נתניהו השיג את שלו: המלחמה נמשכת למרות הפסקת האש עם האיראנים. לביבי זה אקוטי כי הוא שבוי בקונספט שהדרך היחידה שלו לשרוד פוליטית, אישית, משפטית וציבורית היא להשאיר את ישראל במעגל חרום מתמשך.
ואכן, שעות ספורות בלבד לאחר שטהרן הודיעה על סיום סבב הלחימה הישיר מול ישראל, נשלף מהשרוול הקלף העקשן, הבעייתי וחסר המעצורים ביותר של משמרות המהפכה: החות’ים בתימן.
החות’ים הודיעו כי מבחינתם המלחמה נגד ישראל רחוקה מסיום. הם איימו על נתיבי השיט בים האדום, הבהירו כי כל עוד ישראל ממשיכה לתקוף בלבנון מבחינתם אין הפסקת אש, וזמן קצר לאחר מכן כבר הגיע גם הביטוי המעשי הראשון בדמות טיל ששוגר לעבר אילת ויורט.
זה לא קרה במקרה.
בעולם הערבי ובקרב גורמי “ציר ההתנגדות” מקובל לראות במהלך החות’י תגובה ישירה לכך שישראל המשיכה לפעול בלבנון גם לאחר שהאיראנים הודיעו כי מבחינתם הסבב הישיר הסתיים. מבחינת החות’ים, ומבחינת רבים בציר האיראני, אין משמעות להפסקת אש עם טהרן כאשר חיזבאללה ממשיך לספוג תקיפות.
המסר שנשלח מצנעא לירושלים פשוט:
איראן הפסיקה לירות.
הציר האיראני לא הפסיק להילחם.
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר בכל הסיפור.
בניגוד לחמאס, שהוכיח לאורך השנים מידה מסוימת של עצמאות ולעיתים אף פעל בניגוד לאינטרסים האיראניים, החות’ים וחיזבאללה הם פרוקסים ממושמעים הרבה יותר. לא כל טיל משוגר בהכרח בעקבות שיחת טלפון מטהרן, אבל הכיוון האסטרטגי ברור. כאשר איראן רוצה להמשיך להכאיב בלי להסתכן בעימות ישיר, אלה שני הכלים היעילים ביותר שלה.
מבחינת האיראנים מדובר כמעט במצב אידיאלי.
איראן יכולה להכריז שהפסיקה לירות.
העולם יכול לברך על רגיעה.
אבל ישראל ממשיכה לשלם מחיר.
והמלחמה ממשיכה.
יתרה מזאת, החות’ים כבר הוכיחו בעבר כי ביכולתם להשפיע על התעופה האזרחית לישראל. במערכת הביטחון יודעים היטב שאם טהרן תחליט להגביר שוב את הלחץ, הפרוקסי התימני הוא אחד הכלים האפקטיביים ביותר לשיבוש התנועה האווירית לישראל, להרתעת חברות תעופה זרות ולהחזרת נתב”ג למצב של אי־ודאות מבצעית וכלכלית.
אבל הטיל על אילת הוא רק הכותרת.
באב אל־מנדב הוא הסיפור.
בעוד רוב הישראלים בדקו אם הייתה אזעקה ואם היה יירוט, בעולם עקבו אחרי משהו אחר לגמרי. מצר באב אל־מנדב הוא אחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם. דרך המעבר הזה זורמים נפט, גז, מזון, חומרי גלם, ציוד תעשייתי ומיליוני מכולות מדי שנה.
כאשר החות’ים מאיימים על באב אל־מנדב הם אינם מאיימים רק על ישראל.
הם מאיימים על הכלכלה העולמית.
זו הסיבה שהודעה אחת מצנעא מצליחה להדאיג בו־זמנית את וושינגטון, לונדון, בריסל, בייג’ינג ואת חברות הספנות הגדולות בעולם.
וכאן מגיעה התובנה שרבים עדיין אינם מבינים.
החות’ים אינם חזקים משום שיש להם צבא גדול.
הם חזקים משום שהם למדו כיצד להחזיק את העולם כבן ערובה בעלות נמוכה יחסית.
