בתום התייעצות ביטחונית בראשות נתניהו נשלח שר הביטחון ישראל כ״ץ להודיע לאזרחי ישראל ובעצם לעולם כולו כי הפור נפל. טראמפ החליט לשוב למלחמה ועתה ממתין צה״ל להוראה מהבית הלבן כדי לצאת לדרך.
כץ היה חד משמעי ואכזר כהרגלו, רווי איומים. אבל ברור לחלוטין שהעולם על סף חידוש המלחמה: “ממתינים לאור ירוק מארה״ב” – והמשמעות כבר חורגת הרבה מעבר לעוד איום.
שר הביטחון ישראל כ״ץ העלה את הרף פעם נוספת, ובפועל שיגר מסר חד גם לטהראן וגם לוושינגטון: ישראל, לדבריו, ערוכה לחידוש המלחמה מול איראן וממתינה ל״אור ירוק״ אמריקאי. בדיווחים בינלאומיים וערביים שפורסמו בימים האחרונים צוין כי ישראל אותתה בפומבי שהיא מוכנה לשוב ולתקוף יעדי אנרגיה ואתרי הנהגה באיראן, אך ממתינה לאישור או לתיאום אמריקאי; במקביל, רויטרס דיווחה כי ישראל כבר נערכת לתקיפות נוספות, ואילו כלי תקשורת ערביים ציטטו את כ״ץ בקו תקיף במיוחד שלפיו ישראל מוכנה “להחזיר את איראן לעידן האבן”.
זו איננה עוד פליטת פה מיליטנטית של שר שאוהב איומים. כששר הביטחון של ישראל מדבר על חידוש מלחמה מול איראן, על חיסול הנהגה ועל מתקפה “שונה וקטלנית” יותר, המשמעות המעשית היא שממשלת ישראל רוצה לייצר שתי תודעות במקביל: מול הציבור בישראל – שהמערכה לא הסתיימה; ומול הבית הלבן – שאם וושינגטון תיתן גיבוי, ירושלים מוכנה ללכת לעוד סיבוב. העובדה שרויטרס דיווחה כבר בתחילת החודש כי גורם ביטחוני ישראלי בכיר אמר שישראל ממתינה ל״אור ירוק״ אמריקאי לתקיפת תשתיות אנרגיה איראניות, מראה שהקו הזה איננו גחמה של רגע אלא מדיניות שמתגבשת כבר זמן מה.
מה בעצם אומר כ״ץ – ולמה זה חריג גם במונחים ישראליים
המסר של כ״ץ אינו מסתפק באזהרה צבאית כללית. הוא מחבר שלושה מרכיבים מסוכנים במיוחד: חידוש מלחמה, חיסול הנהגה איראנית, ופגיעה בתשתיות עומק. הקו הזה משתלב בדפוס חריף שכ״ץ כבר אימץ בחודשים האחרונים, כאשר איים שכל יורש שייבחר למנהיג העליון האיראני יהיה “יעד לחיסול”, ובמקביל דיבר על מחירים “כבדים מאוד” גם בלבנון. כלומר, לא מדובר רק בשפה של הרתעה אלא בניסיון לנסח מחדש את יעד המלחמה: לא עוד פגיעה ביכולות – אלא עיצוב הסדר הפוליטי של האויב דרך כוח.
צריך לומר ביושר: זו כבר כמעט שפה של שינוי משטר, גם אם בירושלים לא תמיד משתמשים במונח הזה במפורש. רויטרס דיווחה במרץ כי שר החוץ גדעון סער אמר שהמלחמה עם איראן תסתיים “כשהאמריקאים והישראלים יחליטו”, והוסיף שישראל מבקשת להסיר את האיום ארוך הטווח וליצור תנאים לשינוי עמוק באיראן. גם בפנטגון נשמעו אז ניסוחים זהירים יותר, אך כאלה שלא שללו בפועל את התמוטטות הסדר הישן באיראן. לכן, כשהיום כ״ץ מדבר על “חיסול שושלת ח׳אמנאי” ועל החזרת איראן ל“עידן האבן”, הוא לא רק מאיים – הוא ממקם את ישראל בתוך אסטרטגיה רחבה בהרבה, שמנסה לעבור מפגיעה צבאית להשפעה על מבנה המשטר.
