הנזקים שגורם טראמפ לעולם נערמים גם בארצות הברית פנימה. חברת התעופה ספיריט, חברת הלואו־קוסט הענקית קרסה ונמחקה לפתע ו-19,000 עובדיה נותרו רעבים ללחם. זו רק ראשיתה של מפולת שגרם הנשיא שיחד עם נתניהו יצא להרפתקה הצבאית הנוראה בהיסטוריה.
חברת התעופה האמריקנית ספיריט, אחת הסמלים הבולטים של מהפכת הטיסות הזולות בארצות הברית, הפסיקה את פעילותה לאחר 34 שנות פעילות — וכל טיסותיה בוטלו.
זו לא עוד פשיטת רגל עסקית; זו קריסה תעופתית, חברתית ופוליטית שמותירה אחריה נוסעים תקועים, עובדים מפוטרים, שוק תעופה מרוכז יותר — ונשיא אמריקני שניסה להצטייר כמציל התעשייה, אך שוב נותר עם מופע כוחני שהתנפץ על רצפת המציאות.
החברה, שהפעילה בעבר מאות טיסות יומיות במטוסיה הצהובים והעסיקה כ-17 אלף עובדים, יצאה מהשוק לאחר שנים של הפסדים, שתי פשיטות רגל בתוך פחות משנה, עלויות תפעול מחניקות וזינוק חריף במחירי הדלק הסילוני.
אבל הסיפור הגדול יותר הוא טראמפ. לא משום שהוא לבדו המציא את בעיות ספיריט, ולא משום שכל חוב ישן של החברה נולד בבית הלבן. אלא משום שבמשמרת שלו הפכה קריסת החברה למבחן מנהיגות — והוא נכשל בו. טראמפ ניסה לשווק הצלה ממשלתית של כחצי מיליארד דולר, דיבר על אפשרות שהממשל “יקנה” את החברה במחיר הנכון, הבטיח כי כשמחיר הנפט ירד אפשר יהיה למכור ברווח — אך בסוף העסקה קרסה, הנושים סירבו, הדירקטוריון לא הגיע להסכמה, והמטוסים קורקעו.
לפי רויטרס, הממשל האמריקני ניסה לקדם חבילת מימון של כ-500 מיליון דולר, בין היתר באמצעות מימון מגובה ממשלתי שעשוי היה להעניק למדינה נתח של עד 90% מהחברה. אלא שהתוכנית עוררה התנגדות בקרב נושים, חברות מתחרות, גורמים בממשל ורפובליקנים בקונגרס. שר התחבורה שון דאפי עצמו תהה קודם לכן: “אם אף אחד אחר לא רוצה לקנות אותם, למה שאנחנו נקנה אותם?”
המשפט הזה הוא לב הסיפור. טראמפ רצה להיראות כמו האיש שמציל חברה אמריקנית, שומר על מקומות עבודה ומונע זינוק במחירי הטיסות. אבל בפועל, הממשל שלו התנהל בין סיסמאות “אמריקה תחילה”, חשש מבזבוז כספי ציבור, לחץ מצד נושים, מלחמת נפט מתלקחת, ושוק תעופה שלא האמין באמת שספיריט עדיין מסוגלת להמריא מחדש. התוצאה: לא הצלה, לא ודאות, לא פתרון — אלא כיבוי אורות.
החברה לא הצליחה לתקן את מבנה העלויות שלה, כי הוצאות התפעול שלה ברבעון האחרון הגיעו ל-1.2 מיליארד דולר — 118% מהכנסותיה הרבעוניות — וכי היא הפסידה כ-246 מיליון דולר ברבעון שהסתיים ביוני 2025. זו לא הייתה חברה בריאה שנפגעה מרוח נגדית רגעית. זו הייתה חברה חולה, שטראמפ ניסה למכור לציבור כאילו אפשר להחיות אותה בהצהרה, לחץ פוליטי וחצי מיליארד דולר של קסמים פדרליים.
הגורם המיידי שהחריף את המשבר היה הזינוק במחירי הדלק הסילוני בעקבות מלחמת איראן והטלטלה סביב מצרי הורמוז. לפי רויטרס, קריסת ספיריט באה לאחר שמחירי הדלק הסילוני הוכפלו במהלך המלחמה, והחברה הפכה לקורבן הראשון הבולט של משבר התעופה שנוצר סביב ההתלקחות במזרח התיכון. עורך הדין של ספיריט אמר בבית המשפט כי עליית מחירי הדלק עלתה לחברה כ-100 מיליון דולר מאז תחילת המלחמה.
