אירופה בוערת במהומות המתפשטות ומחמירות מיום ליום והממשלות חסרות אונים. לכאורה סיבות שונות, מפגינים שונים ובכל זאת יש קו משותף ומדאיג מאוד משותף. להלן סקירת עומק מנקודת מבטם של בכירי הפרשנים בתקשורת העולמית וכמובן גם נקודת הייחוס הישראלית שהיא מדאיגה וחמורה במיוחד.
אז מה גורם למחאות, לשביתות, להתפרעויות ולטלטלות הפוליטיות להתפרץ במקביל במדינות אירופה? התשובה חורגת מיוקר המחיה, מההגירה וממשבר הדיור. המלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון הפכו למלחמות התשה יקרות, המערב התקשה להשיג הכרעה, משבר האנרגיה החריף והמחיר מגיע עכשיו אל מאות מיליוני אזרחים. אבל מתחת לכל אלה מסתתר משבר עמוק יותר: היעדר מנהיגות יציבה ואמינה ושחיקה בלכידות החברתית. אירופה, שנמנעה מהצטרפות ישירה למלחמה באיראן, מגלה שאפשר להתרחק משדה הקרב, אבל לא בהכרח מהחשבון. והלקח לישראל מדאיג במיוחד.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
אירופה אינה מתמודדת עם מהפכה אחת אלא עם שורה של משברים המתפרצים במקביל ומערערים את הסדר החברתי שנבנה לאחר מלחמת העולם השנייה. מפריז ועד מדריד, מבריסל ועד לונדון וברלין, אזרחים מגלים שהחיים נעשים יקרים יותר, העתיד בטוח פחות והממשלות מתקשות לספק פתרונות.
בצרפת יוצאים צעירים לרחובות במחאה על מערכת החינוך ועל עתידם. בספרד הפך משבר הדיור לסמל של דור שאינו מסוגל להשיג עצמאות כלכלית. בבלגיה מתקוממים עובדים וגמלאים נגד קיצוצים. בבריטניה מעמיקים משבר ההגירה וחוסר האמון בממסד, ובגרמניה מתבטא התסכול בהתחזקות הימין הלאומני.
אלה אינם אותם מפגינים, אין להם אידיאולוגיה משותפת ולא בכל המדינות מתחוללות מהומות באותה עוצמה. אבל לכולם תחושה משותפת: משהו יסודי השתבש.
סקירת הפרשנויות בגרדיאן, בלה מונד, בפייננשל טיימס ובכלי תקשורת בינלאומיים נוספים מצביעה על משברים כלכליים וחברתיים עמוקים. אולם כדי להבין מדוע הם מתפרצים דווקא עכשיו צריך להביט מעבר לרחובות אירופה, אל המלחמות הגדולות ואל המנהיגים שעיצבו את המציאות העולמית.
טראמפ, פוטין ונתניהו: המחיר של המלחמות שלא הוכרעו
ולדימיר פוטין, דונלד טראמפ ובנימין נתניהו מילאו תפקידים שונים מאוד במשברים הללו, אבל החלטותיהם השפיעו על המציאות שבה אירופה נאלצת להתמודד עם מלחמות התשה, מחסור באנרגיה ועלויות כלכליות הולכות וגדלות.
הפלישה הרוסית לאוקראינה הפכה למלחמה ממושכת. הסנקציות לא הביאו לקריסת שלטונו של פוטין, והסיוע המערבי העצום לאוקראינה לא השיג הכרעה שתסיים את המלחמה. רוסיה ספגה אבדות כבדות, אך המשיכה להילחם.
במערכה מול איראן התגלתה בעיה דומה. העליונות הצבאית והטכנולוגית של ארצות הברית וישראל אפשרה פגיעה קשה במטרות ובתשתיות, אך לא הביאה להכרעה פוליטית מהירה. משמרות המהפכה הוכיחו יכולת ספיגה והמשך פעולה, והחות׳ים בתימן המחישו כיצד כוח קטן יחסית מסוגל לשבש נתיבי סחר ואנרגיה חיוניים לעולם כולו.
הטעות האסטרטגית האפשרית בשני המקרים הייתה הערכת חסר של נחישות היריב, יכולת ההסתגלות שלו ונכונותו לשאת מחיר כבד לאורך זמן.
המערב ידע לפגוע באויביו. הוא התקשה להפוך את הפגיעה להכרעה מדינית. והפער הזה עולה הון.
אירופה סירבה להילחם, אבל משלמת את המחיר
ממשלות אירופיות מרכזיות הסתייגו מדרישתו של טראמפ להצטרף למאמץ הצבאי נגד איראן ולפתיחת מצר הורמוז. הן חששו להיגרר למלחמה שלא היו שותפות להחלטה לפתוח בה, ללא תוכנית ברורה לסיומה. עם זאת, מדינות אירופיות סיפקו סיוע לוגיסטי ואפשרו שימוש בבסיסים.
