טראמפ עובר לחניקה כלכלית: ארה״ב מאיימת להטיל על איראן בידוד שלא נראה כמותו — ולסגור עליה גם את הים.
שר האוצר האמריקני סקוט בסנט מבטיח כבר בשבוע הבא צעדים חסרי תקדים נגד טהרן, ובמקביל הפנטגון נערך להחזיק את המצור הימי ללא הגבלת זמן. המטרה: לנתק את איראן מכסף, מסחר ונמלים עד שתיכנע לדרישות האמריקניות. אלא שהימור החניקה טומן בחובו סכנה עצומה — לאיראן, למשטר, לשוק הנפט וגם לכלכלה העולמית.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
ארצות הברית מתכוננת להעביר את המלחמה באיראן לשלב חדש ומסוכן במיוחד: ניסיון לחנוק את הכלכלה האיראנית מבחוץ, באמצעות שילוב של סנקציות פיננסיות חריפות במיוחד עם מצור ימי ממושך על נמלי המדינה. שר האוצר האמריקני סקוט בסנט הודיע הלילה כי כבר בשבוע הבא צפויה וושינגטון לחשוף צעדים חדשים נגד טהרן, שאותם תיאר כבידוד כלכלי בהיקף שהעולם טרם ראה.
בראיון ל־Newsmax הגדיר בסנט את המהלך כמתקפה כפולה: מצד אחד הידוק חסר תקדים של טבעת החנק הפיננסית, ומצד שני המשך המצור באזור מצר הורמוז באופן שימנע מסחר אל הנמלים האיראניים ומהם. הוא לא פירט עדיין אילו סנקציות יוטלו, אך עצם ההבטחה לפרטים נוספים בשבוע הבא מאותתת כי הממשל מכין חבילת צעדים רחבה יותר מעוד רשימת בנקים, ספינות וחברות שיוכנסו לרשימה השחורה.
ההצהרה של בסנט אינה עומדת לבדה. שר ההגנה פיט הגסת’ אמר במקביל כי הצי האמריקני מסוגל להחזיק את המצור על איראן ללא הגבלת זמן, באמצעות רוטציה של כלי שיט וכוחות באזור. המסר המשולב ברור: וושינגטון רוצה שטהרן תבין שהשעון אינו עובד עוד לטובתה. מבחינת טראמפ, אם האיראנים מאמינים שיוכלו להמתין עד שהאמריקנים יתעייפו, יסיגו את הצי או יירתעו מעלות המערכה — הממשל מנסה למחוק את התקווה הזאת.
וזה בדיוק מה שהופך את המהלך החדש לחשוב כל כך. אחרי חודשים של מלחמה, תקיפות, איומים, משא ומתן שלא הבשיל להסכם ומחיר כלכלי הולך וגדל גם לארצות הברית, טראמפ חוזר אל הנשק שבו הוא מאמין יותר מכל: הכוח הכלכלי האמריקני. במקום להסתמך רק על עוד גלי הפצצות, הבית הלבן מנסה ליצור מצב שבו הזמן עצמו הופך לנשק.
איראן תלויה ביכולתה למכור אנרגיה, לקבל מטבע חוץ, להפעיל מערכת בנקאית, לייבא חומרי גלם, חלקי חילוף, מזון, תרופות ומוצרים תעשייתיים ולתחזק את רשתות הסחר העוקפות את הסנקציות. אם ארצות הברית תצליח לפגוע בעת ובעונה אחת בנתיבי הכסף ובנתיבי הים, מדובר במשהו שונה מהותית מהסנקציות המסורתיות שהאיראנים למדו לעקוף במשך עשרות שנים.
הפרטים שייחשפו בשבוע הבא יהיו אפוא קריטיים. האפשרויות העומדות בפני משרד האוצר האמריקני כוללות החרפה של הסנקציות המשניות נגד בנקים וחברות במדינות שלישיות הסוחרים עם איראן, פגיעה נוספת ב”צי הצללים” שמעביר נפט איראני, חסימת חברות ביטוח וסליקה, הידוק האכיפה על עסקאות בדולרים והפעלת לחץ ישיר על חברות וגופים בסין ובמוקדי סחר אחרים המסייעים לטהרן להמיר נפט לכסף.
