איראן לא זזה מילימטר מעמדתה והכריזה על כך בהתרסה אופיינית. משמרות המהפכה גם לא סיפקו לטראמפ סולם לרדת ממנו להיפך.
עכשיו ההחלטה הקשה היא של טראמפ: לחוות תבוסה מביכה שגם בלופים, ספינים, ושחצנות מוכרת והכחשת מציאות לא תחלץ אותו ממנה או חזרה למלחמה שפוטין, הסינים ובעיקר ביבי משתוקקים אליה. בכל מקרה – איראן מרוויחה.
המבוי הסתום היה צפוי וכך גם הכישלון המהדהד. שני הצדדים הגיעו לאיסלמבאד כשהם מצוידים בתוכניות סגורות, ברשימות דרישות נוקשות ובקווים אדומים שלא נועדו להיחצות. האמריקנים רצו התחייבות איראנית ברורה, חד־משמעית ובלתי ניתנת לפרשנות נגד נשק גרעיני. האיראנים רצו סנקציות יורדות, נכסים מופשרים, הכרה בזכויותיהם האסטרטגיות, ומבחינתם גם דיון רחב יותר על המלחמה, על הורמוז, על לבנון ועל מחיריה של כל פשרה. זה לא היה משא ומתן בין שני צדדים שמחפשים גשר. זה היה עימות בין שני צדדים שבאו להוכיח מי נשבר אחרון. לכן גם הסוף היה כמעט כתוב מראש. 
עכשיו, אחרי ההודעה הפומבית של סגן הנשיא ג׳יי די וואנס על כישלון השיחות והתגובה האיראנית המתגאה בעמידה האיתנה על עמדותיה, המשלחות חוזרות לוושינגטון ולטהרן, והמציאות מתבהרת באכזריות: אין פשרה, אין מסלול, אין תהליך. אין אפילו תאריך לשיחה הבאה. וזה הפרט הקריטי ביותר בכל הסיפור. בעולם הדיפלומטי, כשלא קובעים פגישה נוספת אחרי 21 שעות של מגעים, לא מדובר ב”הפסקה טכנית”. מדובר בפרידה. האמריקנים עזבו עם מה שוואנס כינה “ההצעה הסופית והטובה ביותר”. האיראנים עזבו עם המסר ההפוך: אנחנו לא זזים. משתי הנקודות הללו לא בונים שלום, בונים הסלמה. 
זה כבר לא משא ומתן. זה רגע הכרעה. לא מפני שמישהו חתם על פקודת מלחמה, אלא מפני שהדיפלומטיה הפסיקה להיות מנגנון בולם. ברגע שאין מסלול מדיני פעיל, כל אירוע קטן מקבל פתאום משמעות גדולה פי כמה. ירי של שלוחה איראנית, מהלך ימי במצרי הורמוז, תקיפה ישראלית בלבנון, או טעות חישוב אחת של כל צד — כל אלה הופכים מ”עוד תקרית” לטריגר אפשרי למערכה הבאה. ובאזור שבו כולם כבר חמושים, עצבניים ומחפשים יוזמה, הוואקום הזה הוא מסוכן הרבה יותר מהתלהמות פומבית. 
הדרמה האמיתית לא התרחשה מול המצלמות אלא מאחוריהן. לפי הדיווחים, 21 שעות של דיונים אינטנסיביים באיסלמבאד כללו מפגשים ישירים, טיוטות, ניסוחים, תיווך פקיסטני מסיבי, והתחלה בחדרים נפרדים לפני מעבר למגע ישיר יותר. עצם העובדה שהמגעים התקיימו תחת אבטחה כבדה כל כך, במלון סרנה המבוצר, בלב אזור אדום שנאטם כמעט לחלוטין, מעידה עד כמה האירוע נתפס כמפגש נפיץ. העיר עצמה הושבתה חלקית, אלפי אנשי ביטחון נפרסו, מחסומים הוצבו, והכול שידר דבר אחד: זו לא עוד שיחה. זו הייתה הזדמנות אחרונה לעצור הידרדרות. והיא נכשלה. 