למה עכשיו: הפסקת האש מתנדנדת, הורמוז בוער, והשיחות תקועות
העיתוי של ההצהרה איננו מקרי. הפסקת האש שהוכרזה מול איראן הוארכה בידי וושינגטון, אך נותרה שברירית מאוד. רויטרס דיווחה כי טראמפ האריך את הפסקת האש ללא הגבלת זמן לכאורה כדי לאפשר מגעים, אך גם הבהיר שהמצור הימי יישאר בעינו. במקביל, איראן מצדה לא התחייבה פומבית לסבב הבא של השיחות, וסוכנויות איראניות הבהירו כי כל עוד נמשך המצור האמריקאי – אין החלטה על הגעה לפקיסטן. כלומר, ישראל איננה מאיימת מתוך מציאות של יציבות יחסית, אלא מתוך מרחב דיפלומטי שכבר כעת נראה סתום למחצה.
לכך צריך להוסיף את מצרי הורמוז, שהפכו בימים האחרונים שוב לחזית המרכזית של המשבר. טראמפ עצמו הורה לחיל הים האמריקאי “לירות ולהרוג” סירות איראניות המניחות מוקשים, ודיווחי איי-פי ורויטרס תיארו מצב שבו ארה״ב טוענת לשליטה על נתיב השיט, בעוד איראן מציגה בפועל שליטה משלה, תופסת ספינות ומגבילה מעבר. מבחינת ישראל, המשמעות ברורה: אם איראן ממשיכה למנף את הורמוז כדי ללחוץ על העולם, בירושלים רוצים שהאופציה של חידוש מלחמה תישאר על השולחן כקלף מיידי – לא כתרחיש תיאורטי.
המפתח האמיתי נמצא בוושינגטון
המשפט הכי חשוב בדברי כ״ץ אינו בהכרח “חידוש המלחמה” אלא דווקא “ממתינים לאור ירוק מארה״ב”. זהו וידוי אסטרטגי. ישראל אינה משדרת עצמאות פעולה מלאה, אלא תלות בתיאום מדיני, מודיעיני וצבאי עם וושינגטון. זה לא אומר שהיא לא יכולה לפעול לבדה, אבל זה כן אומר שבממשלה מבינים היטב שהסבב הבא, אם יבוא, יהיה גדול, יקר ורחב יותר – ולכן חייב גיבוי אמריקאי. רויטרס תיארה את המצב הזה כבר בתחילת אפריל: ישראל מוכנה לתקוף מתקני אנרגיה איראניים, אך מחכה לאישור אמריקאי. ועכשיו, האמירה של כ״ץ מקפיצה את אותה הערכה מדרגת הדלפה ביטחונית לרמת הצהרה פוליטית פומבית.
במילים אחרות, ירושלים מאותתת לטראמפ: ההחלטה בידיך. אם תאמר כן – ישראל מוכנה. אם תאמר לא – ההרתעה הישראלית תישאר כרגע ברמת איומים. זה מסביר גם מדוע טראמפ עצמו נע בין שפה של הסלמה מוחלטת לבין ניסיונות להחיות ערוצי שיחה בפקיסטן: הבית הלבן רוצה להחזיק את שני המנופים גם יחד – איום והסכם. ישראל, מצדה, מנסה לדחוף את המנוף הצבאי מעט קדימה.
בטהראן, בלבנון ובמפרץ שומעים היטב
התגובה האיראנית הישירה לדברי כ״ץ עוד לא גובשה לאמירה אחת מסכמת, אבל מהקו הכללי של טהראן ברור שאין שם כוונה להיתפס כמי שנבהלת. רויטרס דיווחה כי איראן הציגה בימים האחרונים שליטה גוברת במצר הורמוז, דרשה את סיום המצור האמריקאי לפני פתיחה אמיתית של המעבר, ולא מיהרה להתייצב למסלול המשא ומתן שהאמריקאים רוצים בפקיסטן. זהו ניסיון הפוך בדיוק מזה הישראלי: להראות שלא ישראל וארה״ב קובעות את קצב ההסלמה לבדן.
בלבנון, שם מתקיימת כעת הפסקת אש אמריקאית ל-10 ימים עם אפשרות להארכה, דברי כ״ץ נשמעים גם כהודעה על נכונות להסלמה אזורית רחבה יותר. רויטרס דיווחה כי ישראל ממשיכה להתבסס בדרום לבנון גם תחת ההפוגה, בעוד ביירות מבקשת הארכה של הפסקת האש ומדגישה את הצורך בעצירת ההפצצות. א-שרק אל-אווסט ציטטה את הממשל הלבנוני כמי שמחפש יציבות והארכה, בעוד ישראל דורשת “שיתוף פעולה” לבנוני נגד חיזבאללה. כל זה אומר שבמציאות הנוכחית, מלחמה מחודשת מול איראן עלולה להדליק מיד גם את החזית הלבנונית מחדש.
