זה היה משחק של פעם בחיים ואחת הדרמות הספורטיביות והאנושיות המרגשת והמוצלחת אי פעם: נבחרת הכדורגל של מצרים כבר נגעה בסנסציה הגדולה מכולן, אבל מסי וארגנטינה חזרו מן הגהינום תודות לגאון שקודם קלקל ובסוף תיקן בענק.
זה היה אחד מאותם משחקים נדירים שבהם הכדורגל מפסיק להיות רק ספורט והופך לדרמה אנושית, לאומית, כמעט מיתולוגית. במשך 79 דקות נדמה היה שהעולם עומד לראות את אחת הסנסציות הגדולות בתולדות המונדיאל: מצרים, נבחרת אמיצה, ממושמעת, רעבה וגאה, הובילה 0:2 על ארגנטינה של ליאו מסי, אלופת העולם, והייתה במרחק נגיעה מהדחת האיש הגדול ביותר שידע המשחק מדוכן הפרידה האחרון שלו מגביע העולם.
אבל אז, בתוך 13 דקות מטורפות, בלתי נתפסות, כמעט לא הגיוניות, הכול התהפך. כריסטיאן רומרו החזיר את ארגנטינה לחיים בדקה ה־79. מסי, אחרי ערב של ייסורים, החמצת פנדל, מבט אבוד לשמיים ותחושת סוף, כבש את השוויון בדקה ה־84. ובתוספת הזמן, בדקה ה־90+2, אנסו פרננדס נגח את שער הניצחון, קבע 2:3, שלח את ארגנטינה לרבע הגמר מול שווייץ, ואת מצרים אל חדר ההלבשה עם דמעות, גאווה וזעם עצום על השיפוט.
בסיום, מסי בכה. לא דמעה סמלית, לא מחווה למצלמות, אלא פרץ רגשי של אדם שהבין שהיה מרחק דקות מסוף אכזרי ובלתי נסלח לקריירת מונדיאל אגדית. הוא החמיץ פנדל במחצית הראשונה, ראה את ארגנטינה קורסת מול מהירות, משמעת ואמונה מצרית, ואז מצא בתוכו עוד פעם אחת את הכוח לעשות את מה שרק מסי יודע: להישאר בחיים כשהכול כבר נראה גמור.
מצרים פתחה את המשחק בלי רגשי נחיתות. להפך. כבר מן הדקות הראשונות היה ברור שחוסאם חסן לא בא להסתגר בלבד. המצרים לחצו בנקודות הנכונות, סגרו את מרכז השדה, שמרו באגרסיביות על מסי, ובעיקר האמינו. בדקה ה־15 האמונה הזו הפכה לשער. יאסר איבראהים ניצל בלבול ברחבה הארגנטינית, התרומם מעל ההגנה והכניע את השוער הארגנטיני. 0:1 למצרים. הלם ביציעים. הלם על הספסל של סקאלוני. הלם על פניו של מסי.
ארגנטינה ניסתה להגיב, אבל מצאה מולה חומה. מוסטפא שובייר, גיבור הערב המצרי עד דקות הסיום, סיפק הצלות גדולות, יציאות אמיצות ומשחק שקט שהקרין ביטחון על כל ההגנה. כשארגנטינה קיבלה פנדל, נדמה היה שהנה מגיע הרגע שבו מסי מחזיר את הסדר הישן. אבל הבעיטה שלו נעצרה. הפנדל הוחמץ. מצרים השתוללה משמחה. מסי הוריד את הראש. העולם כולו הבין: אולי זה באמת הערב שבו האגדה נגמרת.
במחצית השנייה הדרמה רק התעצמה. ארגנטינה שלחה עוד ועוד שחקנים קדימה, אבל מצרים לא נשברה. ואז הגיע הרגע שהפך את קהיר, אלכסנדריה, גיזה וכל בית קפה מצרי בעולם להר געש: זיזו כבש בדקה ה־67 וקבע 0:2 למצרים. באותו רגע, זו כבר לא הייתה הפתעה. זו הייתה רעידת אדמה.
על הספסל המצרי קפצו כמו משוגעים. ביציעים נראו אוהדים מצרים בוכים עוד לפני הסיום. השדרים בעולם דיברו על “הסנסציה הגדולה ביותר של הטורניר”. ארגנטינה נראתה גמורה. מסי הלך לאט לכיוון מרכז המגרש, כמעט בלי להביט באיש. היה נדמה שהדור הגדול הזה הגיע לקצה.