כאן נמצאת גם אחת מנקודות המבחן החשובות ביותר של המבצע כולו: סין. איראן הצליחה לאורך שנים להחזיק חלק ניכר מסחר הנפט שלה בחיים באמצעות רשת מסועפת של מתווכים, מכליות, שינויי בעלות, העברות בין אוניות ומכירות לשוק האסייתי. ארצות הברית כבר הטילה סנקציות על חברות ספנות סיניות והונג־קונגיות הקשורות להעברת נפט איראני. כדי להגיע ל”בידוד כלכלי שלא נראה כמותו”, כפי שמבטיח בסנט, וושינגטון תצטרך ככל הנראה להעלות מאוד את המחיר גם עבור מי שמסייע לאיראן מחוץ לגבולותיה.
וזה כבר עלול ליצור התנגשות החורגת בהרבה מהעימות האמריקני־איראני. אם בנקים, בתי זיקוק, חברות ספנות או גופים סיניים גדולים ייאלצו לבחור בין גישה למערכת הפיננסית האמריקנית לבין עסקים עם איראן, רובם יעדיפו את אמריקה. אבל אם בייג’ינג תחליט לראות במהלך ניסיון אמריקני לכפות עליה את מדיניות החוץ של וושינגטון, החנק על איראן עלול להסתבך גם בעימות כלכלי אמריקני־סיני.
בשטח, המלחמה על הורמוז כבר משנה את המסחר העולמי. תנועת האוניות במצר צנחה לרמות שהיו בלתי נתפסות לפני המלחמה. בתחילת השבוע נרשמו שישה כלי שיט בלבד ביום מסוים, לעומת סדר גודל של 130–140 כלי שיט ביום לפני המלחמה. ביום חמישי עברו תשע אוניות — שיפור מסוים, אבל עדיין שבריר מהתנועה הרגילה.
וזו בדיוק הסיבה שהמצור האמריקני הוא חרב פיפיות. הורמוז איננו נמל איראני מקומי שאפשר לסגור בלי שהעולם ירגיש. זהו אחד מצווארי הבקבוק האנרגטיים החשובים ביותר על פני כדור הארץ. שיבוש ממושך של התנועה בו משפיע על מחירי הנפט, הגז, הביטוח הימי, ההובלה והייצור התעשייתי מאלבמה ועד שנגחאי.
כבר עכשיו חברות מנסות למצוא פתרונות עוקפים. סוחרים מציעים נפט עיראקי למסירה מחוץ למצר כדי לחסוך לקונים את הסיכון שבהכנסת מכליות למפרץ. מחירי מטענים מסוימים זינקו, חברות ספנות מתמחרות מחדש את הסיכון, וגם שרשראות אספקה שאינן קשורות ישירות לאיראן מתחילות להשתנות.
במקביל, האיראנים מנסים להוכיח שגם להם נותר כוח להכאיב. שתי מכליות הקשורות ל־ADNOC מאבו דאבי הותקפו במצר ביום חמישי, ואיחוד האמירויות הטיל את האחריות על איראן. לא דווח על נפגעים, אבל המסר לטהרן ולוושינגטון ברור: ככל שהחנק מתהדק, גובר הפיתוי האיראני להפוך את הורמוז מבעיה איראנית לבעיה של כל יצרניות הנפט במפרץ.
לכן המהלך האמריקני החדש הוא למעשה ניסוי אסטרטגי ענק: האם ניתן להכניע מדינה גדולה באמצעות שילוב של כוח ימי ושליטה במערכת הפיננסית העולמית, בלי להידרש למלחמה יבשתית ובלי שהנזק לכלכלה העולמית יהפוך בעצמו לבלתי נסבל.
