ההתבטאות החריפה של המועמד הדמוקרטי לסנאט במישיגן אינה אירוע בודד. ניצחון זוהראן ממדאני בניו יורק, הצלחות מועמדים נוספים המתנגדים למדיניות ישראל, והתרחקות חלקים נרחבים מיהדות ארצות הברית מממשלת נתניהו מצביעים על שינוי פוליטי עמוק. ההתנהלות בעזה, הכניעה לדרישות הקיצונים בקואליציה ותגובתה הרפה של האופוזיציה הישראלית עלולות לגבות מחיר אסטרטגי כבד: שחיקת הסיוע הצבאי האמריקני, אובדן הגיבוי המדיני ופגיעה בביטחונה ארוך הטווח של ישראל.
מאת רמי יצהר | Rami Yitzhar
״עניין מרכזי״ — חדשות וסקופים מאז 1999
2 בנובמבר 2026
״מדינת ישראל ביצעה רצח עם״, הכריז עבדול א־סייד, המועמד הדמוקרטי לסנאט מטעם מישיגן, והבהיר כי אינו מוכן שכספי המסים האמריקניים ימשיכו לממן את פעילותה הצבאית של ישראל. ההצהרה, שנשמעה ערב בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית, מצטרפת לשורה של ניצחונות פוליטיים של מבקרי ישראל ומציבה בפני ירושלים איום אסטרטגי: הברית האמריקנית, שהפכה לעמוד התווך של ביטחון המדינה, כבר אינה מובנת מאליה.
א־סייד, רופא ואיש ציבור ממוצא מצרי, טען בריאיון לתוכנית ״60 דקות״ כי ארצות הברית מחמשת ממשלה הפועלת לסיכול פתרון שתי המדינות. הוא אינו מסתפק בדרישה לשינוי מדיניותה של ישראל, אלא מתנגד לעצם השימוש בכספי המסים האמריקניים לרכישת נשק עבור מדינות אחרות, ובהן ישראל.
יריבו הרפובליקני, מייק רוג׳רס, דוחה את ההאשמות ומדגיש את זכות ישראל להגן על עצמה ולהתקיים כמדינה יהודית. אלא שהעימות ביניהם חושף מציאות חדשה: שאלת המשך הסיוע לישראל כבר אינה טאבו פוליטי בארצות הברית.
הדאגה בירושלים צריכה להיות גדולה במיוחד משום שא־סייד אינו חלוץ בודד. הוא חלק מגל פוליטי רחב יותר, שמתחזק דווקא במדינה שהייתה לבעלת בריתה הביטחונית החשובה ביותר של ישראל.
ממדאני הוכיח שאפשר לנצח גם כשמתנגדים לישראל
ניצחונו של זוהראן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו יורק בנובמבר 2025 היה אירוע מכונן. פוליטיקאי מוסלמי, סוציאליסט דמוקרטי, התומך בתנועת החרם על ישראל ומותח ביקורת חריפה על מדיניותה כלפי הפלסטינים, הצליח להיבחר לראשות העיר המזוהה יותר מכל עיר אחרת מחוץ לישראל עם הקהילה היהודית.
ממדאני לא הסתיר את עמדותיו. הוא תמך בחרם על ישראל, האשים אותה בהפרת הדין הבינלאומי והציב את זכויות הפלסטינים במרכז השקפת עולמו. עם זאת, הוא הצהיר כי הוא מתנגד לאנטישמיות וכי לישראלים ולפלסטינים מגיעים ביטחון, כבוד וזכויות שוות.
ניצחונו אינו מוכיח שרוב תושבי ניו יורק מתנגדים לישראל. יוקר המחיה, הדיור והתחבורה מילאו תפקיד מרכזי בהצבעה. אולם הוא הוכיח שמועמד יכול לנצח בבחירות חשובות גם כאשר עמדותיו כלפי ישראל מעוררות התנגדות חריפה מצד הממסד הפרו־ישראלי.
