאומי לבין היעדרו של תהליך עמוק של לקיחת אחריות.
אלף ימים – והפצע עדיין מדמם
הוויכוח בישראל כבר אינו רק כיצד אירע המחדל של ה-7 באוקטובר. השאלה הגדולה באמת היא האם מדינת ישראל הפיקה ממנו את הלקחים הדרושים כדי למנוע את האסון הבא.
האם שונתה תפיסת הביטחון?
האם שוקם אמון הציבור?
האם נלמדו הלקחים המדיניים, הצבאיים והמודיעיניים?
והאם מי שנשאו באחריות יישאו גם במחיר הציבורי וההיסטורי?
אלף ימים אחרי, נדמה שהישראלים עדיין מחפשים תשובות.
כי בסופו של דבר, ה-7 באוקטובר אינו רק אירוע היסטורי. הוא עדיין פצע פתוח, טראומה לאומית מתמשכת וחשבון נפש שעוד רחוק מלהסתיים.
והשאלה שמרחפת מעל הכול נותרה פתוחה: כיצד ייתכן שמדינה שהוקמה כדי להבטיח שלעולם לא יהיה עוד יהודי חסר הגנה, מצאה את עצמה בבוקר אחד משחזרת את התחושה הקשה ביותר בתולדותיה – שאין מי שיבוא להציל?
רמי יצהר
עניין מרכזי – Inyan Merkazi
www.news-israel.net
