זה לא היה קורה אילו סיים נתניהו את המלחמה בזירה העזתית כבר לפני שנה ויותר. להיפך. בגלל התמשכות המלחמה והרעש העולמי המתמשך על סבלה של האוכלוסיה האזרחית הבלתי מעורבת הפך נתניהו את ישראל למדינה בתהליך בידוד מתגבר ואת הישראלים והיהודים הפך למצורעים, שנואים ומוחרמים במספר גדל והולך של מקומות, אירועים ומחוזות.
עכשיו הגיע גל עולמי השוטף את כל היבשות המכיר בפלסטין. זה נורא והתגובות של נתניהו למהלך יותר מגוכחות מהרציניות. זו כנראה הסיבה האמיתית מדוע הוא החליט לראשונה לא לצרף למסעו לאמריקה עיתונאים גם לא את חסידיו השוטים.
הכרה במדינה פלסטינית: סערה דיפלומטית שמאלצת את העולם להצטרף
מדינות שהיו פעם שקטות על קו הגבול הדיפלומטי, רועדות עכשיו. בריטניה, קנדה, אוסטרליה וצרפת — מדינות עם משקל עולמי קריטי — לא רק מדברות יותר על “פתרון שתי המדינות” — הן מכירות בפועל במדינה פלסטינית, על פי קווי 1967, עם מימוש דיפלומטי של נציגויות ושגרירויות. אליהן הצטרפו לאחרונה גם פורטוגל, בלגיה, לוקסמבורג, מלטה, אנדורה ומונקו — במקביל למנדט המתגבר בעצרת הכללית של האו״ם להעניק לפלסטין מעמד הוראות משפטיות והשתתפות המייצרת ציפייה לחברות מלאה.
זה לא רק שינוי בגישה — זה שינוי בזירה, בתמונה העולמית:
- הגעת “מסה קריטית” של מדינות מערביות שמתחילות לומר “די לסטטוס קוו”.
- לחץ קונקרטי על ממשלות ישראל וארה״ב; ההכרה החד-צדדית הופכת מכלי מקצועי־סימבולי לכלי לחץ מדיני ממשי.
- תחושת שעת כושר היסטורית אצל פלסטינים, שמבקשים להמיר הכרזות במעשים – שלטון מאוחד, רפורמות, שיפור מצב אזרחי ושחרור שבויים.
המומנטום: לא ממקום של זריקות מילים אלא מתוך ביטחון שעבר כברת דרך. כבר ב־2024, מדינות כמו ספרד, אירלנד ונורווגיה הפכו חלק מהזהות החדשה של המערב, וגל ההכרות משתלם במהירות — היותן של מדינות שהעדיפו להימנע בעבר הפך לנטל פוליטי שלא ניתן להתעלם ממנו.
הכרה במדינה פלסטינית: גל עולמי שוטף את המערב – ומדינות נוספות מצטרפות
בזינוק דיפלומטי נדיר, בריטניה, קנדה, אוסטרליה ופורטוגל הודיעו בתוך סוף-שבוע אחד (21–22 בספטמבר 2025) על הכרה במדינת פלסטין. שעות לאחר מכן הצטרפו צרפת ועוד מדינות אירופיות קטנות (בלגיה, לוקסמבורג, מלטה, אנדורה ומונקו) — מהלך שמסמן תזוזת לוחות טקטונית בעמדת המערב ומעמיק את הבידוד הבינלאומי של ממשלת ישראל הנוכחית. ישראל גינתה בחריפות; ארה״ב אינה מכירה, אך הדיון ממשיך לנוע בזירה הרב־צדדית של האו״ם.
מי כבר הצטרף – ומי הבא בתור
- בריטניה: ראש הממשלה קיר סטארמר הודיע על ההכרה, “כדי לשמר סיכוי לשתי מדינות”. ההכרה מבוססת על קווי 1967 והעלאת המעמד הדיפלומטי של הנציגות הפלסטינית בלונדון.
- קנדה: אושרה הכרה רשמית; אוטווה עדכנה גם את מדיניות החוץ והאזהרות הקונסולריות בהתאם.
- אוסטרליה: ההכרה פורמלית; קנברה קושרת אותה לרפורמות ברשות ולדרישה שחמאס לא יהיה חלק מממשל עתידי.
- פורטוגל: הודעה רשמית — ההכרה נכנסה לתוקף ב-21 בספטמבר.
- צרפת ועוד 5: פריז הכריזה על הכרה, יחד עם בלגיה, לוקסמבורג, מלטה, אנדורה ומונקו.
- בדרך: ראש ממשלת מלטה אישר כי ההכרה תאושר רשמית בעצרת הכללית; אותות דומים נשמעים במדינות אירופיות נוספות.
בכך, שיעור המדינות המוכרות את פלסטין מטפס מעל 150 חברות או״ם (כ-¾ מהעולם). המספר המדויק נע סביב 150+ בהתאם לספירה ולעיתוי ההכרזות האחרונות.
זה לא התחיל אתמול: 2024 הייתה נקודת מפנה
כבר ב-2024 הצטרפו ספרד, אירלנד ונורווגיה (ובהמשך סלובניה) — שהניעו מחדש את הגוש האירופי. במקביל כמעט כל מדינות הקריביים (CARICOM) השלימו הכרה (ברבדוס, ג׳מייקה, טרינידד וטובגו, וגם בהאמהס).
