מבזקים

נאום ההכתרה של הנשיא החדש, בוז׳י הרצוג

16BF5C8B-C674-4B78-8DA0-0B805EC08D6B

בטקס חגיגי ראשון אי פעם הוחלף נשיא המדינה. אחד סיים את הקדנציה חי, זכאי ומחייך  והאחר מחליפו בכבוד ובהדר.

זהו נאום ההכתרה של הנשיא ה-11 יצחק בוז׳י הרצוג:

“מתוך תפילת הנכנס אל בית המדרש:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, וְיִשְׂמְחוּ בִי חֲבֵרַי, שֶׁלֹּא אֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא, וְלֹא עַל מֻתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר, וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה וְאֶשְׂמַח בָּהֶם. כִּי יְיָ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאֹת מִתּוֹרָתֶךָ.

אני ניצב לפניכם היום, עניו ונרגש, מקבל עלי בהוקרה את אמונכן ואמונכם, חברות וחברי הכנסת, ואת האחריות הכבדה לכהן כנשיא מדינת ישראל האחד עשר. אפתח בדברי תודה לכבוד נשיא המדינה העשירי, ראובן ריבלין, על כהונה מבורכת ועל תרומתך הגדולה ורבת השנים לעם ולמדינה שלנו. כהונה במהלכה איבדת את רעייתך האהובה נחמה ז”ל ואזלו המילים מלנחם.

רובי, ידעת להדביק באהבתך את נפלאות הארץ הזו, את בניה ובנותיה; ייצגת בכבוד רב את מדינתנו במשפחת העמים, כולל בחודש האחרון לכהונתך. זיהית בכאב את קווי השבר בחברה הישראלית; הצבת מראה בפנינו, גם אם מראותיה לא תמיד נעמו לכולנו.

חברי היקר, תודה לך על העצות הטובות שהשאת לי, לכל אורך שנות היכרותנו הארוכות, וביתר שאת בשבועות האחרונים מאז היבחרי. תודה לך על בית נשיא שהיה בית אמיתי לכל אזרחיות ואזרחי ישראל, מכל מוצא ואמונה, מכל מגדר וגיל. אני מאחל לך בריאות איתנה ורוב נחת ממשפחתך היקרה ודרך צלחה.

אני שולח ברכת הצלחה לממשלת ישראל ה-36, לראש הממשלה ח”כ נפתלי בנט, לראש הממשלה החליפי ושר החוץ ח”כ יאיר לפיד ולחברי הקואליציה כולם. אין לי ספק כי כל אדם בישראל שואף שתוכלו לאתגרים הגדולים בפניהם ניצבת מדינת ישראל שלנו וכי אם תידרשו לכך – תעמדו איתן מול כל אויב. ישנם בישראל ויכוחים רבים ולא פשוטים בתוך הבית פנימה – זהו יופייה של הדמוקרטיה הישראלית. בטוחני שכל הבית הזה רוצה בהצלחתכם, שתהיה הצלחתה של מדינת ישראל כולה.

אני שולח גם ברכת הצלחה לראש האופוזיציה, ח”כ בנימין נתניהו, ראש הממשלה לשעבר, ולחברי האופוזיציה כולם. אין דמוקרטיה ללא אופוזיציה. המציאות הפוליטית זימנה לי לא אחת למלא את התפקיד, שההיסטוריה הועידה הפעם לכתפיכם. אני סמוך ובטוח שתמלאו את שירותכם לעם מהאופוזיציה –בממלכתיות, באחריות ובענייניות. אני גאה בדמוקרטיה הישראלית ובאופן בו התנהל תהליך חילופי השלטון, שהתקיים כאן לפני שלושה שבועות. כמו הציבור הישראלי כולו, גם אני מייחל ליציבות, לצמיחה ולביטחון, שיביאו ימים טובים לכולנו.

מכאן אני נושא תפילה לשלומם ולביטחונם של חיילי צבא הגנה לישראל, שוטרי משטרת ישראל וכוחות הביטחון וההצלה, ושולח חיזוק מיוחד לאנשי הרפואה, הרווחה והחינוך. אני מתפלל, יחד עם הציבור הישראלי כולו, לשובם של הדר גולדין ואורון שאול, בנינו שלחמו על הגנת המולדת ולא שבו, והגיעה העת שיחזרו הביתה, ואיתם כלל נעדרי מערכות ישראל, ואברה מנגיסטו והישאם א-סייד, אזרחי מדינת ישראל, הנמצאים בשבי.