גם ההצבעה היהודית הייתה מורכבת: לפי מדגם שפורסם לאחר הבחירות, כשליש מהמצביעים היהודים תמכו בממדאני, בעוד רובם תמכו ביריבו אנדרו קואומו. עצם התמיכה היהודית המשמעותית במועמד כה ביקורתי כלפי ישראל ממחישה את השינוי הדורי והפוליטי.
וממדאני אינו היחיד.
בבחירות המקדימות למפלגה הדמוקרטית במהלך 2026 נרשמו הצלחות נוספות של מועמדים המזוהים עם השמאל הפרוגרסיבי ומותחים ביקורת חריפה על ישראל ועל השפעת השדולה הפרו־ישראלית בפוליטיקה האמריקנית.
בניו יורק בלטו ניצחונותיהם של קלייר ולדז ודריאליזה אבילה שבאלייה. בקולורדו ניצחה מלאט קירוס, עורכת דין צעירה ממוצא אתיופי, מועמדת ותיקה בהרבה. חלק מהקמפיינים הללו הציבו את המלחמה בעזה ואת הסיוע האמריקני לישראל במרכז המחלוקת.
גם חברות הקונגרס רשידה טליב ואילהאן עומאר, המזוהות זה שנים עם ביקורת חריפה על ישראל, כבר אינן נתפסות כקולות בודדים לחלוטין בתוך המפלגה הדמוקרטית.
לא כל המועמדים הללו מוסלמים, ולא כולם מחזיקים באותן עמדות ביחס לקיומה של ישראל. המכנה המשותף הוא שינוי פוליטי: התנגדות למדיניות ממשלת ישראל, ולעיתים גם לסיוע הצבאי האמריקני, אינה בהכרח מכשול לניצחון בבחירות.
יהדות ארצות הברית: בעד ישראל, נגד נתניהו
כאן מתגלה אחת הטעויות המסוכנות של השיח הפוליטי בישראל: הזיהוי המוחלט בין תמיכה בישראל לבין תמיכה בממשלת נתניהו.
סקר שפרסם בספטמבר 2026 המכון לחקר הבוחר היהודי בארצות הברית מצא כי 86% מהיהודים האמריקנים מגדירים את עצמם פרו־ישראלים. אולם 65% מכלל הנשאלים מגדירים את עצמם תומכי ישראל המבקרים חלק ממדיניות ממשלתה או את רובה.
המשמעות ברורה: התנגדות למדיניות נתניהו אינה שקולה להתנגדות לקיומה של מדינת ישראל. להפך, רבים מיהודי ארצות הברית רואים בביקורת על הממשלה ביטוי לדאגה עמוקה לעתידה.
סקר נוסף של סוכנות הידיעות אי־פי ומכון נורק, שפורסם ביולי 2026, הצביע על פערים חריפים בין יהודים דתיים לחילונים ובין צעירים למבוגרים. רק 21% מהיהודים החילונים שנשאלו ראו בפעילות הצבאית הישראלית בעזה פעולה מוצדקת, לעומת 52% מהיהודים הדתיים.
בקרב יהודים צעירים מתרחבת גם הנכונות לאמץ ביקורת חמורה על ישראל, לרבות האשמות ברצח עם.
אין בסיס לקביעה שכל יהדות העולם הפנתה עורף לישראל, וגם אין נתון אחד המאפשר לייחס עמדה אחידה לכל הקהילות היהודיות. אולם הפער בין התמיכה במדינה לבין הביקורת על ממשלתה הפך לתופעה פוליטית מרכזית.
התוצאה עלולה להיות הרסנית מבחינת ישראל: הקהילה היהודית האמריקנית, שהייתה במשך דורות מקור תמיכה מדינית, ציבורית וכלכלית, מתקשה יותר ויותר להגן על מדיניות הממשלה בירושלים.
