מאת רמי יצהר | ״עניין מרכזי״
גדי איזנקוט עומד לקבל מחר מהנשיא את המנדט להרכבת הממשלה לאחר שזכה ב־67 ממליצים, לעומת 46 בלבד לנתניהו. אלא שההתבטאויות החריפות ביום שישי, המחלוקות שנחשפו במהדורות הטלוויזיה והאזהרה יוצאת הדופן ששיגר איזנקוט לשותפיו מלמדות עד כמה מסובכת הדרך להקמת הממשלה. אביגדור ליברמן מציב וטו על ממשלה בהסתמכות על המפלגות הערביות, נפתלי בנט שומר על שתיקה, יאיר גולן מתנגד לפסילת האפשרות לשיתוף פעולה עם הערבים, ולפתע חוזרים החרדים למרכז המשא ומתן. בינתיים נתניהו ממשיך לכהן כראש ממשלת מעבר, אף שאינו מחזיק ברוב הדרוש להקמת הממשלה הבאה.
העימות התפרץ ביום שישי כאשר איזנקוט פרסם הודעה חריגה בחומרתה, ובה הזהיר את מי שעלולים להכשיל את הקמת הממשלה מטעמים אישיים. דבריו כוונו, על פי הפרשנות בתקשורת, בעיקר לליברמן, שהתנגדותו לממשלת מיעוט מעמידה בספק את התוכנית שאיזנקוט מבקש לקדם.
"מי שינסה למסמס ולטרפד את הקמת הממשלה מטעמים אישיים ולא ענייניים – ייזכר בהיסטוריה כמי שלא התעלה לגודל השעה", הזהיר איזנקוט, והוסיף: "הדבר לא ייסלח לו".
ההתבטאות הזאת היא לב הדרמה הפוליטית. עוד לפני שקיבל רשמית את המנדט, איזנקוט כבר נאלץ להתריע מפני אפשרות ששותפיו עצמם יסכלו את הקמת ממשלתו.
הוא מציע להקים במהירות ממשלת חירום המבוססת על ארבע מפלגות השינוי, המחזיקות יחד 48 מנדטים, ובהמשך לצרף אליה שותפים נוספים. ליברמן הודיע מנגד כי ישראל ביתנו תצביע נגד ממשלה שתישען על הימנעותן של רע"ם והרשימה המשותפת.
"אני מתנגד בתוקף להקמת ממשלה שתישען על הימנעות של הרשימה המשותפת ורע"ם", הבהיר ליברמן בהודעתו ביום שישי.
כך נוצר האבסורד הפוליטי: 67 חברי כנסת מוכנים להמליץ על איזנקוט, אך חלקם אינם מוכנים לשתף פעולה זה עם זה כדי להקים את הממשלה שעליה המליצו.
הבעיה הכרונית של השמאל: תמיד יימצא מי שיקדח חור בספינה
הבעיה החוזרת של מחנה המרכז־שמאל הישראלי ושל קואליציות השינוי הרחבות איננה מחסור ברעיונות, במנהיגים או אפילו ברוב פרלמנטרי. הבעיה, כפי שהיא משתקפת במשברים החוזרים, היא הקושי להתעלות מעל מחלוקת נקודתית למען מטרה אסטרטגית משותפת.
פעם אחר פעם מתקרבים מנהיגי המחנה להחלפת השלטון, ואז מתחיל המאבק על פרט אחד, תנאי אחד, מינוי אחד או הבטחה אחת שאיש אינו מוכן לוותר עליה. לעיתים מדובר בעקרון יסוד אמיתי, ולעיתים במחלוקת שניתן היה לפתור באמצעות פשרה.
הדימוי המתבקש הוא ספינה שמפליגה אל יעד מוסכם, אבל במקום לדאוג שתגיע לחוף מבטחים, אחד הנוסעים מתעקש לקדוח חור בקרקעיתה כדי להוכיח שהוא צודק. המים חודרים, הספינה טובעת, וכל נוסעיה משלמים את המחיר.
למחרת, לאחר שהספינה כבר שקעה, מתחילים הנוסעים להתווכח מי אשם.
זו ביקורת חריפה, אבל ההיסטוריה הפוליטית הישראלית מספקת לה שורה ארוכה של דוגמאות.