העוגן באו״ם: שדרוג זכויות לפלסטין והמלצה לחברות מלאה
ב-10 במאי 2024 אישרה העצרת הכללית ברוב של 143–9 החלטה שהרחיבה את זכויות ההשתתפות של “מדינת פלסטין” וקראה למועצת הביטחון לשקול מחדש בחיוב חברות מלאה — צעד שלא מעניק זכות הצבעה, אך מהדק את התשתית החוקית והסימבולית.
למה עכשיו? האינטרס והנראטיב של המדינות המכריזות
- הומניטרי/פוליטי: המדינות מצביעות על המחיר האדיר של המלחמה בעזה ועל שקיעת תהליך השלום; ההכרה מוצגת ככלי להצלת אופק שתי המדינות.
- איתות לישראל: מנהיגים במערב מדגישים שסיפוח/הרחבת התנחלויות מרחיקים פתרון — וההכרה היא מנוף לחץ מדיני.
- תיאום גוש-מערבי: מהלך מרוכז סביב פתיחת מושב העצרת מבקש ליצור “מסה קריטית” במערב, אחרי שיתר העולם כבר שם.
תגובת ישראל, ארה״ב ומה שבתווך
- ישראל: גינוי חריף; טענה שמדובר ב״תגמול לטרור״, והתרעות מפני צעדי סיפוח.
- ארה״ב: גם כעת אינה מכירה; הקו האמריקני מדגיש שהמדינה הפלסטינית צריכה לקום בהסכם ישיר, אף שהעצרת הכללית דוחפת בכיוון הפוך.
- פלסטינים: הרשות מברכת; ברחוב הפלסטיני עולה דרישה להמיר סמלים במעשים — שיקום, רפורמות ושחרור שבויים/עצורים.
המשמעויות המעשיות — מה משתנה ביום שאחרי
- דיפלומטיה: פתיחת/שדרוג שגרירויות, הסכמי שיתוף פעולה, ואפשרויות חדשות להצטרף לגופים/אמנות.
- זירה משפטית: הכרה רחבה מקלה על פניות לבתי דין וגופים בינ״ל (כמו ב-ICC) — מנוף לחץ על כל הצדדים.
- האיחוד האירופי: העמקה של פיצול פנימי — מדינות “ליבה” מאמצות הכרה, אחרות (גרמניה, איטליה) מסתייגות.
ההקבלה ההיסטורית: כך הוכרה ישראל – וכך מוכרת פלסטין
- 1947: העצרת הכללית מאשרת את החלטה 181 — תוכנית החלוקה לשתי מדינות (33 בעד, 13 נגד, 10 נמנעות).
- 1948: הכרזת העצמאות של ישראל, והכרה אמריקנית מיידית דה-פקטו (11 דקות לאחר ההכרזה), ולאחריה הכרה דה-יורה סובייטית; בהמשך מתקבלות מדינות נוספות, וישראל מתקבלת לאו״ם במאי 1949.
ההבדל המהותי: אז, ההכרה בישראל הגיעה מיד לאחר הכרזה חד-צדדית ולצד מלחמה אזורית, והובילה לחברות מלאה באו״ם בתוך שנה. היום, ההכרה בפלסטין מצטברת בלי הכרזה ריבונית אפקטיבית על גבולות/שלטון מאוחד, תחת פיצול פנים-פלסטיני, ומשתלבת במאבקי וטו במועצת הביטחון — לכן היא עד כה בעיקר מנוף פוליטי ולא שינוי מעמד משפטי מלא.
לאן זה הולך מכאן – מי על הגדר, מי צפוי לזוז
- אירופה: אחרי צרפת ובלגיה — עיני הדיפלומטים מופנות להולנד, דנמרק, איטליה וגרמניה, שם הוויכוח הפנימי סוער; מלטה כבר הודיעה שתתיישר.
- אמריקה הצפונית: קנדה זזה; ארה״ב עשויה להישאר בחוץ עד שינוי נסיבות (שלטוני/מדיני) — בינתיים מצהירה על תמיכה עקרונית בפתרון שתי המדינות אך לא בהכרה חד-צדדית.
- העולם המתפתח: רוב אפריקה, אסיה והאמריקות כבר מכירים — המומנטום כעת כולו במערב.
בשורה התחתונה – “עניין מרכזי”
גל ההכרות המערבי משנה את יחסי הכוחות הדיפלומטיים: הוא מעניק לגיטימציה בינ״ל מוגברת לתביעת הפלסטינים, מכביד על ממשלת ישראל בזירה הרב-לאומית, ומקבע את פתרון שתי המדינות כעוגן היחיד שמקובל על רוב העולם. כמו אז ב-1947–1949 — ההכרה הבינ״ל מעצבת מציאות. אבל בניגוד לישראל ההיא, הפעם אין הכרזה ריבונית אפקטיבית, אין אחדות שלטונית פלסטינית, ויש וטו אמריקני על חברות מלאה. המשך הדרך ייקבע בשדה: רפורמות פלסטיניות, בלימת טרור, עצירת סיפוח, עסקת שבויים, ושיקום אזרחי — או הסלמה שתדחוף גם את ההכרה הזו חזרה לגבול הסמלי.
״עניין מרכזי״