נתניהו ובן גביר: מחיר הכניעה לקיצונים
מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 הייתה מעשה טרור רצחני. לישראל הייתה זכות להגן על אזרחיה, להילחם בארגון שביצע את הטבח ולפעול להשבת החטופים.
אלא שהזכות להילחם בחמאס אינה מעניקה לממשלה פטור מבחינת התוצאות האנושיות והמדיניות של פעולותיה.
המלחמה המתמשכת בעזה, ההרס הנרחב, עקירת האוכלוסייה, הפגיעה בתשתיות רפואיות והמשבר ההומניטרי הפכו את ישראל למוקד ביקורת בינלאומית קשה.
לכך הצטרפו התבטאויות של שרים וחברי קואליציה, ובראשם איתמר בן גביר וגורמים מהימין הקיצוני, על הגירת פלסטינים, שליטה ממושכת בשטח וצעדים כוחניים נגד האוכלוסייה האזרחית.
ממשלת נתניהו טוענת כי פעולות צה״ל מכוונות נגד חמאס, וכי הארגון משתמש באזרחים ובתשתיות אזרחיות לצרכיו הצבאיים. ישראל דוחה את ההאשמות ברצח עם.
מנגד, ארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים פרסמו דוחות חמורים על פעולות ישראל ברצועה. ההכרעה המשפטית בשאלת רצח העם מחייבת בחינה של המעשים והכוונה לפי הדין הבינלאומי, ולא ניתן להחליפה בהצהרה פוליטית.
אבל השאלה האסטרטגית רחבה יותר מהשאלה המשפטית: האם מדיניות הממשלה משרתת את ביטחון ישראל, או שהיא מייצרת הישגים טקטיים במחיר של אובדן תמיכה בינלאומית חיונית?
נתניהו ניהל את ממשלתו מתוך תלות פוליטית במפלגות הימין הקיצוני. שוב ושוב ניצבה בפניו הברירה בין ריסון שותפיו לבין סיכון שלמות הקואליציה. מבקריו טוענים כי בחר להעדיף את הישרדות ממשלתו גם כאשר המחיר המדיני והביטחוני הלך והצטבר.
במבחן התוצאה, האזהרות על שחיקת מעמדה הבינלאומי של ישראל כבר אינן תרחיש תיאורטי.
גם לאופוזיציה הישראלית יש אחריות
הביקורת אינה יכולה להיעצר בפתח לשכת ראש הממשלה.
במשך שנות שלטונו של נתניהו, וביתר שאת מאז הקמת ממשלתו עם בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳, התקשתה האופוזיציה הישראלית להציג לעולם חלופה מדינית ברורה, רציפה ומשכנעת.
ראשי האופוזיציה מתחו ביקורת על הממשלה, הפגינו נגד מהלכיה, הזהירו מפני פגיעה במוסדות המדינה ובחלק מהמקרים גם הציעו דרכים אחרות לניהול המלחמה. לכן אין זה מדויק לומר ששתקו לחלוטין.
אבל הביקורת הייתה לעיתים מקוטעת, מסויגת או כפופה לשיקולים פוליטיים פנימיים. במיוחד בתקופות הלחימה נמנעו חלק ממנהיגי האופוזיציה מעימות חזיתי עם תפיסות היסוד של מדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים, מחשש שיואשמו בפגיעה במאמץ המלחמתי.
כך נוצר מצב שבו העולם שמע בעיקר את קולה של ממשלת נתניהו, בעוד חלופה ישראלית מדינית וביטחונית מגובשת התקשתה לזכות בנראות בינלאומית.
לשתיקה היחסית הזאת היה מחיר. היא הקלה על נתניהו להציג את מדיניות ממשלתו כעמדה הישראלית הכמעט אחידה, ואפשרה לשותפיו הקיצוניים להמשיך ולהרחיב את השפעתם.
