ההפגנות שוות לתחת (!) ורק מעצבנות, ומקטינות די במהירות את התמיכה במחאה. לא נעים לשמוע ולכן רק האמיצים יישארו עד סוף הסקירה שתעזור לייעל את הבנת הבעיה תציע פתרון אפשרי יעיל בהרבה מהטקטיקה הכושלת הנהוגה עכשיו.
זה קורה בעיקר כי מידת הסובלנות לקשיים פתאומיים שצצים לאזרח, מתקצרת ככל שהשיבוש משמעותי ומתמשך יותר.
הנה האמת: בשירות הקואליציה העכשווית מועסקים מהנדסי תודעה מוצלחים יותר מאשר בצד השני ולכן הימין מלא מלא מאפשר שיבושים חוזרים ונשנים במטרה סמויה להמאיס את תוצאות המחאה על מספר אזרחים שבקרוב יתחילו לצעוק ״די עם החסימות והשיבושים, תנו לחיות בשקט״.
קצה גבול הסבלנות של הציבור מתקצר בקיץ הלוהט הזה ולא יירחק היום שהרוב המוחלט יתחנן לקצת שקט.
הכישלון של גנץ, סער, ליברמן ולפיד הוא קולוסאלי. הדרך למנוע מהקואליציה את הדיקטטוריזציה לעולם לא תוכל להתגשם באמצעות שיבושים. להיפך. כל יום מחאה מקרבת את השלמת החקיקה.
שימו לב לעובדות:
כשהימין רצה להעיף את הממשלה הקודמת הוא עשה דבר פשוט: סימן כמה חברי כנסת בודדים ספציפיים והפעיל כלפיהם מכבש לחצים מגוון ומדהים ביעילותו. מהר מאוד הללו נכנעו למניפולציה שהופעלה עליהם והם החליפו צד. התוצאה היתה התרסקות מפלגתם של בנט ושקד והיעלמותם המוחלטת והמדהימה מהמפה הפוליטיית. הבוגדים הכלנתרים ששוכנעו להחליף צד הם עכשיו שרים בממשלת בן בביר סמוטריץ׳. ככה מעיפים ממשלה מכהנת במדינה שבה הרוב הנחוץ להשתלטות על המדינה הוא מזערי. זה נעשה באופן חוקי, מהיר, אלגנטי ויעיל להפליא. וכך נעלמו לפתע גם מפלגתו של ראש הממשלה בנט וגם מפלגתו של הורוביץ שהוביל את הטיפשות הכה אופיינית לשמאל האטום: הורסים הכל בעבור שטות מוחלטת.
גנץ, סער, ליברמן ולפיד לא הצליחו להזיז אף לא ח״כ אחד ולכן הדיקטטוריזציה תעבור ואף בחומרה גדולה בהרבה ממה שששליטיה הנוכחיים של מדינת ישראל העזו לחלום עליה.
על שיטות הפיקוח ועל אמצעי השליטה שביבי פועל בהן בסקירה הבאה.
הסקירה הזו מהווה ניתוח נטו ללא שיפוט ערכי או נטייה למי מן הצדדים. לראות לאמת את הלבן בעיניים זו הדרך היחידה להתמודדות בחתירה להשגת היעד המתכחש – יובס בעודו משלה את עצמו ומאשים אחרים בטיפשותו שלו.
רמי יצהר Rami Yitzhar
עניין מרכזי
חדשות וסקופים מאז 1999