וזו בדיוק הנקודה שבה טראמפ נכנס לסיפור לא רק כמחלץ כושל, אלא כמייצר אי־ודאות. אם מדיניות חוץ אמריקנית אגרסיבית מייצרת זעזוע בשוק האנרגיה, אם מלחמה אזורית מתגלגלת למחירי דלק מטורפים, ואם הממשל אחר כך מנסה לכבות שריפה עסקית באמצעות הצלה מאולתרת — הציבור רשאי לשאול אם זו מנהיגות או כיבוי פירומני: קודם מציתים את האזור, אחר כך מתייצבים מול המצלמות עם דלי מים מחורר.
מנגד, אנשי ממשל טראמפ מנסים להפנות את האש לאחור — אל ממשל ביידן. משרד התחבורה האמריקני פרסם הודעה חריפה שבה האשים את ביידן ואת שר התחבורה לשעבר פיט בוטיג׳ג בכך שחסמו ב-2024 את מיזוג ג׳טבלו–ספיריט. דאפי טען כי חסימת המיזוג הפנתה עורף לצרכן האמריקני ולעובדי התעופה.
אבל כאן התמונה מורכבת בהרבה. משרד המשפטים בממשל ביידן טען בזמנו כי חסימת עסקת ג׳טבלו–ספיריט הייתה ניצחון לצרכנים, מפני שמיזוג כזה היה עלול להביא לעשרות מיליוני נוסעים מחירים גבוהים יותר ופחות אפשרויות בחירה. התובע הכללי מריק גרלנד אמר אז כי משרד המשפטים הוכיח בבית המשפט שהמיזוג היה פוגע בתחרות. כלומר, הוויכוח האמיתי אינו רק “ביידן חסם וטראמפ ניסה להציל”, אלא מה עדיף לציבור: לאפשר לחברה חלשה להיבלע בידי מתחרה גדול — או למנוע ריכוזיות גם במחיר סיכון לקריסת שחקן זול.
עבור הנוסעים, הדיון הזה כבר כמעט תאורטי. הם נשארו עם הודעות ביטול, כרטיסים חסרי ערך, צורך למצוא טיסות חלופיות, ועלויות שלא תמיד מוחזרות במלואן. משרד התחבורה הודיע כי חברות כמו יונייטד, דלתא, ג׳טבלו, סאות׳ווסט, אמריקן, פרונטיר ואחרות יציעו תקרות מחיר, הנחות או סיוע לנוסעים שנפגעו. אבל גם ההודעה הזאת חושפת את עומק הכישלון: המדינה לא הצליחה להציל את החברה — אז היא נאלצת לארגן מבצע חילוץ לנוסעים אחרי ההתרסקות.
הפגיעה בעובדים קשה לא פחות. לפי רויטרס, קריסת החברה צפויה להביא לאובדן כ-15 אלף משרות של עובדים וקבלנים. בהודעת משרד התחבורה נאמר כי חברות תעופה גדולות יסייעו לעובדי ספיריט להגיע הביתה, יציעו ראיונות עבודה מועדפים, ואף יפתחו ערוצי קליטה ייעודיים. זו נחמה חשובה — אבל היא אינה מסתירה את העובדה שאלפי משפחות קיבלו שיעור אכזרי במשמעות הביטוי “השוק יסתדר לבד”.
לקריסה יש גם משמעות צרכנית רחבה: ספיריט הייתה חברת לואו־קוסט אגרסיבית שהכריחה את הענקיות להוריד מחירים בקווים שבהם התחרתה. לפי רויטרס, ספיריט הייתה אחראית לכ-5% מהטיסות בארצות הברית בשנה שעברה, ולא הייתה חברת תעופה אמריקנית בגודל דומה שהתפרקה כך זה כשני עשורים. כשהשחקן הזול יוצא מהמשחק, גם מי שמעולם לא טס בספיריט עלול לשלם יותר.
וזה אולי הלקח הכלכלי החשוב ביותר: חברה כמו ספיריט הייתה שנואה ואהובה בעת ובעונה אחת. נוסעים התלוננו על מושבים צפופים, תשלומים על כמעט כל תוספת, שירות בסיסי ולעיתים מתסכל. אבל אותה חברה גם נתנה למיליוני אמריקנים אפשרות לטוס בזול. היא הייתה לא מפנקת — אבל היא הייתה כרטיס כניסה לשמיים עבור מי שלא רצו או לא יכלו לשלם את המחירים של החברות הגדולות.