האחריות הישירה להחלטות הממשלה מוטלת על הממשלה. אך גם האופוזיציה נבחנת ביכולתה להציע דרך אחרת, ולא רק להמתין לכישלון יריביה.
מגולדה מאיר ועד היום: הברית שאסור לאבד
גולדה מאיר נולדה בקייב בשנת 1898, ולא במישיגן. היא היגרה בילדותה לארצות הברית וגדלה במילווקי שבמדינת ויסקונסין, שם התעצבה השקפת עולמה הפוליטית והציונית.
סיפורה האישי ממחיש את עומק הקשרים ההיסטוריים בין ישראל לאמריקה.
ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל עם הכרזת עצמאותה בשנת 1948, אך הברית הביטחונית המוכרת כיום נבנתה בהדרגה. בשנות המדינה הראשונות נשענה ישראל גם על מקורות נשק אחרים, ובהם צרפת. בהמשך הפכה וושינגטון לשותפה הביטחונית החשובה ביותר של ישראל.
הברית הזאת אינה רק מערכת יחסים בין מנהיגים. היא נשענת על אינטרסים משותפים, שיתוף פעולה מודיעיני, תעשיות ביטחוניות, קשרים מדעיים ותמיכה פוליטית בקונגרס.
דווקא משום שנבנתה במשך דורות, אסור להתייחס אליה כאל נכס מובטח שאינו יכול להישחק.
38 מיליארד דולר — והסכנה גדולה בהרבה מהכסף
הסכם הסיוע הביטחוני שנחתם ב־2016 קובע מסגרת של 38 מיליארד דולר לעשור 2019–2028, בכפוף לאישורי התקציב בקונגרס.
אבל תלותה הביטחונית של ישראל בארצות הברית עמוקה בהרבה מהסכום הזה.
חיל האוויר הישראלי מפעיל מטוסי קרב אמריקניים התלויים בתחזוקה, בחלקי חילוף, בתחמושת ובמערכות מתקדמות. מערך ההגנה האווירית נשען גם על מימון, פיתוח וייצור משותפים עם ארצות הברית.
וושינגטון מספקת לישראל גם שיתוף פעולה מודיעיני, יכולות לוגיסטיות, גישה לטכנולוגיות מתקדמות וגיבוי מדיני בזירות בינלאומיות.
אם הסיוע יצומצם, ישראל עלולה להידרש לשלם יותר עבור ציוד חיוני, להמתין זמן ממושך לאספקתו ולהתמודד עם מגבלות על השימוש בו.
ההשלכות יהיו צבאיות, מדיניות וכלכליות גם יחד.
מבחינה צבאית, פגיעה באספקת תחמושת, מיירטים וחלקי חילוף עלולה להגביל את יכולתה של ישראל לנהל מלחמה ממושכת או עימות רב־זירתי.
מבחינה מדינית, היחלשות הגיבוי האמריקני עלולה להגדיל את החשיפה ללחצים, לסנקציות ולמהלכים בינלאומיים נגד ישראל.
מבחינה כלכלית, הגדלת תקציב הביטחון כדי לפצות על אובדן סיוע תבוא על חשבון שירותים אזרחיים, תשתיות, חינוך ובריאות. פגיעה באמון הבינלאומי עלולה להשפיע גם על השקעות, מסחר ושיתופי פעולה טכנולוגיים.
ומבחינה פוליטית, שחיקת התמיכה בישראל בתוך המפלגה הדמוקרטית עלולה להפוך את עתיד הברית לסוגיה מפלגתית אמריקנית, במקום לאינטרס הנתמך בידי שתי המפלגות.
גם נשק יום הדין לא יוכל להחליף את אמריקה
ישראל מקיימת זה עשרות שנים מדיניות של עמימות גרעינית. בעולם מייחסים לה יכולת הרתעה אסטרטגית, אף שהיא אינה מאשרת או מכחישה החזקת נשק גרעיני.
