טראמפ ממצמץ שוב: הפסקת האש עם איראן תימשך ללא הגבלה – טהרן מחרימה את המו״מ הישיר, נתניהו מאיים בלבנון אבל אחרי שהואשם שבגללו נכנסה אמריקה למלחמה המיותרת הזו – אין לו יותר מילה אצל טראמפ. בעולם כולו הוא מוקצה מחמת מיאוס והמגמה הזו בהתגברות מואצת גם בתוככי ישראל.
טראמפ הודיע כי הפסקת האש מול איראן תימשך ללא הגבלת זמן, אבל במקום פריצת דרך מדינית קיבל העולם עוד מופע של מבוכה אסטרטגית: האיראנים לא הגיעו למו״מ ישיר, שר החוץ האיראני עבאס עראקצ׳י עזב את איסלאמבאד אחרי פגישות עם ההנהגה הפקיסטנית בלבד, והבית הלבן נאלץ לבטל את נסיעת שליחיו סטיב ויטקוף וג׳ארד קושנר לפקיסטן.
טראמפ, כהרגלו, עבר בתוך שעות מהצהרות כוחניות לניסיון להציג נסיגה טקטית כעמדת עליונות: “הם יכולים להתקשר אלינו מתי שהם רוצים”, אמר, אחרי שהתברר כי האיראנים אינם מתכוונים לשבת מול האמריקנים ישירות.
המשמעות המיידית ברורה: הפסקת האש אולי נמשכת, אבל אין הסכם, אין מו״מ ישיר, אין מנגנון יציב, ואין אפילו סימן לכך שטהרן מתכוונת לוותר על קלפי הלחץ המרכזיים שלה. להפך. איראן ממשיכה לנהל את המשחק דרך מתווכים, בעיקר פקיסטן ועומאן, ומבהירה כי מבחינתה אין שיחות אמיתיות כל עוד וושינגטון ממשיכה להחזיק בסנקציות, באיומים צבאיים ובמצור ימי שמבחינת טהרן מפר את עצם רעיון הפסקת האש.
לפי דיווחים בישראל, יו״ר הפרלמנט האיראני מוחמד באקר קאליבאף טען כי “הפסקת אש מלאה יש לה משמעות רק אם אין מצור ימי”, והוסיף כי פתיחת מצרי הורמוז אינה אפשרית כאשר יש “הפרה בוטה של הפסקת האש”.
בפועל, טראמפ מצא עצמו שוב באותה מלכודת שהוא עצמו בנה: מצד אחד הוא מאיים, מצד שני הוא נסוג; מצד אחד הוא מבטיח לחץ כלכלי וצבאי “חזק מאוד”, מצד שני הוא מאריך את הפסקת האש בלי לקבל תמורה פומבית ברורה; מצד אחד הוא שולח מסרים כאילו איראן מפורקת מבפנים, ומצד שני היא מצליחה לכפות עליו משא ומתן עקיף בלבד. לפי רויטרס, טראמפ ביטל את נסיעת השליחים לפקיסטן בטענה שהנסיעה אינה מועילה, לאחר ששר החוץ האיראני כבר עזב את איסלאמבאד ללא התקדמות גלויה.
גם בלבנון התמונה נפיצה. טראמפ האריך את הפסקת האש בשלושה שבועות והצהיר כי ארה״ב תפעל עם לבנון כדי להגן עליה מפני חיזבאללה, ואף רמז לאירוח עתידי של נתניהו ונשיא לבנון ג׳וזף עאון בבית הלבן. אלא שבשטח, חיזבאללה המשיך בירי לעבר הצפון, צה״ל תקף מטרות בדרום לבנון, וההפוגה נראית יותר כמו עצירת ביניים מאולצת מאשר הסדרה אמיתית.
נתניהו, שהמתין שעות ארוכות לפני שהתייחס בפומבי להתפתחויות, ניסה לשדר שליטה והציג עצמו כמי שמנהל את הזירות יחד עם טראמפ. על איראן אמר: “הייתה לי שיחה מצוינת עם הנשיא טראמפ. הוא לוחץ את איראן חזק מאוד, גם כלכלית וגם צבאית. אנחנו פועלים בשיתוף פעולה מלא”. על לבנון הוסיף כי החל “תהליך להשיג שלום היסטורי בין ישראל ללבנון”, אך הדגיש כי חיזבאללה מנסה לחבל בו.