אלא שהכדורגל, במיוחד כשמסי נמצא על הדשא, מסרב לפעמים לציית להיגיון.
בדקה ה־79 הגיע השער ששינה את הכול. מסי הגביה כדור חכם, רומרו התרומם ונגח פנימה. 2:1. פתאום האצטדיון השתנה. מה שהיה חגיגה מצרית הפך למבחן עצבים. ארגנטינה הריחה דם. מצרים נסוגה מעט לאחור. השעון התחיל לזחול.
חמש דקות אחר כך הגיע הרגע של מסי. אחרי ערב שבו הכול כמעט ברח לו מבין האצבעות, הוא קיבל כדור ברחבה, השתלט בקור רוח בלתי נתפס ובעט פנימה. 2:2. האיש שהחמיץ, האיש שכמעט נפרד, האיש שכבר נראה שבור, החזיר את ארגנטינה מן המתים.
ואז באה הדקה ה־90+2. מהלך ארגנטיני מהיר, כדור לרחבה, אנסו פרננדס מתרומם ונוגח פנימה. 2:3 לארגנטינה. טירוף מוחלט. שחקני מצרים נפלו על הדשא. הספסל המצרי התפרץ בזעם לעבר השופט. הארגנטינים רצו זה אל זה כאילו זכו שוב בגביע העולם. מסי עמד כמה שניות בלי לזוז, ואז כיסה את פניו.
המצרים טענו לקיפוח קשה. חסאם חסן, המאמן המצרי, יצא בסיום למתקפה חריפה במיוחד נגד השיפוט וטען כי לנבחרתו הגיע פנדל, כי שער מצרי נפסל בהחלטה מפוקפקת, וכי התחושה הייתה שהטורניר “רוצה את מסי בפנים”. מבחינת מצרים, זו לא הייתה רק הדחה. זו הייתה פצע פתוח.
הזעם המצרי התמקד בשני רגעים: שער נוסף שנפסל לאחר בדיקת ואר בשל עבירה במהלך המקדים, ודרישה לפנדל לקראת הסיום לאחר משיכה ברחבה. המצרים טענו כי דווקא מן האירוע הזה יצאה ארגנטינה להתקפה שהסתיימה בשער הניצחון. מבחינתם, הדרמה הגדולה של מסי הייתה גם טרגדיה של צדק שלא נעשה.
אבל לצד הזעם, הייתה גם גאווה עצומה. נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי שיגר מסר לשחקני הנבחרת, הודה להם על ההופעה המכובדת ועל הישג חסר תקדים בתולדות הכדורגל המצרי, ואמר כי מצרים גאה בהם וכי העתיד עוד לפניהם. במצרים ידעו: הנבחרת הודחה, אבל היא יצאה מן המונדיאל כשהיא גדולה משהייתה כשנכנסה אליו.
מסי, מנגד, הפך את הלילה הזה לעוד פרק באגדה שכבר קשה להאמין שהיא אמיתית. בגיל 39, במונדיאל שאמור להיות האחרון שלו, אחרי החמצת פנדל ואחרי פיגור 0:2, הוא מצא שוב דרך להיות האיש שעליו נכתב הסיפור. שערו מול מצרים היה עוד שער מונדיאל היסטורי, עוד רגע שבו הזמן התכופף בפניו, עוד הוכחה לכך שגם כשהוא נראה אנושי, פגיע ושבור, מסי עדיין מסוגל לייצר נס.
סקאלוני נראה בסיום מרוסק מרגש. שחקני ארגנטינה דיברו על משחק שלא ישכחו לעולם. בארגנטינה חגגו כאילו מדובר בגמר. במצרים התאבלו כאילו מדובר באובדן לאומי. וברחבי עולם הכדורגל הבינו מיד: זה היה משחק לפנתיאון.
מצרים כמעט עשתה את הבלתי ייאמן. היא כמעט הדיחה את אלופת העולם. היא כמעט שלחה את מסי הביתה בבכי של פרידה. היא כמעט כתבה את הפרק הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הערבי והאפריקני.
כמעט.
אבל בכדורגל, כמו בחיים, לפעמים המילה הקטנה הזו היא האכזרית מכולן.
ארגנטינה ממשיכה לרבע הגמר. מצרים חוזרת הביתה עם לב שבור וראש מורם. ומסי? מסי ממשיך ללכת על החבל הדק שבין אגדה למציאות, בין סוף להתחלה חדשה, בין דמעות של ייאוש לדמעות של ניצחון.
וזה בדיוק מה שהפך את הלילה הזה למשחק של פעם בחיים.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999.