ציפי לבני, בני גנץ, בנט ולפיד: ההיסטוריה שאיזנקוט מוכרח ללמוד
בשנת 2008 קיבלה ציפי לבני את המנדט להרכבת הממשלה לאחר שנבחרה לראשות קדימה, אך לא הצליחה להגיע להסכמות קואליציוניות, בין היתר בשל דרישות ש"ס. ישראל הלכה לבחירות. קדימה זכתה בפברואר 2009 ב־28 מנדטים לעומת 27 לליכוד, אך בנימין נתניהו הצליח להרכיב ממשלה ולבני נותרה באופוזיציה.
בני גנץ חווה תהליך דומה. בספטמבר 2019 קיבל את המנדט לאחר שנתניהו נכשל, אך לא הצליח להקים קואליציה. במרץ 2020 קיבל שוב את המנדט, הפעם בתמיכת 61 ממליצים, אך גם הרוב הזה לא הפך לממשלה מוסכמת. בסופו של דבר הצטרף לממשלת אחדות עם נתניהו, שילם בפירוק כחול לבן, והסכם הרוטציה ביניהם לא מומש.
נפתלי בנט ויאיר לפיד הצליחו בשנת 2021 במקום שבו נכשלו קודמיהם. לפיד גיבש קואליציה של שמונה מפלגות, מימין ומשמאל, כולל רע"ם, והקים ממשלה בראשות בנט. אלא שהממשלה התקשתה להתגבר על הסתירות הפנימיות, איבדה את הרוב בכנסת והתפרקה לאחר כשנה. נתניהו חזר לשלטון בעקבות הבחירות בנובמבר 2022.
עוד קודם לכן, בשנת 1990, נכשל שמעון פרס בניסיון להקים ממשלה לאחר שקיבל את המנדט בעקבות פירוק ממשלת האחדות. גם אז הסתבר שהסכמה להפיל ממשלה קיימת אינה מבטיחה הסכמה על הקמת ממשלה חדשה.
המקרים שונים בנסיבותיהם, אך המכנה המשותף ברור: בישראל אפשר להשיג את המנדט, לנצח בקרב הפוליטי ואפילו להקים ממשלה, ובכל זאת להפסיד את השלטון בגלל חוסר יכולת לבנות ולשמר קואליציה.
כעת ניצב איזנקוט בפני אותו מבחן היסטורי.
ליברמן מוותר על חוק הגיוס, אבל מתעקש על הווטו הערבי
אחת ההתפתחויות המפתיעות ביותר ביום שישי הייתה נכונותו של ליברמן להתפשר דווקא בסוגיית גיוס החרדים, שניצבה במשך שנים במרכז מאבקיו הפוליטיים.
"תפסת מרובה לא תפסת", כתב ליברמן, והסביר כי המציאות הפוליטית מחייבת גמישות, לרבות בעניין חוק הגיוס.
הדברים חוללו סערה.
יו"ר יהדות התורה, יעקב אשר, בירך על השינוי והצהיר: "משמח לגלות את הגמישות של כלל השחקנים הפוליטיים בנושא הגיוס". הוא הוסיף ביקורת על השנים שבהן התנהלו מאבקים חריפים סביב הסוגיה, אך הבהיר שכל הצעה תובא להכרעת ההנהגה הרבנית.
מנגד, יועז הנדל תקף את הנכונות להתפשר על הגיוס והאשים את ראשי הגוש: "הפכתם את המאבק הצודק והנחוש שלנו לספין פוליטי".
הבעיה מבחינת איזנקוט כפולה. ליברמן מסכים כעת לבחון ממשלה עם החרדים, אבל ממשיך לשלול ממשלת מיעוט הנתמכת בידי המפלגות הערביות. בכך הוא עשוי להרחיב את אפשרויות המשא ומתן בכיוון אחד ולחסום אותן בכיוון אחר.
גם החשבון הפרלמנטרי אינו פשוט. 48 חברי הכנסת של ארבע מפלגות השינוי ושבעת חברי הכנסת של יהדות התורה מגיעים יחד ל־55 בלבד. כדי להקים ממשלת רוב בלי המפלגות הערביות, יהיה צורך בשותפים נוספים.
וש"ס, על 6 המנדטים שלה, המליצה בינתיים על נתניהו.