גבירותיי ורבותיי, אני ניצב כאן לפניכם ברגשי תודה עמוקים, בשמי ובשם רעייתי מיכל, לכם ולהמוני ישראליות וישראלים, שמילאו את ליבנו באיחולי ברכה והצלחה. אזרחיות ואזרחים מגיל גן ועד גבורות, שהביעו באופן חד וברור את הציפייה המרכזית שלהם – ממני, מכולנו – להוריד את הטון, להנמיך את הלהבות, להרגיע. לכם, אזרחיות ואזרחי ישראל, אני מבקש לומר: אתן ואתם השליחות שלי. עם הציפייה שלכם, עם התקוות והחלומות שלכם, אצא למלא את המשימה בכל בוקר, להיות נשיא של כולם.

הכנסת בזמן טקס השבעת הנשיא ה-11
הכנסת בזמן טקס השבעת הנשיא ה-11צילום: אוהד צויגנברג
נשיא של כולם. בימים כתיקונם, זו משימה הנשמעת כמעט כנאיבית. אך הימים האלה, לצערי, אינם ימים כתיקונם. אלה הם ימים בהם הממלכתיות ניגפת בפני הקיטוב. ימים בהם האתוס המלכד והערכים המשותפים שבריריים יותר מתמיד.
ימים לא פשוטים, המגיעים לאחר שנתיים וחצי של מערכות בחירות סוערות שרדפו זו את זו, משבר פוליטי שלא היה כמותו במדינת ישראל. משבר, שההיסטוריה של העת המודרנית מלמדת אותנו, שהצליח בעבר להחריב אומות ותיקות ומבוססות הרבה יותר ממדינת ישראל הצעירה, רק בת 73.

גם לוח השנה קורא לנו לעצור, שהרי ימים אלה הם ימי בין המצרים. ימים בהם אנו מצווים לזכור ששנאת חינם היא שהביאה לחורבנם של הבית הראשון והבית השני. אותה שנאת חינם, אותם פלגנות וקיטוב, אשר גובים מאיתנו מחירים כבדים מאוד – גם היום, בכל יום.

המחיר הכבד מכולם הוא הכרסום בחוסן הלאומי שלנו: כשכל קבוצה חשה מאוימת, כשכל אחד מתכנס בעמדותיו ובהשקפותיו – ובטוח שהצדק רק איתו, הניכור מעמיק מיום ליום. ניכור בין אנשים ובין קבוצות, שעלול חלילה להידרדר לכדי ניכור בין אזרחים למדינתם.

מילים כמו: דמוקרטיה, ממלכתיות, סדר חברתי, מערכת משפט ואכיפת-חוק עצמאיות ובלתי-תלויות, אתוס ומורשת – הן מילים גדולות, מופשטות. אין להן צורה או צבע. הן מורכבות מכדי להתכנס לסיסמה קצרת מילים. אך הן הבסיס האיתן שמחזיק אותנו יחד, למרות כל אי-ההסכמות שבינינו. זהו מרחב של הסכמה שבלעדיו – אין קבוצה אנושית שיכולה לחיות יחד. ואנחנו חייבים לחיות כאן יחד. זו איננה גזירת גורל – זוהי שותפות גורל.

מכאן אצא אל משכן נשיאי ישראל, וממנו אל מסע בין קווי השסע והשבר של החברה הישראלית. מסע שמטרתו למצוא את המאחד בתוך ההבדלים, את המאחה בין הקרעים, מסע המיועד למצוא-מחדש אותנו. אצא אל הדרך הזו במטרה לפגוש את הכאב, להישיר אליו מבט, להטות אוזן ולב – לקושי ולחששות, גם בנקודות הנפיצות ביותר.

במסע הזה, כפי שעשיתי לאורך כל שנותיי בציבוריות הישראלית, אסרב לראות באדם העומד מולי רק את זהותו. כתמיד, אבחר לראות את תוכו של העומד מולי.