במפרץ, התמונה מורכבת יותר. בריטניה כבר דרשה חידוש מלא של השיט בהורמוז והזהירה מפגיעה בכלכלה העולמית. דיווחים מפרציים באנגלית תיארו בימים האחרונים לחץ כבד באזור, כוננות גוברת, ותחושה שהעימות הימי פוגע ישירות בכלכלות הנפט ובתנועת האוניות. מבחינת מדינות המפרץ, האמירה של כ״ץ איננה רק מסר לאיראן – אלא איום על האפשרות לייצב את האזור לפני שתנועת האנרגיה והסחר תסבול פגיעה עמוקה יותר.
בישראל – צבא, פוליטיקה ותודעה
מבחינה צבאית, הקו שכ״ץ מציג מתכתב עם דברי הרמטכ״ל שכבר אמר שהצבא ערוך לחזור ללחימה “במלוא העוצמה” אם יידרש, ועם דברי נתניהו עצמו שלפיהם המלחמה מול איראן עלולה לקחת “עוד זמן” אך לא שנים. כלומר, התשתית התודעתית הישראלית כבר מוכנה לסיפור של “עוד סיבוב”. זה חשוב משום שממשלה איננה מוציאה מסרים כאלה רק כלפי חוץ; היא מכינה גם את העורף, את התקשורת ואת הציבור לרעיון שההפוגה אינה סוף המערכה אלא לכל היותר הפסקה בין מערכות.
מבחינה פוליטית, כאן כבר צריך להבדיל בין עובדה לפרשנות. העובדה היא שכאשר שר הביטחון מדבר כך אחרי התייעצות ביטחונית, הוא מאותת על אפשרות ממשית לחידוש לחימה. הפרשנות – שאותה ישמיעו מבקרים בישראל – היא שהסלמה אזורית נוחה לממשלה גם בזירה הפנימית: היא מדחיקה סדר יום אזרחי, מקטינה את נפח העיסוק בפוליטיקה פנימית ומחזקת את לוגיקת ה“אין זמן עכשיו”. זו פרשנות לגיטימית, אבל היא עדיין פרשנות. מה שכן עובדתי הוא שהרטוריקה הביטחונית בישראל החריפה מאוד בימים האחרונים, ושכ״ץ מציב את האפשרות הצבאית לא רק כאיום אלא כמעט כמסלול מוכן להפעלה.
אבל הנה הטוויסט שחייבים לזכור: כבר היינו שם
ובתוך כל הרעש הזה, חייבים להכניס לתמונה את הזיכרון הטרי: כבר היינו בסרט הזה. רק לפני זמן קצר עמד העולם מול אולטימטומים, איומים ישירים, ספירה לאחור ותחזיות אפוקליפטיות – ואז, ממש לפני נקודת האל-חזור, הושגה הפסקת אש או לפחות הארכת הפוגה. רויטרס דיווחה על הארכת הפסקת האש עם איראן; במקביל מדינות כמו בריטניה ומדינות המפרץ דחפו בגלוי לחידוש השיט ולמסלול דיפלומטי. במילים אחרות: גם הפעם יש בהחלט אפשרות שהאיומים נועדו למקסם לחץ לפני עסקה – לא בהכרח לפני ירי.
וזה חשוב, משום שספינולוגים יש בכל הצדדים. בישראל מציגים מוכנות לתקוף. באיראן מציגים עמידות וסירוב להתקפל. בארה״ב מנופפים גם באיום וגם בדיפלומטיה. כל צד מנסה לגרום לצד השני למצמץ ראשון. הבעיה היא שבזמן שהם מנגנים את הדואט הזה על תודעת העולם, מי שסופג את האפקט הם אזרחים רגילים – בישראל, במפרץ, וגם הרבה מעבר – שחיים בתוך כוננות, עצבנות, עליית מחירים ופחד מהידרדרות. זה כבר מזמן לא רק משבר בין ישראל לאיראן; זה מרחב שלם שחי על אדי פאניקה.
השורה התחתונה
הצהרת כ״ץ היא לא עוד “שר איומים” מדברר את עצמו. זו הצבת משוואה חדשה: ישראל מוכנה, אמריקה צריכה להחליט. אם הבית הלבן ייתן אור ירוק – ישראל מאותתת שהמתקפה הבאה תהיה עמוקה, רחבה וסמלית יותר, עם כוונה לפגוע לא רק ביכולות אלא גם ביסודות ההנהגה והתשתיות. אם וושינגטון תעדיף מסלול דיפלומטי, ייתכן שכל ההחרפה הזאת תתברר שוב כלחץ בדרך להפוגה נוספת. אבל דבר אחד כבר ברור: השקט הנוכחי הוא לא שקט של סוף, אלא שקט של המתנה.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