גולן אופטימי, בנט שותק, לפיד נדחק למחלוקת על יו"ר הכנסת
יאיר גולן ביקש ביום שישי לשדר מסר מרגיע. "יש עבודה רצינית שמתקיימת בכל יום כדי להפוך את תוצאות הבחירות לממשלת שינוי", אמר. הוא הודה בקיומם של קשיים, אך הדגיש שיש גם התקדמות ממשית.
אלא שהמחלוקת על שיתוף הפעולה עם המפלגות הערביות נותרה בעינה. גולן הביע תמיכה באפשרות להיעזר בתמיכתן, ואילו ליברמן שולל אותה.
נפתלי בנט בחר שלא להגיב פומבית למהלך של ליברמן. במקביל, מנכ"לית מפלגתו ברוריה נעים ארמן פרסמה התייחסות שממנה עלה כי אין לפרש את שתיקת בנט כהסכמה לוויתורים בנושא גיוס החרדים.
ליברמן גם ויתר ביום שישי על דרישתו למנות את יאיר לפיד לתפקיד יו"ר הכנסת. לדבריו, ההכרעה כעת נתונה בידי איזנקוט, בנט ולפיד.
לכאורה מדובר במחלוקת משנית, אלא שהיכולת להחליף במהירות את יו"ר הכנסת אמיר אוחנה עשויה להיות משמעותית ביותר מבחינת גוש השינוי. השליטה בסדר היום הפרלמנטרי עשויה לאפשר קידום מהלכי חקיקה, לרבות ניסיונות לשנות חוקים שהעבירה הממשלה היוצאת.
אם גם על מינוי יו"ר הכנסת אין הסכמה, קשה להניח שהחלוקה העתידית של משרדי הביטחון, האוצר, המשפטים והחוץ תהיה פשוטה.
איזנקוט דורש התעלות, אבל ארבעת תנאי היסוד שלו מציבים מבחן נוסף
בהודעתו ביום שישי הציג איזנקוט ארבעה עקרונות שלדבריו יהיו בסיס הממשלה: הכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, קבלת ערכי מגילת העצמאות, חובת שירות לכל במסלולים צבאיים, לאומיים או אזרחיים, והכרה בחמאס כארגון טרור לצד מחויבות לפירוק כוחו הצבאי והשלטוני.
אלה התנאים שאיזנקוט מבקש להציב בפני כל מפלגה או חבר כנסת שירצו להצטרף לממשלה.
אלא שכאן בדיוק נחשפת הבעיה: תנאים שנראים מובנים מאליהם בעיני שותף אחד עשויים להיות בלתי מתקבלים על הדעת בעיני שותף אחר. החרדים מתנגדים לחובת גיוס רחבה, וחלק מהמפלגות הערביות עשויות להתקשות לקבל את מכלול העקרונות כפי שנוסחו.
הפתרון שאיזנקוט מציע הוא להשביע תחילה ממשלה צרה, ובהמשך להרחיב אותה. ליברמן מתנגד למתווה אם הוא מחייב הסתמכות על המפלגות הערביות.
במקום שההכרעה האסטרטגית בדבר הקמת ממשלה תהיה נקודת המוצא, כל אחד מהשותפים מבקש להפוך את תנאיו המוקדמים לנקודת ההתחלה של המשא ומתן.
זה בדיוק סוג ההתנהלות שעלול להכשיל את המהלך כולו.
הנשיא מזהה את הבעיה: 67 ממליצים אינם בהכרח 61 תומכים
נשיא המדינה יצחק הרצוג הצביע על הקושי כבר ביום חמישי, עם סיום סבב ההתייעצויות.
הרצוג הודיע כי ביום ראשון יטיל את המנדט להרכבת הממשלה, אך הדגיש שלמרות תוצאות ההמלצות, היכולת להקים ממשלה עדיין אינה ברורה בשל הפסילות ההדדיות בין המפלגות ובתוכן.
הנשיא התחייב לעשות מאמץ לגשר על הפערים ולהביא להקמת ממשלה יציבה.
ההבחנה הזאת חשובה. 67 ממליצים מעניקים לאיזנקוט יתרון מובהק בקבלת המנדט, אבל אינם מחייבים את הממליצים להצטרף לקואליציה, להצביע בעד הממשלה או לאשר את תקציבה.