בן אדם. בת אדם. בני אדם. את מהותם. את הסיפור של כל אחת ואחד, המורכבות והייחוד, ההצלחות הקטנות והגדולות, הקשיים והכאבים שנערמו בדרך.

אשא עימי את מילותיו הנפלאות של המשורר ג’ובראן חליל ג’ובראן: “המציאות של אדם איננה נמצאת במה שהוא חושף בפניך, אלא במה שאיננו מסוגל לחשוף. אל תקשיב רק למה שהוא אומר, תקשיב גם למה שאיננו אומר”.

מכובדיי, הפצעים שנפערו בחברה שלנו – לאורכה ולרוחבה – עודם שותתי דם. הבעיות המבניות והחברתיות שהופכות קבוצות שלמות למוחלשות – מנציחות את הקושי. עלינו להכיר בכך שישנם רבים בינינו, רבים מדי, שהיום-יום שלהם איננו פשוט ואיננו הוגן. רבים שאינם זוכים לסיכוי אמיתי, רבים ששוויון הזדמנויות הוא מונח הרחוק שנות אור ממציאות-חייהם. להתעלם מכך לא יקדם אותנו לשום מקום.

כמדינה יהודית ודמוקרטית, עלינו לעשות הכל למען השתלבותם של המיעוטים החיים בתוכנו. כאן, בארץ בה צעדו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב. כאן, בארץ בה צעד גם ישמעאל. עלינו לעשות הכל – כדי למלא את חובתנו לאפשר לתקרות זכוכית להתנפץ. למגר, בכל הכוח, כל תופעה חמורה, כמו האלימות הנוראה והרצחנית הפוקדת את היישובים הערביים. לצמצם את הפערים ולהרחיב את ההוגנות ביחס, מצד מוסדות וגורמי השלטון.

אבל לפני כל אלה, זה אומר שצריך להיות לנו אכפת. אכפת מהשותפות, אכפת מהחיים, אכפת מאבדן החיים הבלתי נסבל בחברה הערבית. אכפת מהכאב.
ואז עלינו להתחיל לתקן. יחד. רק יחד.

ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, נהג לומר ש”מולדת אי אפשר לקנות בכסף או לכבוש בחרב. צריך אתה ליצור אותה בזעת אפיך.” ואני אוסיף – לשמור עליה בזעת אפיך. זה בדיוק מה שבכוונתי לעשות.

זו האחריות שלנו – זו משימת דורנו במדינת ישראל. זו שליחותי, משימת כהונתי, לעשות הכל כדי לבנות את התקווה מחדש.

הצעד הראשון הוא לעצור את הפחד. הפחד הוא זה אשר גוזל מאיתנו את התקווה. הוא מייצר חשדנות תהומית ומאכל את האמון בינינו ובתוכנו. הוא נפוץ מדי ונפיץ מדי ומתודלק בעיקר במילים. מילים, שכולנו נוטים, לעיתים, להקל ראש בכוחן. טועים לחשוב, שהשפעתן חולפת עם תומו של נאום, כתיבת פוסט, סינון קללה.

יש להן כוח עצום, למילים. כוח לברוא מציאות וגם לשנות אותה, כוח להרוס, אבל גם כוח לבנות מחדש. כוח שעלול להבעיר אש, שעלולה לכלות עולם ערכי שלם. ואז, כפי שכתב המשורר רבי שלמה אבן גבירול, אחד מענקי הרוח של יהדות ספרד: “מי שזורע שנאה – יקצור חרטה”.

לכן בימים האלה, כל מנהיג ציבור חייב לנהוג באחריות, להיות קול ממתן ומרגיע, להקפיד ולהיזהר בדבריו. להבטיח את חופש הביטוי – ולמנוע, בכל מחיר, את חופש השיסוי. לזכור את מילותיו של יהודה עמיחי, “בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל”.

שהרי היחידים שמבדילים בינינו הם אנחנו עצמנו. אנחנו רואים כל הבדל, כל תו פנים, כל צבע, כל העדפה. כל תירוץ להתרחק, להתנגש, להתנצח, לנצח. הטילים אינם מבחינים בינינו, גם לא מגיפת הקורונה, לא אויבנו ולא חורשי רעתנו. המצבות הדוממות בבתי העלמין הצבאיים אחידות הן, גם מדי הרופאים והאחיות בבתי החולים.