מבחינתן, ההימנעות מהשתתפות ישירה הייתה ניסיון להגן על אזרחיהן. אלא שהמלחמה לא נעצרה בגבולות המזרח התיכון, והשלכותיה הגיעו במהירות לכלכלה האירופית.
השיבושים באספקת הנפט והגז, האיומים על מצר הורמוז ועל נתיבי השיט בים האדום, ההתייקרות בהובלה ובביטוח והצורך למצוא מקורות אנרגיה חלופיים מייקרים כמעט הכול: מזון, תחבורה, תעשייה, תעופה וחימום הבתים.
אירופה נכנסת לחורף כאשר מיליוני משפחות חוששות מהוצאות האנרגיה, והממשלות נדרשות להגדיל במקביל את תקציבי הביטחון ולשלם ריבית על חובות עצומים.
כאן מתגלה המלכודת: כדי להרגיע את הציבור צריך להוציא יותר כסף. כדי להרגיע את השווקים צריך לצמצם הוצאות.
האם הצטרפות אירופית רחבה למלחמה הייתה מביאה להכרעה מהירה יותר? אין לכך תשובה מוכחת. ייתכן שהייתה דווקא מרחיבה את העימות. אבל התוצאה הנוכחית ברורה: אירופה לא השתתפה ישירות בהחלטות שהובילו למלחמה, ואינה יכולה להשתחרר מהשלכותיה.
היא ביקשה להימנע ממחיר המלחמה, אך אינה מצליחה להימנע מהחשבון.
חמש מדינות, חמישה ביטויים של אותו משבר
בצרפת יצאו מאות אלפים להפגנות על מצבה של מערכת החינוך. המחאה התרחבה לעימותים עם המשטרה, לאלפי מעצרים ולפציעות קשות של תלמידים. מאחוריה ניצב משבר כלכלי חריף: חוב ציבורי עצום, דרישות לקיצוצים וממשלה המתקשה לגייס הסכמה פוליטית. הציבור דורש השקעות, והשווקים דורשים ריסון.
בספרד מצוקת הדיור הפכה לסמל לאובדן התקווה של הצעירים. רבים מתקשים לשכור דירה ונאלצים להמשיך להתגורר עם הוריהם. בבלגיה התאחדו עובדים, מורים, סטודנטים וגמלאים במחאה נגד קיצוצים ופגיעה בזכויותיהם. ב־9 באוקטובר הפגינו בבריסל כ־30 אלף בני אדם, ובשולי ההפגנה התפתחו עימותים אלימים.
בבריטניה המשבר הוא גם משבר מנהיגות. בתוך עשור התחלפו שבעה ראשי ממשלה, מדייוויד קמרון ועד אנדי ברנהאם, שנכנס לתפקיד ביולי השנה. הברקזיט, משבר ההגירה, השירותים הציבוריים והטלטלות הכלכליות פגעו ברציפות השלטונית ובאמון הציבור.
בגרמניה מתבטא התסכול בהתחזקות הימין הלאומני, על רקע קשיי התעשייה, מחירי האנרגיה, ההגירה והמחלוקות סביב המלחמה באוקראינה. המשבר אינו מחייב התפרעויות ברחובות. לפעמים הוא מתבטא בשינוי עמוק בקלפי.
וייטנאם, עיראק ואפגניסטן: הלקח שהמערב מתקשה להפנים
בווייטנאם הפעילה ארצות הברית כוח צבאי עצום אך לא השיגה את מטרתה המדינית. בעיראק הופל סדאם חוסיין, אולם המלחמה שלאחר מכן הפכה למאבק ממושך ויקר. באפגניסטן הסתיימו עשרים שנות נוכחות צבאית בחזרת הטליבאן לשלטון.
שלוש המלחמות שונות, אבל הלקח משותף: עליונות צבאית אינה מבטיחה הכרעה מדינית כאשר היריב מסוגל להמשיך להילחם לאורך שנים.
הבעיה אינה שהחברה האמריקנית אינה מסוגלת להקריב. היא הוכיחה אחרת פעמים רבות. אבל בדמוקרטיה נדרשת הנהגה המסוגלת לשכנע את הציבור שמטרות המלחמה ברורות, מחירה מוצדק וקיים סיכוי ממשי להשיגן.
כאשר המלחמה מתארכת, ההרוגים מתרבים, ההוצאות תופחות וההכרעה מתרחקת, האמון נשחק.
משטרים סמכותניים מסוגלים לעיתים להמשיך להילחם למרות התנגדות פנימית ומחירים כבדים, בין היתר באמצעות דיכוי ושליטה במידע. זה אינו הופך אותם לחזקים יותר בכל מובן, אבל הוא משנה את כללי ההתשה.
המערב נדרש אפוא לנצח לא רק בשדה הקרב, אלא גם במאבק על אמון אזרחיו.