וואנס, במסיבת העיתונאים, לא ניסה להסתיר את הכישלון. הוא אמר שהשיחות היו רציניות מאוד, אך לא הניבו הסכמה, והדגיש שהאמריקנים עוזבים עם “הצעה סופית” ויראו אם איראן תקבל אותה. זאת אינה שפה של תהליך אלא שפה של סיום. כשנשאל מה בעצם חסם את ההסכם, המסר האמריקני היה ברור: איראן סירבה לתת התחייבות מספקת נגד פיתוח נשק גרעיני ולוותר על דרישות רחבות בהרבה, כולל בהקשר של הורמוז, סנקציות, פיצויים והזירה האזורית. כשנשאל אם “כל האופציות” חזרו לשולחן, ואנס לא טרח לרכך. הוא חזר על קו אמריקני קשוח שמשמעותו פשוטה: הדיפלומטיה לא הביאה תוצאה, ולכן אמצעים אחרים נשארים זמינים. 
אבל גם כאן חשוב להבין את העומק. האמריקנים לא רק הודיעו על כישלון. הם ניסו לקבוע את הנרטיב של הכישלון. כלומר: להציג את עצמם כצד הגמיש, האחראי, המתון, שבא בתום לב והשאיר הצעה אחרונה על השולחן; ולהציג את איראן כצד שנצמד לעמדות קיצוניות, סגר דלתות וסיכן את היציבות האזורית. זו הייתה מסיבת עיתונאים שנועדה לא רק לדווח מה קרה אלא לקבוע מראש מי יואשם במה שיקרה אחר כך. וזה חשוב, מפני שבעידן כזה, הדרך למלחמה אינה עוברת רק דרך טילים ומטוסים אלא גם דרך הכשרת דעת הקהל. 
במקביל, בטהרן לא רק שלא ניסו לרכך את הרושם אלא הקשיחו אותו בכוונה. ההודעות הרשמיות דיברו על “דרישות בלתי חוקיות”, “בקשות מופרזות”, “הפרת הבטחות” ועמידה איראנית בלתי מתפשרת על אינטרסים לאומיים. בהודעות ובסיקור האיראניים הודגש שהאמריקנים ניסו לכפות תנאים שאינם מקובלים ושאיראן לא תוותר על עקרונותיה, במיוחד בנושא הגרעין ובהקשר של הורמוז. כלפי חוץ הושמע גם הניסוח המוכר — שלא מצפים להסכם ביום אחד — אבל זה היה קישוט דיפלומטי בלבד. המסר האמיתי היה חד הרבה יותר: לא נכנענו, לא ויתרנו, ולא נזוז. 
כך נוצר מצב נדיר ומסוכן שבו שני הצדדים יוצאים מהחדר לא רק בלי הסכם, אלא עם תחושת צדק מחוזקת. וזו אולי הנקודה החשובה ביותר בכל הסיפור. כשצד אחד מפסיד, לפעמים עדיין אפשר להציל שיחה. אבל כששני הצדדים מספרים לעצמם שהם ניצחו, אין להם שום תמריץ לחזור רכים יותר. כל חזרה עתידית, אם תהיה, תגיע מתוך עמדות מוקשחות עוד יותר. לכן כישלון איסלאמבאד אינו “עוד סבב שלא הצליח”. הוא כישלון שמרחיק את הפשרה הבאה, לא מקרב אותה. 
הפערים עצמם לא היו טכניים מעולם. ארצות הברית דרשה התחייבות מפורשת שלא תהיה פריצה איראנית לנשק גרעיני, יחד עם מנגנוני פיקוח שייתנו לוושינגטון ולמערב ביטחון ארוך טווח. איראן דרשה לא רק הקלות אלא שינוי יסודי במשוואה: הסרת סנקציות, שחרור כספים, הכרה במעמדה, ודיון גם בשאלות אזוריות ובהשפעת המלחמה על האזור כולו. לפי הדיווחים, הורמוז היה אחד ממוקדי המחלוקת הגדולים ביותר, משום שמבחינת ארה”ב פתיחה מלאה של נתיב השיט היא תנאי קריטי, בעוד שאיראן רואה במצר לא רק כלי מסחרי אלא גם מנוף אסטרטגי ראשון במעלה. זה לא פער של פסיקים. זה פער של תפיסת עולם ושל אינטרס קיומי. 