עלינו להפסיק לראות בהבדלים ביננו מכשלה, הם בעצם מקור כוחנו. בזכותם העוצמה הישראלית נגלית במלוא עזה. הרי לא היינו מי שאנחנו – ללא המגוון האנושי והרעיוני העצום שהתקבץ כאן. פסיפס בו שזורות יחד המשפחתיות הישראלית, התושייה והאופטימיות. שזורים עקרונות הצדק, הסולידריות, החמלה והערבות ההדדית, שהם מרכיביה של חברת מופת. שזורות בו החדשנות, הנחישות והדבקות במשימה, כוחות של יצירה והתחדשות המעניקים לנו “אפשרות של מגע באינסוף האנושי”, כפי שהפליא לנסח דויד גרוסמן.

לכן, עודני מאמין בנו. אני מאמין שזה אפשרי. זה במרחק הושטת יד זה לזו. בואו נבחר, כל יום מחדש, בנו. נבחר לנצח ביחד, לא רק אחד את השני. נבחר להאיר פנים, לכבות את הבעירה והשנאה עם הרוח הישראלית, להרבות באהבת ישראל. נבחר להיות מאוחדים לא רק בערכים ובעקרונות, אלא גם בתקוות ובחלומות שלנו. נבחר לקבוע שעת נעילה לקרע המחרב בנו. כולנו, יחד.
מכובדיי, גדלתי בבית שלימד אותי את כל גווני הקשת הרחבה של תפוצות העם היהודי: מדורות של רבני קהילות במזרח אירופה וברוסיה, דרך חלוצים ולוחמים שהיו בין מייסדי מוצא וחדרה, מיהדות מצרים וסודן, מקהילות אירלנד, אנגליה, וצרפת.

מהורי למדתי את המחוייבות העצומה לעשייה הממלכתית הישראלית, את חובת העשייה הבלתי פוסקת, יום וליל, למען עם-ישראל ולמען מדינת ישראל. אך השיעור החשוב מכולם, היה ההכרה העמוקה בנצח ישראל ובנס קיומה של מדינת ישראל.

אבא, חיים הרצוג ז”ל, יליד בלפסט שבאירלנד, שעשה כנער את על הדרך לבדו מאירופה, כדי ללמוד בישיבה בירושלים, התגייס להגנה וזכה להיות בין משחררי מחנה המוות ברגן-בלזן מידי הנאצים. שם מצא אחים, אודים מוצלים מאש. אלוף בצה”ל, שגריר מדינת ישראל באו”ם, ולבסוף, הושבע על בימה זו, לכהן כנשיא מדינת ישראל השישי.

אמא אורה, תיבדל לחיים ארוכים, בת משפחת אמב”ש, אני מאמין באמונה שלמה, שנולדה באיסמעיליה שבמצרים, בוגרת קורס הדיפלומטים הראשון של הסוכנות היהודית. הוגת חידון התנ”ך ומייסדת המועצה לארץ ישראל יפה. אימי, ממנה אני לומד יום-יום, שיעור על דרך הייסורים של הזקנה.

ואז הגיעה מיכל, רעייתי-אהובתי, עוגן חיי, הרואה תמיד את הטוב שבאדם ומאירת דרך לרבים מאוד. בת למשפחות חקלאים מייסדי עפולה וכפר יונה. שילוב מופלא של הוריה, הפלמ”חניק והמחנכת, שאול וצביה אפק, זכרם לברכה, מהם נפרדנו בצער ובסמיכות זמנים כואבת, אך לפני חודשים אחדים.

אזרחיות ואזרחי ישראל, נשבעתי היום אמונים למדינת ישראל, על ספר תנ”ך שסבתי, הרבנית שרה הרצוג עליה השלום, קיבלה ערב נישואיה לסבי, מאביה הרב הדגול שמואל יצחק הילמן זצ”ל, בגלאזגו שבסקוטלנד.

אותו תנ”ך שליווה את סבי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ”ל, כאשר פדה, במסע הצלה גדול, עם תום מלחמת העולם השניה, אלפי ילדים יהודים אבודים, שהוחבאו במהלך השואה על ידי הוריהם, בבתי יתומים, מנזרים ומשפחות נוצריות. אותם ילדים וילדות – שארית הפליטה, נאספו אחד אחד, והובאו לארץ ישראל ברכבות ההצלה ובדרכים שונות.