איזנקוט יקבל 28 ימים להרכבת הממשלה, והנשיא יוכל להעניק לו הארכה של עד 14 ימים. אם ייכשל, ייפתחו אפשרויות חוקתיות נוספות, לרבות הטלת המשימה על מועמד אחר או ניסיון לגבש רוב של 61 חברי כנסת סביב מועמד מוסכם.
אם גם אלה ייכשלו, ישראל עלולה להיגרר לבחירות נוספות.
בינתיים נתניהו ממשיך לשלוט
מבחינתו של נתניהו, המשבר הפנימי במחנה השינוי הוא הזדמנות פוליטית.
ראש הממשלה היוצא אינו צריך להשיג רוב חדש כדי להמשיך לכהן בתקופת המעבר. כל עוד לא הושבעה ממשלה חלופית, הממשלה היוצאת ממשיכה בתפקידה.
התוצאה עלולה להיות אירונית במיוחד: מחנה שהצליח לגייס 67 ממליצים להחלפת השלטון, אך אינו מסוגל להסכים על הרכב הממשלה, מותיר את השלטון בידי מי שזכה ב־46 ממליצים בלבד.
המשמעות אינה רק פוליטית. ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים משמעותיים. המערכה מול איראן, היחסים עם ארצות הברית, גיוס החרדים, התקציב והצורך בשיקום האמון במוסדות המדינה דורשים הכרעות.
ממשלה שאינה מצליחה לקום אינה יכולה לממש מדיניות חדשה. ממשלת מעבר ממושכת מתקשה לספק אופק שלטוני יציב, וכל סבב בחירות נוסף מעכב החלטות ומשאיר את המדינה בחוסר ודאות.
המבחן הגדול של איזנקוט: האם אפשר להפסיק לריב על כל פרט?
גדי איזנקוט מגיע לרגע ההכרעה עם יתרון משמעותי: רוב הממליצים, מעמד של מועמד מוסכם על מחנות פוליטיים שונים וניסיון פיקודי של שנים.
אבל בפוליטיקה אין פקודות מחייבות. מי שעומד בראש קואליציה אינו יכול להורות לשותפיו לוותר על עקרונותיהם. הוא צריך לשכנע אותם, להגיע לפשרות ולבנות מסגרת שבתוכה אפשר להכריע גם כאשר אין הסכמה מלאה.
זו המשימה שאיזנקוט ניצב בפניה עתה.
ההיסטוריה של לבני, גנץ, בנט ולפיד מלמדת שממשלות אינן קמות ואינן שורדות רק בזכות מכנה משותף של התנגדות לממשלה הקודמת. הן זקוקות להסכמות מעשיות וליכולת להתפשר גם אחרי שנחתמים ההסכמים.
הטענה שהשמאל הישראלי אינו מסוגל להתעלות למען מטרה משותפת היא הכללה פוליטית חריפה, אבל ההתרחשויות הנוכחיות מעניקות לה שוב חומר למחשבה. במיוחד כאשר גם שותפים מן המרכז והימין בגוש השינוי מתקשים להגיע להסכמה.
המחלוקות על הגיוס, החרדים, המפלגות הערביות וחלוקת התפקידים הן אמיתיות. אין הכרח להסכים שהן שוליות. אבל השאלה המכרעת היא האם ניתן למצוא להן פתרון שלא יטביע את המהלך כולו.
הסכנה הגדולה של איזנקוט אינה שנתניהו יצליח לגייס לפתע רוב חדש. היא ששותפיו של איזנקוט לא יצליחו להסכים ביניהם על הרוב שכבר נמצא בהישג יד.
וזהו מבחן ההנהגה האמיתי: לא מי מסוגל להתעקש יותר על עמדתו, אלא מי מסוגל להבחין בין עיקר לטפל, בין הישג נקודתי לבין מטרה אסטרטגית, ובין צדק פוליטי אישי לבין האחריות המשותפת להקים ממשלה.
ביום ראשון יקבל איזנקוט, ככל הצפוי, את המנדט. מכאן יתחיל המבחן הקשה באמת.
אם כל אחד מהשותפים ימשיך להתעקש שקודם כול חייבים לקבל דווקא את תנאיו, ייתכן שגם הפעם תטבע הספינה רגע לפני שתגיע לחוף. נתניהו, בינתיים, יוכל להמשיך לצפות במתרחש מלשכת ראש הממשלה.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