אלא שהרתעה אסטרטגית, חשובה ככל שתהיה, אינה תחליף למערך ביטחון לאומי מתפקד.
נשק יום הדין אינו מייצר מיירטים, אינו מספק חלקי חילוף למטוסים, אינו מחדש מלאי תחמושת ואינו מחליף שיתוף פעולה מודיעיני. הוא גם אינו מונע בהכרח משבר כלכלי, בידוד מדיני או פגיעה בסחר ובהשקעות.
הרתעה קיצונית נועדה למצבי קיצון. ביטחון יומיומי מחייב צבא מתפקד, כלכלה חזקה, תעשייה מתקדמת, בריתות בינלאומיות ואספקה רציפה של מערכות חיוניות.
אובדן הברית האמריקנית לא יבטל בן לילה את עוצמתה של ישראל. אולם בתרחיש של עימות אזורי ממושך, שחיקה עמוקה בברית עלולה לפגוע ביכולתה לשמר את יתרונה הצבאי ואת חופש הפעולה שלה — עד כדי סיכון אסטרטגי חמור במיוחד.
2028 מתקרבת — וישראל חייבת להיערך
אין בסיס לקבוע שארצות הברית עומדת לנטוש את ישראל מחר. התמיכה הביטחונית והמדינית עדיין משמעותית, והקשרים בין מערכות הביטחון עמוקים.
אולם הסכנה אינה בהכרח ניתוק חד ודרמטי. היא עשויה להתפתח בהדרגה: תנאים מחמירים לסיוע, מגבלות על מכירת נשק, עיכובים באספקה וקושי גובר בגיבוש הסכמים חדשים.
הסכם הסיוע הנוכחי מסתיים ב־2028. הדיון על עתידו יתקיים בארצות הברית שונה מזו שבה נחתם ההסכם הקודם.
ישראל תידרש להגדיל את עצמאותה הביטחונית, להרחיב את הייצור המקומי, לבנות מלאים ושרשראות אספקה חלופיות ולשקם את האמון עם שתי המפלגות האמריקניות ועם הקהילות היהודיות.
אך צעדים טכנולוגיים וכלכליים לבדם לא יספיקו. נדרשת גם בחינה מחודשת של המדיניות כלפי הפלסטינים ושל הדרך שבה הממשלה מציגה את יעדיה לעולם.
לא כל העולם נגדנו — אבל אמריקה משתנה
ניצחון ממדאני, הצלחות המועמדים הפרוגרסיביים וההתבטאויות של א־סייד אינם מוכיחים שאמריקה הפכה לאויבת ישראל. הם גם אינם מלמדים שכל יהודי ארצות הברית הפנו לה עורף.
הם כן מצביעים על תהליך עמוק: התמיכה בישראל אינה עוד מוסכמה אמריקנית חוצת דורות ומפלגות כפי שהייתה בעבר.
לתהליך הזה סיבות רבות, ובהן שינויים חברתיים ודוריים שהחלו עוד לפני מלחמת עזה. אולם ההתנהלות בעזה, לצד התבטאויות קיצוניות של שרים בממשלת ישראל, החריפה את המשבר והעניקה למבקרי ישראל טיעונים בעלי עוצמה ציבורית.
הממשלה נושאת באחריות הישירה למדיניותה. האופוזיציה נושאת באחריות להציג חלופה משכנעת. שתיהן חייבות להבין שביטחון ישראל אינו נמדד רק בהישגים צבאיים מיידיים, אלא גם ביכולתה לשמר את התנאים המדיניים, הכלכליים והביטחוניים שיאפשרו לה להתקיים בביטחון בעוד עשר ועשרים שנה.
ישראל יכולה לנצח בקרב ולהפסיד את הברית שתידרש לה במלחמה הבאה. ואם תאבד את המשענת האסטרטגית החשובה ביותר שלה, שום נשק יום הדין לא יוכל לבדו להחליף אותה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