אותו תנ”ך עליו נשבע אבי ז”ל אמונים לפני 38 שנים, כנשיא המדינה. ספר ששרד את מלחמת העולם הראשונה והשניה, את העלייה לארץ, המצור על ירושלים והפרעות על היישוב היהודי בארץ ישראל. ספר שעבר טלטלות ומשאות, ספר בו מצוינים ימי שמחה וזיכרון משפחתיים, ספר החיים, ספר הספרים.

אני מגיע לכאן מבית המוסדות הלאומיים בירושלים, הבית בו הושבע דר’ חיים וייצמן ז”ל לכהן כנשיא מדינת ישראל הראשון, בתום תפקידי כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל. ארגון שהוא הגשר עליו צעדו ועודם, עשרות בשנים, מיליוני יהודים מכל קצוות תבל שהתפללו “לשנה הבאה בירושלים” והגשימו את שיבת ציון. ועוד רבים שצפויים לעזוב בשנים הקרובות את בתיהם, ולהגיע אלינו, הביתה.

קשרתי חברויות אמיצות עם אחינו ואחיותינו בקהילות היהודיות בתפוצות והכרתי את עושר מורשתן. זכיתי להתייצב לימינן ולהבטיח את ביטחונן, ולחבר אותן למדינת ישראל, לעודד את הדור הצעיר לאהבת ישראל. אמשיך לפעול למען מטרה זו בכל כוחי.

בתפקידי כנשיא המדינה אני מתחייב לסייע לממשלת ישראל – לכל ממשלה – בהגנה על צדקתה של ישראל בעולם ועל זכותה להגן על עצמה. לסייע ולהיאבק באנטישמיות ובשנאת ישראל ובהשגת השלום המיוחל עם שכנינו. לעמוד לצידם של חיילי צה”ל ומפקדיו, גם במאבקים הניטשים בזירה המשפטית הבין-לאומית ובמאבק מול האיומים האסטרטגיים כנגד ישראל, ובראשם תכנית הגרעין של איראן.

לחברינו בעולם, ובראשם ידידתנו הגדולה ארה”ב, אני אומר מכאן, מדינת ישראל ניצבת איתן לצידכם בחזית הבין-לאומית בהתמודדות עם האתגרים הגדולים והמורכבים שניצבים בפני האנושות. בהם מגיפה שהכתה בעולם כולו ועודנה איתנו; הטכנולוגיה שמתפתחת בקצב מהיר כל כך – שחייבת להיות מכוונת לפיתוח וקידום הישגים אנושיים, ולא להפצת שנאה והסתה; ומשבר האקלים, שמחמם את כדור הארץ שלנו ומחייב את העולם כולו להתעורר ולשנות הרגלים. ראו בנו שותפים מלאים במאמצים אלה.

חבריי, האמון הרחב שהבעתן והבעתם בי, נבחרות ונבחרי העם, אמון שחצה מחנות וסיעות, הראה לי שהאפשרות לתקווה, לאחדות ולהסכמה קיימת גם בבית הזה. מי ייתן ויהיה זה סימן לבאות ולרוח גבית במילוי השליחות והאחריות המוטלות על כתפיי, רוח טובה שתסייע אל מול האתגרים המורכבים בפניהם ניצבים מדינת ישראל והעם היהודי כולו.

אני מודה לכם על ההקשבה. מודה לכם שהפקדתם בידי את הזכות לשרת את הציבור הישראלי כולו, ואת העם היהודי, בנאמנות ובאהבה. מודה לאזרחיות ואזרחי ישראל, ומבקש מהיושב במרומים, כי יעניק לתושבי ארצנו כולם את שנאמר בתפילה לשלום המדינה, אותה חיבר סבי, הרב הרצוג זצ”ל: “וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וְשִׂמְחַת-עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ”. לו יהי.

תחי מדינת ישראל!”

עניין מרכזי

 

שתפו את המאמר

שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

הורידו עכשיו את האפליקציה שלנו בחינם!

ותהנו ממגוון תכנים בזמן אמת לנייד שלכם

דילוג לתוכן