התקדים ההיסטורי אינו מעודד במיוחד. ארצות הברית הפעילה במשך עשרות שנים סנקציות קשות נגד קובה, צפון קוריאה, ונצואלה ואיראן עצמה. היא הצליחה לגרום נזק כלכלי עצום, אבל הרבה פחות פעמים הצליחה באמצעותו לשנות את התנהגות המשטרים כפי שרצתה. משטרים אוטוריטריים מסוגלים לעיתים להעביר את מחיר הסנקציות אל האוכלוסייה, להקציב מזון ודלק, לדכא מחאה ולהמשיך לתפקד הרבה אחרי שהכלכלה הרגילה היתה קורסת.
איראן כבר נערכת בדיוק לתרחיש כזה. הכלכלה עוברת בהדרגה למתכונת הישרדותית: הקצבות, סבסוד מוצרים חיוניים, מגבלות על מטבע חוץ, קיצוץ בהוצאות שאינן הכרחיות וניסיון לשמר מספיק משאבים כדי שהמדינה, הצבא ומנגנוני הביטחון ימשיכו לפעול. המשמעות היא שהשאלה אינה רק כמה נזק יכולה אמריקה לגרום — אלא כמה סבל מסוגל המשטר האיראני לכפות על אזרחיו לפני שהוא עצמו נשבר.
מנגד, גם לטראמפ יש שעון. מחיר הדלק בארצות הברית הוא נושא פוליטי רגיש, והבחירות לקונגרס בנובמבר מתקרבות. מלחמה שמעלה את מחיר האנרגיה ומאלצת את הצי האמריקני להחזיק כוחות עצומים באזור לאורך חודשים עלולה להפוך בהדרגה מיתרון פוליטי לנטל. זו אחת הסיבות לכך שהממשל מחפש דרך שבה הכוח הכלכלי יעשה את העבודה במקום עוד ועוד תחמושת.
מחיר הנפט משקף היטב את הסתירה הזאת. ברנט נסחר באזור 87 דולר לחבית לאחר ירידה של יותר משני אחוזים ביום חמישי. מצד אחד, מלאי הנפט האמריקני זינק והתחזיות לביקוש העולמי נחלשו; מצד שני, כל התלקחות בהורמוז יכולה להזניק מחדש את פרמיית הסיכון. השוק למעשה מהמר מדי יום מי יישבר קודם — הביקוש העולמי, איראן או העצבים של הסוחרים.
עבור ישראל, ההתפתחות חשובה במיוחד. אם המהלך האמריקני יצליח, הוא עשוי לפגוע ישירות ביכולתה של איראן לממן את משמרות המהפכה, תוכניות הטילים, התעשיות הצבאיות ושלוחותיה באזור. מבחינה ישראלית, דולר שאינו מגיע לטהרן עשוי להיות משמעותי לא פחות מפגיעה נוספת במתקן צבאי.
אבל גם הסיכון הישראלי ברור. איראן שנחנקת ואינה רואה מוצא מדיני עלולה להסיק שאין לה עוד הרבה מה להפסיד. במצב כזה גדל הסיכון לפגיעה בתשתיות אנרגיה במפרץ, באוניות, בבעלות בריתה של ארצות הברית ובמטרות ישראליות — בניסיון להעלות את מחיר המצור עד שהמערב עצמו יבקש להפסיקו.
ולכן ההודעה של בסנט אינה עוד איום בסנקציות. אם הממשל אכן יעשה בשבוע הבא את מה שהוא מבטיח, ארצות הברית עומדת לנסות משהו שאפתני בהרבה: להפוך את איראן לאי כלכלי — לחסום את הכסף ביבשה ואת המסחר בים, ולהעמיד את המשטר בפני בחירה בין כניעה להסכם לבין הידרדרות לכלכלת מצור.
השאלה הגדולה של השבועות הקרובים כבר אינה אם ארצות הברית מסוגלת להכאיב לאיראן. ברור שהיא מסוגלת. השאלה היא מי יישבר ראשון — המשטר בטהרן, האחדות הבינלאומית שמאפשרת את החנק, או הכלכלה העולמית שתצטרך לשלם את מחירו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה…