ובתוך המציאות הזו, טראמפ ניצב עכשיו בפני אחת ההכרעות הקשות ביותר של כהונתו. זאת אינה שאלה מופשטת של מדיניות חוץ. זו שאלה אישית, פוליטית, אסטרטגית וכלכלית בו־זמנית. אם הוא לא עושה כלום, הוא מסתכן בכך שייראה חלש. האיש שבנה את עצמו על דימוי של כוח, על תדמית של מי שאינו מתקפל, על הבטחה תמידית להרתיע — לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמי שהציב אולטימטומים, שלח את סגנו לשיחות, קיבל סירוב, ואז חזר הביתה. אבל אם הוא כן פועל צבאית, הוא עלול להדליק מחדש את כל המזרח התיכון ולהכניס את ארצות הברית למערכה שאי אפשר לשלוט בסופה. 
וכאן מגיע ההיבט החשוב ביותר עבורו: הכלכלה. במובן מסוים, זו אינה רק חולשה של טראמפ אלא גם האובססיה שלו. הוא יודע שהבוחר האמריקני לא מצביע על סמך מפות אסטרטגיות אלא לפי מה שקורה בארנק. כשמחירי הדלק עולים, כששוקי האנרגיה נבהלים, כשהבורסה נלחצת והאינפלציה מרימה ראש — כל נאום קשוח נהיה הרבה פחות מרשים. מקורות שונים כבר הדגישו שהמלחמה והמתיחות סביב הורמוז שיבשו את שוק האנרגיה, תרמו לעליית מחירי הדלק ופגעו בסחר. המשמעות היא שטראמפ אינו בוחר רק בין “מלחמה” ל”אי מלחמה”. הוא בוחר בין להיראות חלש לבין להסתכן במכה כלכלית קשה. 
אבל גם לישראלי שיושב בבית כל זה לא אמור להישמע כניתוח רחוק של גיאופוליטיקה. אם המלחמה תחודש, המשמעות כאן תהיה מיידית ומוחשית. המשמעות תהיה חזרה לתמונת חיים שמוכרת לכל משפחה בישראל: אזעקות, ממ”דים, מקלטים, לילות לבנים, שיבושי לימודים, ילדים שנשארים בבית, הורים שמתרוצצים בין עבודה לחירום, חוסר ודאות מוחלט, והחזרה של השאלה המייסרת ביותר בכל ערב — האם הלילה יהיה שקט, או שגם הפעם רצים למרחב מוגן. זו אינה היסטריה. זה ההיגיון הישיר של חידוש הלחימה באזור שבו ישראל כבר נמצאת על הכוונת של איראן ושלוחותיה. 
יש גם המשמעות האזרחית הפשוטה יותר, זו שפוגעת בכל מי שלא עוקב אחרי מהדורות חוץ. אם הלחימה תתחדש בעוצמה, לא רק הצפון והמרכז ירגישו זאת. כל החיים האזרחיים ייפגעו. חברות תעופה זרות שכבר היום נזהרות עלולות שוב לדחות או לבטל חידוש קווים. מי שמחכה לטוס, מי שתלוי בעבודה בחו”ל, מי שמנהל עסקים בינלאומיים, מי שמתכנן חופשה, מי שמחכה לקרובי משפחה — כולם ימצאו את עצמם שוב מול מסכים שמתחלפים מ”הטיסה יוצאת בזמן” ל”נדחה” או “מבוטל”. גם בלי הוראה דרמטית אחת, המלחמה פוגעת קודם כול בתחושת הנורמליות. ובישראל, נורמליות היא משאב יקר במיוחד. 
זה נוגע גם למחירים, גם לשווקים וגם לשגרת היום־יום. מי שחושב שמדובר רק בתמרון בין וושינגטון לטהרן עוד לא הפנים עד כמה הכול מחובר. אם הורמוז שוב ייחסם או יישאר משובש, ואם הסיכון הימי במפרץ יישאר גבוה, מחירי האנרגיה ימשיכו להיות לחוצים. מחירי הדלק יישארו גבוהים יותר. יוקר המחיה, שגם כך כבד כאן, יקבל עוד דחיפה. עלות ההובלה, היבוא, החשמל, התחבורה, מוצרי היסוד — הכול מרגיש את זה בסוף. המלחמה הזו אינה מופשטת. היא מחלחלת מהמלון באיסלמבאד אל תחנת הדלק ליד הבית. 