הם אינם צריכים לכבוש את תל אביב.
הם אינם צריכים להביס את צה”ל.
הם אפילו אינם צריכים לפגוע בהרבה ספינות.
מספיק שיגרמו לחברות ספנות לחשוש.
מספיק שיגרמו לחברות ביטוח להעלות מחירים.
מספיק שייצרו תחושת סיכון.
ומבחינתם המשימה הושלמה.
הסעודים למדו זאת ראשונים.
יורש העצר מוחמד בן סלמאן היה משוכנע שניתן יהיה לחסל את התופעה החות’ית במהירות. סעודיה השקיעה סכומי עתק, הפעילה את חיל האוויר שלה במשך שנים והובילה קואליציה אזורית רחבה.
התוצאה הייתה הפוכה.
החות’ים לא נעלמו.
הם התחזקו.
הם השתפרו.
והם החלו לפגוע בתוך סעודיה עצמה.
אחר כך הגיע תורם של האמריקאים.
נושאות מטוסים.
משחתות.
מטוסי קרב.
מערכות מודיעין מהמתקדמות בעולם.
כולם הופעלו.
גם הם גילו את מה שכבר למדו הסעודים:
אפשר לפגוע בחות’ים.
הרבה יותר קשה להכניע אותם.
גם ישראל מגלה כעת את אותה מציאות.
אפשר להפציץ.
אפשר להרוס.
אפשר להשמיד מחסנים.
אפשר לפגוע בנמלים.
אבל קשה מאוד להביא להכרעה מול ארגון שפועל מתוך מרחב עצום, הררי, מבוזר וגמיש.
ואז מגיעה השכבה הבאה בסיפור.
כי בעוד החות’ים חושבים במונחים של טילים, ישראל חושבת במונחים של מפה.
וכאן נכנסת לתמונה דרום סודן.
לכאורה מדובר במדינה אפריקנית צעירה, ענייה ושולית.
בפועל, ייתכן שמדובר באחת ההשקעות האסטרטגיות המעניינות ביותר שביצעה ישראל באזור בעשורים האחרונים.
ישראל הייתה בין המדינות הראשונות שהכירו בדרום סודן לאחר עצמאותה. לאחרונה החל לפעול בירושלים גם השגריר הדרום־סודני הראשון. לרוב הציבור זה נשמע כמו פרט דיפלומטי חסר חשיבות.
בפועל המשמעות עשויה להיות גדולה בהרבה.
בעידן שבו החות’ים מאיימים על באב אל־מנדב, כל דריסת רגל ידידותית במרחב קרן אפריקה מקבלת חשיבות אסטרטגית עצומה. מי שמחזיק בנקודות השפעה סביב הים האדום נהנה מיתרון מודיעיני, צבאי ומדיני מהמעלה הראשונה.
לא במקרה האמריקאים שם.
לא במקרה הסינים שם.
לא במקרה מדינות המפרץ שם.
ולא במקרה ישראל מטפחת את קשריה באזור כבר שנים.
האיראנים מבינים היטב את חשיבות באב אל־מנדב.
החות’ים מבינים אותה.
והישראלים מבינים אותה לא פחות.
זו הסיבה שהמאבק האמיתי אינו על הטיל ששוגר לעבר אילת.
המאבק האמיתי הוא על השליטה באחד מצמתי הסחר החשובים ביותר בעולם.
הטיל על אילת הוא הכותרת.
באב אל־מנדב הוא הסיפור.
ודרום סודן עשויה להיות חלק מהתשובה הישראלית ארוכת הטווח לסיפור הזה.
כי אם יש לקח אחד שהסעודים, האמריקאים והישראלים לומדים שוב ושוב, הוא שלא תמיד מנצחים את האויב באמצעות עוד הפצצה.
לפעמים מנצחים אותו באמצעות גיאוגרפיה.
ולכן, מאחורי הטיל שיורט מעל אילת מסתתרת מלחמה גדולה הרבה יותר על מפות, נתיבי שיט, נמלים, השפעה ונוכחות אסטרטגית.
זו המלחמה האמיתית.
והיא רק מתחילה.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