ישראל: המבחן המפתיע של 7 באוקטובר
ההשוואה לישראל מאלפת. ערב 7 באוקטובר הייתה החברה הישראלית בעיצומו של משבר פנימי חריף. המחאה בקפלן, המאבק על המהפכה המשפטית והעימותים בין הממשלה למתנגדיה יצרו תחושה של קרע לאומי עמוק.
ואז הגיעה מתקפת חמאס.
לצד האסון האנושי והכישלון הביטחוני התגלתה עוצמתה של החברה האזרחית. אנשי מילואים התייצבו, אזרחים חילצו נפגעים, מערכי התנדבות קמו במהירות, משפחות פתחו את בתיהן ורבים התגייסו לסייע.
אנשים שהפגינו זה נגד זה התייצבו מול איום משותף.
האירוע המחיש הבחנה מכרעת: לכידות חברתית אינה זהה לאמון בממשלה. חברה יכולה להפגין סולידריות יוצאת דופן גם כאשר הנהגתה נתונה במשבר אמון.
אלא שההתלכדות בשעת חירום אינה מבטיחה אחדות לאורך שנים. מלחמה ממושכת, אבדות, קשיים כלכליים ומחלוקות על חלוקת הנטל עלולים לפתוח מחדש את הקרעים.
וזהו בדיוק המבחן של אירופה ושל ישראל: לא רק היכולת להתגייס ברגע של סכנה, אלא היכולת לשמור על לכידות כאשר המחיר נמשך חודשים ושנים.
אז למה דווקא עכשיו?
מפני שבמשך שנים הסבירו ממשלות אירופה לציבור שכל משבר הוא זמני. המשבר הפיננסי יחלוף, מגפת הקורונה תסתיים, המלחמה באוקראינה תוכרע והאנרגיה תחזור להיות זולה.
אלא שמשבר רודף משבר, והציבור מתחיל לחשוש שהמצוקה אינה זמנית כלל.
הצעיר הספרדי אינו מסוגל להשיג דירה. התלמיד הצרפתי אינו מאמין שמערכת החינוך תעניק לו עתיד. העובד הגרמני חושש לפרנסתו. הגמלאי הבלגי חושש לפנסיה. האזרח הבריטי אינו משוכנע שהממשלה מסוגלת לשלוט במתרחש.
המלחמות לא יצרו את כל הבעיות הללו, אבל הן החריפו אותן והאיצו את ההתפרצות.
והגורם המסוכן מכולם הוא משבר המנהיגות. כאשר אין הנהגה יציבה ואמינה המסוגלת להסביר את המחיר, להציג יעד ולגייס את הציבור למאמץ משותף, גם חברה עשירה ומפותחת עלולה להיקלע לטלטלה עמוקה.
ומה זה אומר עלינו?
ישראל אינה אי בודד. גם כאן יוקר המחיה מכביד, הדיור יקר, הנטל הביטחוני עצום והקיטוב הפוליטי פוגע באמון הציבור.
הבחירות הקרובות עשויות להשפיע על מדיניות הביטחון, הכלכלה, חלוקת הנטל והיחסים עם העולם. אבל שום תוצאה בקלפי אינה מבטיחה כשלעצמה פתרון למשבר חברתי עמוק.
ממשלה שתבחר להמשיך במערכות צבאיות ממושכות תידרש להסביר את מטרותיהן ואת מחירן. ממשלה שתבחר לצמצם את המעורבות הצבאית תידרש להראות כיצד תבטיח את הביטחון. כל הנהגה תצטרך לשכנע את הציבור שהנטל מתחלק בהגינות ושהמדינה מתקדמת לעבר יעד ברור.
ההיסטוריה מלמדת שמדינות אינן נבחנות רק במספר המטוסים, הטנקים והטילים שברשותן. הן נבחנות גם באיכות מנהיגותן, בחוסן כלכלתן ובעוצמת הלכידות החברתית שלהן.
אירופה, שבמשך עשרות שנים הציגה לעולם מודל של שגשוג, רווחה ויציבות, מתמודדת כעת עם דור החושש שחייו יהיו טובים פחות מחיי הוריו.
זהו חומר הנפץ החברתי האמיתי. לא האבנים המושלכות ברחובות, אלא התקווה ההולכת ונעלמת.
והלקח לישראל ברור: הגבורה וההתגייסות שהתגלו לאחר 7 באוקטובר הוכיחו את עוצמת החברה הישראלית. השאלה היא אם ההנהגה והציבור יצליחו לשמר את העוצמה הזאת גם כאשר המלחמות נמשכות, המחירים עולים והמחלוקות הפנימיות חוזרות.
בסופו של דבר, לא רק מי שחזק יותר מנצח במלחמות ובמשברים היסטוריים. קובעת גם השאלה איזו חברה מסוגלת להחזיק מעמד, להישאר מלוכדת ולשאת את המחיר בלי לאבד את עצמה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שתהיה מעניינת לא פחות.
