האינטרנט לא הפך את האנושות לחכמה יותר. להפך: המטומטמים התחזקו – וזו כבר סכנה קיומית
בתחילת עידן האינטרנט הייתה אופטימיות כמעט משיחית. רבים האמינו שהאנושות עומדת בפתחו של עידן זהב חדש: מידע חופשי, נגישות בלתי מוגבלת לידע, תקשורת גלובלית מיידית, ורשתות חברתיות שיחברו בין מיליארדי בני אדם מכל תרבות, דת, מדינה ושפה. התחזית הייתה פשוטה ומפתה: ככל שלאנשים יהיה יותר מידע – כך הם יהיו חכמים יותר, פתוחים יותר, מתונים יותר ורציונליים יותר.
אבל השנים חלפו, והמציאות טפחה על פני החולמים.
הטכנולוגיה אכן התקדמה בקצב מסחרר. האנושות מחזיקה בכף היד מכשיר חכם יותר מהמחשבים שניהלו את תוכנית אפולו. אדם ממוצע מסוגל בתוך שניות להגיע ליותר מידע מכפי שהיה נגיש לנשיא ארצות הברית לפני חמישים שנה. אלא שבמקום שהידע ינצח את הטיפשות – קרה במקרים רבים ההפך: הטיפשות למדה להשתמש בטכנולוגיה טוב יותר מאשר התבונה.
וזו אולי אחת האכזבות הגדולות של העידן הדיגיטלי.
מספר המטומטמים בעולם כנראה לא השתנה באופן דרמטי. תמיד היו ותמיד יהיו בני אדם שטחיים, מוסתים, אימפולסיביים, נטולי חשיבה ביקורתית, חסרי סבלנות לעובדות ומכורים לרגש, לשבטיות ולסיסמאות. אלא שבעבר כוחם היה מוגבל. הטיפש המקומי היה נשאר מקומי. הוא היה יושב בפינת הבר, ממלמל שטויות לכמה חברים, ומקסימום מצליח להטריד את המשפחה בארוחת שישי.
היום אותו אדם מחזיק ביד כלי נשק תודעתי בעוצמה היסטורית.
הוא יכול להפיץ שקר למיליונים בתוך דקות. הוא יכול להתאגד עם טיפשים אחרים מכל העולם. הוא יכול לצרוך רק מידע שמאשר את דעותיו. הוא יכול לחיות בתוך בועה אלגוריתמית שבה כל דעה קיצונית נראית לו “האמת שהמערכת מסתירה”. והוא, אולי החלק המסוכן ביותר, מקבל תחושת כוח, קהילה ומשמעות.
הרשתות החברתיות לא יצרו את הטיפשות האנושית. הן פשוט הפכו אותה ממטרד מקומי לכוח גלובלי.
הבעיה אינה רק פוליטית. היא עמוקה הרבה יותר. האלגוריתמים של הרשתות אינם בנויים לקדם אמת, עומק או מורכבות. הם בנויים לקדם מעורבות. ומה מייצר מעורבות? כעס. פחד. עלבון. קונספירציות. שנאה. גירוי מיידי. מערכת שמתמרצת תגובות רגשיות מהירות תנצח כמעט תמיד אדם חושב, שקול ומאופק.
וכך נוצר מצב אבסורדי: ככל שכמות המידע בעולם גדלה – כך יכולת ההבחנה בין אמת לשקר דווקא נחלשת אצל חלק עצום מהציבור.
במשך שנים הייתה אמונה שהאינטרנט “ידמוקרט” את הידע. בפועל הוא גם דמוקרט את ההשפעה. פרופסור לפיזיקה וזועק קונספירציות מקבלים לעיתים בדיוק אותה במה. מומחה בעל ניסיון של ארבעים שנה מתחרה על תשומת הלב מול סרטון של 12 שניות בטיקטוק. לא תמיד מי שיודע יותר מנצח – אלא מי שמעורר יותר רגש.
האנושות נכנסה לעידן שבו תשומת הלב הפכה למשאב החשוב ביותר בעולם. ומי שטובים בלתפוס תשומת לב אינם בהכרח החכמים ביותר. לעיתים קרובות קורה ההפך.
ההשלכות כבר ניכרות בכל מקום: קיטוב פוליטי קיצוני, תיאוריות קשר המוניות, ירידה באמון במדע, מתקפות על מוסדות דמוקרטיים, התלהמות ציבורית, התמכרות למסכים, שחיקה ביכולת לקרוא טקסטים מורכבים, וקושי הולך וגובר לנהל דיון רציני בלי להפוך מיד לשבט צורח.
ולמרות הכול, אסור לטעות: הטכנולוגיה עצמה אינה האויב. האינטרנט אינו “רע”. הרשתות החברתיות אינן שטניות. הן פשוט חשפו אמת לא נעימה על הטבע האנושי: מידע לבדו אינו הופך אדם לחכם. לעיתים הוא רק מעניק לטיפש ביטחון עצמי גבוה יותר.
הטרגדיה הגדולה היא שבמקביל להתקדמות הטכנולוגית האדירה, ההתפתחות הרגשית, המוסרית והתודעתית של המין האנושי לא הדביקה את הקצב. האדם הקדמון עם מוח רגשי של צייד־לקט קיבל פתאום כוח תקשורתי גלובלי. זה שילוב מסוכן.
וכאן אולי טמון האתגר הגדול ביותר של המאה ה־21: לא לפתח עוד אפליקציה, עוד רשת חברתית או עוד בינה מלאכותית – אלא לפתח בני אדם שמסוגלים להתמודד נפשית, מוסרית ותודעתית עם הכוח שכבר נמצא בידיהם.
אחרת, ייתכן מאוד שהאנושות תיכשל לא בגלל מחסור בטכנולוגיה – אלא בגלל עודף טיפשות.
הערת המערכת:
אם הגעת בקריאה עד הנה – עוד יש תקווה לאנושות….
רמי יצהר Rami Yitzhar
טריינר NLP
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
