יאיר גולן קיבל את מה שרצה: הפריימריז של הדמוקרטים הסתיימו בניצחון מוחלט של היו”ר – עכשיו מתחיל הקרב על הנהגת מחנה המרכז־שמאל
מאת רמי יצהר
Rami Yitzhar
יאיר גולן יכול היה לחייך אמש. לא רק משום שכמעט 100 אלף מתפקדים השתתפו בפריימריז – שיעור הצבעה חריג של כ־86% – אלא משום שהתוצאה העניקה לו כמעט בדיוק את הרשימה שקיווה לקבל. שלושת חברי הכנסת הבולטים של המפלגה – נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן – שמרו על מקומם בצמרת, יאיר (יאיא) פינק השיג הישג מרשים, ואנשי המחאה נגד הממשלה השתלבו היטב בעשירייה הראשונה. מבחינת גולן, זו אינה רק רשימה לכנסת אלא אישור ציבורי לקו שהוביל מאז איחוד העבודה ומרצ.
בנאום הניצחון שלו לא עסק גולן כמעט ביריביו בתוך המפלגה. להפך. הוא ביקש לשדר שמערכת הבחירות הפנימית הסתיימה וכי מעתה כל האנרגיה מופנית כלפי היעד הגדול – החלפת הממשלה. הוא הגדיר את הרשימה החדשה ככוח שיוביל את “מחנה התיקון”, קרא לאחדות והדגיש כי הדמוקרטים מבקשים להיות גורם מוביל בממשלה הבאה ולא עוד מפלגת מחאה שמסתפקת באופוזיציה קולנית. מי שהקשיב היטב הבחין שגולן כמעט לא דיבר על הישגים אישיים. הוא ניסה להקרין ממלכתיות ולהציג את עצמו כבר עכשיו כמי שמבקש להנהיג מחנה שלם ולא רק מפלגה אחת.
אבל הסיפור האמיתי של הפריימריז אינו הנאום אלא הרשימה עצמה.
התוצאה מלמדת שהמתפקדים בחרו בהמשכיות ולא במהפכה. לזימי, קריב ורייטן זכו שוב לאמון גבוה, והמסר ברור: ציבור המתפקדים מעדיף ניסיון פרלמנטרי מוכח על פני הימור על שמות חדשים. במקביל, ההצלחה של יאיר פינק ושל משה רדמן ואנשי המחאה מצביעה על כך שהמחאה האזרחית נגד הממשלה אינה רק זיכרון מהרחובות – היא הפכה לחלק מהממסד הפוליטי של השמאל הישראלי.
זו גם הייתה אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות ערב ההצבעה. היו שטענו כי שילובם של מובילי המחאה עלול להרחיק מצביעי מרכז המבקשים אלטרנטיבה רחבה יותר. מנגד, גולן ואנשיו ראו בכך יתרון אסטרטגי: המחאה היא מאגר הפעילים הגדול והנמרץ ביותר של המחנה הדמוקרטי, והכנסתה אל תוך הרשימה מבטיחה מוטיבציה גבוהה בקמפיין הארצי. התוצאות מעידות כי המתפקדים אימצו את התפיסה הזו.
גם מי שלא נבחר למקומות הגבוהים השפיע על התמונה. אחד היעדים המרכזיים של גולן היה למנוע השתלטות של מחנות אידיאולוגיים קיצוניים שעלולים להרחיק מצביעים מתונים. לפי הפרשנויות הראשונות, הוא הצליח בכך. הרשימה נותרה מזוהה בבירור עם השמאל, אך אינה נתפסת כרדיקלית יותר מזו שגולן ביקש להציג לציבור הרחב. זהו הישג פוליטי לא מבוטל עבור יו”ר מפלגה שנדרש לאזן בין ותיקי העבודה, אנשי מרצ, מובילי המחאה ודור חדש של פעילים.
גם הנאומים של המועמדים שנבחרו שידרו קו אחיד להפליא. כמעט כולם חזרו על שלושה מסרים: תודה למתפקדים, קריאה לאחדות פנימית והכרזה שהמאבק האמיתי מתחיל עכשיו מול הממשלה. איש כמעט לא עסק ביריביו בפריימריז. זו הייתה בחירה מודעת. לאחר חודשים של מתיחות פנימית, המפלגה ביקשה להציג תמונה של משמעת, יציבות והתלכדות סביב המטרה המשותפת.
מבחינה אלקטורלית, הפריימריז מחזקים את מעמדו של גולן גם מול שותפיו הפוטנציאליים בגוש. בעוד יש עתיד, המחנה הממלכתי ומפלגות נוספות עדיין מחפשות את נוסחת הקמפיין שלהן, הדמוקרטים יכולים להציג רשימה שנבחרה בהליך דמוקרטי רחב, בסיס מתפקדים גדול ומנגנון שטח פעיל. עבור גולן, זהו נכס משמעותי במשא ומתן עתידי על איחודים, חיבורים או חלוקת תיקים אם וכאשר תקום ממשלת מרכז־שמאל.
עם זאת, הניצחון הזה אינו חף מסיכונים. הרשימה שנבחרה משקפת היטב את רצון המתפקדים, אך השאלה החשובה יותר היא האם היא משקפת גם את רצון הציבור הרחב. מתפקדי מפלגה הם בדרך כלל אידיאולוגיים יותר מן הבוחר הממוצע. אם הדמוקרטים ירצו להתרחב מעבר לגרעין התמיכה המסורתי שלהם, יהיה עליהם לדבר גם אל מצביעי מרכז שאינם בהכרח שותפים לכל תפיסות העולם של הפעילים.
במובן הזה, הפריימריז הסתיימו בדיוק כפי שיאיר גולן קיווה. הוא קיבל רשימה נאמנה לדרכו, שמר על האיזונים הפנימיים, חיזק את מעמדו כמנהיג הבלתי מעורער של המפלגה והצליח להפוך את המחאה האזרחית לחלק אינטגרלי מהכוח הפוליטי שלו. אבל החל מהבוקר מסתיימת חגיגת הניצחון. המבחן האמיתי כבר אינו מול המתפקדים – אלא מול מיליוני הבוחרים שיכריעו האם הדמוקרטים יישארו מפלגת שמאל בינונית, או יהפכו לשחקן מרכזי במאבק על השלטון בישראל.
״עניין מרכזי״ – חדשות, תחקירים וסקופים מאז 1999
Inyan Merkazi | www.news-israel.net