המודל הזה נשבר משום שהוא נשען על דיוק כירורגי: מטוסים מלאים, עלויות נמוכות, דלק במחיר נסבל, כוח עבודה מנוהל בקפידה, תחרות חכמה ואמון בסיסי של שוק ההון. ברגע שהדלק מזנק, החוב חונק, המיזוג נכשל, הנושים מתבצרים והממשל שולף פתרונות מאולתרים — המודל כולו מתפרק. לא נותרת חברת תעופה. נותרת נוסחה שהתאדתה.
במקום ודאות — כאוס. במקום פתרון — האשמות. במקום הצלת עובדים — מבצע פיזור נזקים. במקום שמירה על תחרות — שוק תעופה שמתקדם עוד צעד לעבר שליטה של הגדולות. ובמקום נשיא שמרגיע מערכת כלכלית במשבר — טראמפ סיפק שוב את מה שהוא יודע לספק יותר מכל: דרמה, רעש, איום, הבטחה, ואז ענן אבק.
קריסת ספיריט היא הרבה יותר מסיפור על חברת תעופה צהובה שנעלמה מהשמיים. זהו משל אמריקני קלאסי על שוק חופשי שנשאר חופשי בעיקר עד הרגע שבו הוא מתחיל ליפול; על ממשל שמטיף נגד התערבות ואז שוקל הלאמה חלקית; על פוליטיקאים שמאשימים זה את זה בזמן שהנוסעים מחפשים טיסה חלופית; ועל עובדים שמגלים כי מאחורי כל סיסמת “אמריקה תחילה” יש לפעמים אמריקנים אמיתיים שנותרים אחרונים בתור.
בסוף, ספיריט התרסקה משום שהייתה חלשה מדי, ממונפת מדי, חשופה מדי לדלק, פגיעה מדי לתחרות ותלויה מדי בתרחיש הצלה שלא התממש. אבל טראמפ, בדרכו, הפך את הקריסה הזאת לסמל רחב בהרבה: אמריקה של הכרזות ענק, עסקאות שלא נסגרות, מלחמות שמייקרות את החיים, ואזרחים שמשלמים את החשבון.
אבל מעל כל הכשלים הניהוליים, המהלכים הפוליטיים וההחלטות הרגולטוריות, מרחפת אמת אחת קשה בהרבה: קריסת ספיריט התרחשה בתוך סופה אנרגטית עולמית — והסופה הזו לא הייתה מקרית.
הזינוק הדרמטי במחירי הדלק הסילוני, שנגרם כתוצאה ישירה מההסלמה במזרח התיכון ומהטלטלה סביב מיצרי הורמוז, פגע בלב הפועם של המודל העסקי של ספיריט. בניגוד לחברות התעופה הגדולות, שמחזיקות מנגנוני גידור פיננסיים, חוזים ארוכי טווח ויכולת ספיגה, ספיריט — כחברת לואו־קוסט אגרסיבית — נשענה על עלויות תפעול נמוכות עד הקצה.
כאשר מחיר הדלק מזנק — אין לה מרווח טעות. אין כרית ביטחון. אין לאן לברוח.
גורמים בענף התעופה מגדירים זאת כך:
“לחברות כמו ספיריט, הדלק הוא לא עוד סעיף הוצאה — הוא עצם קיומן. כשהמחיר מוכפל, העסק כולו קורס”.
המלחמה האזורית, האיומים על נתיבי השיט, החשש מהסלמה רחבה יותר, והעצבים החשופים של שוק האנרגיה — כל אלה תורגמו בתוך שבועות לעלויות תפעול שהפכו לבלתי אפשריות.
ובנקודה הזו, שוב עולה השאלה הפוליטית הגדולה:
כאשר מדיניות חוץ תוקפנית, איומים, הסלמות וחוסר יציבות אזורית מובילים ישירות לזינוק במחירי האנרגיה — האם ניתן לנתק בין ההחלטות בזירה הבינלאומית לבין הקריסה של חברות אזרחיות?
התשובה ברורה יותר ממה שנוח להודות:
שוק התעופה לא קורס רק בגלל ניהול כושל — הוא קורס גם בגלל מציאות גיאופוליטית שמייקרת את השמיים עצמם
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