ובזמן שטראמפ שוקל, העולם אינו רק מודאג. יש גם מי שמרוויח. רוסיה, בראשות פוטין, נהנית מכל עלייה במתיחות שמעלה את מחירי האנרגיה ומסיטה תשומת לב מהחזיתות שלה. סין נהנית מכל שחיקה אמריקנית נוספת במזרח התיכון, בין אם צבאית ובין אם דיפלומטית. אירופה, מנגד, שוב מוצאת את עצמה בעמדה המוכרת שלה: מודאגת מאוד, פגיעה כלכלית, אך חסרת כוח ממשי לעצב את האירועים. מבחינתה, כל יום נוסף של אי־ודאות באזור הזה פירושו עוד לחץ על אנרגיה, עוד עצבנות בשווקים, ועוד סיכון לשיבוש סחר. הכישלון באיסלמבאד, במובן הזה, הוא לא רק כישלון אמריקני־איראני. הוא מנוף טלטלה עולמי. 
ובתוך כל הסיפור הזה נמצאת גם ישראל, וגם היא לא באמת אורחת מבחוץ. נתניהו לא ישב בחדר, אבל צלו היה נוכח. האיום האיראני, ההתנגדות הישראלית לכל הסכם שנתפס כרופף, והלחץ המתמשך לשמור על קו תקיף — כל אלה היו ברקע. מבחינה פוליטית פנימית, יש מי שיטען כי מצב של חירום מתמשך, של איום קבוע ושל סדר יום ביטחוני הוא קרקע נוחה יותר לראש ממשלה שנלחם גם על הישרדותו הפוליטית. קשה יותר להזיז סדר יום אזרחי, קשה יותר להפוך מאבקי פנים לנושא מרכזי, וקלה יותר ההצדקה לכך ש”הזמן אינו רגיל”. זו אינה בהכרח קונספירציה; זו פשוט פוליטיקה בזמן מלחמה. 
מכאן השאלה הגדולה איננה מה קרה באיסלמבאד. השאלה היא מה יקרה עכשיו. וכאן אין מקום לאשליות. כאשר אין הסכם, אין המשך ואין אמון, ההיסטוריה מלמדת שהשלב הבא כמעט לעולם אינו דיפלומטי. הוא מתרחש במקום אחר לגמרי: בים, באוויר, בגבולות, במטבעות, בשווקים, בכיתות ריקות, בממ”דים מלאים, ובטלפונים שבהם אזרחים שוב בודקים אם הטיסה שלהם עוד קיימת ואם מחר יש לימודים. העולם אולי מדבר על גרעין, הורמוז ואסטרטגיה. האזרח הפשוט מדבר על חיים. והחיים, במקרה הזה, יכולים להתהפך שוב בתוך שעות. 
זאת בדיוק הסיבה שכישלון השיחות אינו אירוע חדשותי חולף אלא נקודת מפנה. הוא מציב את טראמפ במקום המסוכן ביותר מבחינתו: פינה בלי מוצא טוב. אם ימתין — ייראה חלש. אם יפעל — יסתכן בהצתת אזור שלם ובמכה כלכלית ופוליטית. אם יבחר לא להחליט — גם זו החלטה, ואולי המסוכנת מכולן, משום שהיא משאירה לכל האחרים את היוזמה. ובאזור הזה, ברגע שהיוזמה בורחת מהידיים, היא בדרך כלל חוזרת בצורה של אש. 
וזו אולי השורה התחתונה הכואבת באמת. הכישלון באיסלמבאד לא אומר שמלחמה מתחדשת הבוקר. הוא אומר שמשהו מסוכן יותר חזר: אי־ודאות מוחלטת. אין מסלול מוסכם, אין לוח זמנים, אין שומר סף דיפלומטי. יש רק שני צדדים חמושים, בטוחים בצדקתם, וראש אמריקני אחד שצריך להחליט האם להמשיך להמתין — או להכות. כשזו המשוואה, השאלה כבר אינה האם יש משבר. השאלה היא מי ילחץ ראשון, מתי, ובאיזה מחיר כולנו נשלם עליו. 
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999