אלא שהטון הישראלי החריף במהירות. לאחר שיגורים וכטב״מים לצפון הודיע נתניהו כי הורה לצה״ל “לתקוף בעוצמה” מטרות חיזבאללה בלבנון. זו כבר אינה רק הצהרה מדינית אלא איום מבצעי ברור, בעיצומה של הפסקת אש שטראמפ עצמו מנסה למכור לעולם כהישג דיפלומטי. במילים פשוטות: וושינגטון מנסה להקפיא את המלחמה, ירושלים ממשיכה לשמור לעצמה חופש פעולה, וחיזבאללה בודק בכל יום מחדש עד היכן אפשר למתוח את החבל.
מאחורי הקלעים, בישראל מודים כי הכניסה למו״מ עם לבנון נעשתה בלחץ אמריקני ובקשר ישיר לניסיון של טראמפ לייצב את הזירה האיראנית. לפי דיווחים, וושינגטון ביקשה את הפסקת האש בלבנון כדי לאפשר את המהלך מול איראן, אף שבישראל ביקשו מלכתחילה לנתק בין הזירות. זו נקודת המפתח: טראמפ מנסה לבנות עסקה אזורית רחבה, אבל כל שחקן בשטח — איראן, חיזבאללה, ישראל ולבנון — משתמש בהפסקת האש כדי לשפר עמדות לקראת הסיבוב הבא.
ולכן, השורה התחתונה אינה מרגיעה כלל. הפסקת האש נמשכת, אבל לא מפני שהצדדים הגיעו להסכמה יציבה; היא נמשכת מפני שאיש מהם עדיין לא החליט שהרגע הנוכחי הוא הרגע הנכון לשבור את הכלים. טראמפ ממצמץ, האיראנים מושכים זמן, נתניהו מאיים, חיזבאללה בוחן גבולות, והצפון הישראלי שוב משלם את מחיר האשליה שמילים חגיגיות בוושינגטון מסוגלות לעצור מציאות מדממת במזרח התיכון.
רמת ביטחון: גבוהה לגבי עצם הארכת הפסקת האש, החרמת המו״מ הישיר, ביטול נסיעת השליחים האמריקנים והצהרות נתניהו שפורסמו. בינונית לגבי הערכות הכוונה האסטרטגית של הצדדים, שהן פרשנות המבוססת על הדיווחים וההתנהגות הפומבית.
וכך, יומיים אחרי ששר האיומים הכריז שישראל ממתינה לאות לפתיחת מתקפה חסרת תקדים שאמורה היתה להתחיל ביום ראשון – הכל דעך ונעלם לאחר שהאיראנים שוב לא נעצמות והאופציות הצבאיות של האמריקנים זעירות לגמרי.
הכלכלה מגיבה: רגיעה על פני השטח – מתח בעומק
בסוף השבוע עוד נראה היה שהעולם צועד לעבר עימות חדש. האיומים האמריקניים החריפים הובילו את איראן לרמוז על אפשרות של פגיעה בתנועת הסחר דרך Strait of Hormuz ואף להרחבת הלחץ גם לאזור Red Sea – תרחיש שמספיק כדי להרעיד את הכלכלה העולמית.
ואז הגיעה ההפוגה.
התגובה בשווקים הייתה מהירה:
מחירי הנפט נרגעו, הבורסות רשמו עליות מתונות, מניות התעופה והשינוע התאוששו, והלחץ על שוקי המטבע פחת.
אבל זו רק שכבה אחת של הסיפור.
מאחורי הקלעים, המשקיעים לא באמת נרגעו – הם עברו למצב המתנה.
כל התלקחות מחודשת באזור עלולה להוביל בתוך זמן קצר ל:
- זינוק חד במחירי האנרגיה
- פגיעה בשרשראות אספקה
- עלייה ביוקר המחיה
- ולחץ מחודש על מערכות פיננסיות ברחבי העולם
המשמעות ברורה:
העולם לא קנה יציבות – הוא קנה זמן.
השורה התחתונה
טראמפ עצר את הסחף – אבל לא פתר את הבעיה.
איראן לא ויתרה – רק מחכה.
ישראל דרוכה – ולא מתחייבת לשקט.
והשווקים? נעים בין תקווה לפחד.
המלחמה לא נגמרה.
היא פשוט נכנסה למצב ביניים מסוכן – שבו כל צד מחכה לרגע שבו האחר יטעה.
והשאלה הגדולה עכשיו:
כמה זמן אפשר להחזיק שקט כזה – לפני שהמציאות מתפרצת מחדש.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ
