הנשיא האמריקאי אמר בשיחות פרטיות כי ראש הממשלה פוגע שוב ושוב בעצמו, ובינתיים נמנע במכוון מלהעניק לו תמיכה לקראת הבחירות בישראל. מאחורי האמירה החריגה מסתתר משבר עמוק יותר: מחלוקות על עזה, איראן ולבנון, תסכול בבית הלבן מהתנהלות נתניהו — וחשש בירושלים שטראמפ, שבעבר התגייס לעזרת נתניהו, החליט הפעם להשאיר אותו להתמודד לבדו.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
המשפט נאמר בחדרים סגורים, אבל הוא מסכם אולי טוב יותר מכל הצהרה רשמית את מצבה החדש של מערכת היחסים בין שני המנהיגים: “ביבי הוא האויב הכי גדול של עצמו”. כך תיאר הנשיא דונלד טראמפ את בנימין נתניהו בשיחות שניהל לאחרונה, לפי שני אנשים ששוחחו עם הנשיא על ראש הממשלה.
זו אינה התפרצות מקרית ואינה עוד אחת מהעקיצות שטראמפ נוהג לפזר. האמירה מגיעה בשעה רגישה במיוחד לנתניהו, פחות משלושה חודשים לפני הבחירות בישראל, כאשר הקואליציה שלו מתקשה בסקרים וטראמפ — האיש שנתניהו היה רוצה יותר מכל לצדו — נמנע שוב ושוב מלהעניק לו את התמיכה הפומבית המבוקשת.
המשמעות של הביטוי האמריקאי “his own worst enemy” חריפה אבל מדויקת: לדעת טראמפ, חלק ניכר מהצרות שבהן נתניהו מסתבך אינן נכפות עליו מבחוץ. הוא יוצר אותן בעצמו. הנשיא האמריקאי אינו טוען שנתניהו הוא אויבו של טראמפ או אויבה של ארצות הברית, אלא שנתניהו מקבל החלטות, מנהל עימותים ומבצע מהלכים שבסופו של דבר פוגעים באינטרסים שלו עצמו.
וזה בדיוק מה שהופך את האמירה למסוכנת מבחינה פוליטית לראש הממשלה. במשך שנים הציג נתניהו את יחסיו האישיים עם טראמפ כאחד מנכסיו האסטרטגיים הגדולים ביותר. עכשיו האיש שאמור היה להיות ההוכחה האולטימטיבית ליכולתו של נתניהו לנהל את אמריקה אומר למקורביו למעשה: הבעיה של ביבי היא ביבי.
הסיפור קיבל ביטוי כמעט תיאטרלי בפגישה האחרונה ביניהם בבית הלבן. על פי הדיווח, טראמפ שאל את נתניהו כיצד הוא עומד בסקרים לקראת הבחירות בישראל ב־27 באוקטובר. השאלה יצרה רגע לא נוח בחדר, עד שאחד מאנשי נתניהו התערב והבהיר לנשיא: “אדוני הנשיא, הוא מנצח”. אלא שהתמונה שמציגים הסקרים מורכבת בהרבה. גוש הקואליציה של נתניהו נע בתקופה האחרונה הרחק מ־61 המנדטים הדרושים להקמת ממשלה.
טראמפ מבין היטב מדוע נתניהו זקוק לו. תמונה משותפת בבית הלבן, הצהרת תמיכה חד־משמעית או אפילו משפט בסגנון “ביבי הוא האיש שלי” יכולים להפוך בתוך שעות לחומר המרכזי בקמפיין הליכוד. יריביו של נתניהו מבינים זאת לא פחות ממנו, ולכן גם בקרב האופוזיציה הישראלית עוקבים בדריכות אחר כל מילה שיוצאת מוושינגטון.
אבל טראמפ אינו נותן את המתנה.
כאשר נשאל לאחרונה שוב ושוב אם הוא תומך בנתניהו בבחירות, הנשיא נמנע ממתן תמיכה מפורשת. זו אינה בהכרח מקריות. במערכת היחסים הנוכחית, גם השתיקה של טראמפ יכולה להפוך למסר.
הסיבה עמוקה בהרבה מהבחירות בישראל.
בבית הלבן הצטבר בחודשים האחרונים תסכול משמעותי מהתנהלות נתניהו בכמה זירות במקביל. טראמפ רוצה הישגים שאפשר להציג לציבור האמריקאי: סיום מלחמות, עסקאות, הסדרים אזוריים ויציבות. נתניהו, לעומת זאת, רואה בחלק מהפשרות שמציעה וושינגטון סיכונים ביטחוניים שישראל אינה יכולה לקבל.
הפער החריף במיוחד סביב עזה. ממשל טראמפ ממשיך לקדם מתווה הכולל פירוק חמאס מנשקו, נסיגה ישראלית והעברת השליטה האזרחית למסגרת פלסטינית חדשה הנתמכת מבחוץ. נתניהו הבהיר כי ישראל אינה מוכנה לוותר על דרישותיה הביטחוניות כל עוד חמאס לא פורק מנשקו באופן ממשי.
גם איראן ולבנון הפכו לזירות חיכוך. טראמפ רוצה לשלוט בקצב ההסלמה וההרגעה משום שמבחינתו מדובר כבר באינטרס אמריקאי פנימי: מחירי האנרגיה, דעת הקהל בארצות הברית והמציאות הפוליטית לקראת בחירות האמצע לקונגרס. נתניהו, לעומת זאת, מעוניין לשמר לישראל חופש פעולה צבאי ואינו מוכן שכל מהלך יוכפף ללוח הזמנים הפוליטי של הבית הלבן.
וכאן מתבררת המשמעות האמיתית של המשפט “האויב הכי גדול של עצמו”.
טראמפ אינו הופך לאויב ישראל. להפך. גם בתקופות המתוחות ביותר הוא ממשיך להציג את עצמו כתומך מובהק בישראל. אלא שבעולמו של טראמפ קיימת הפרדה ברורה בין ישראל לבין נתניהו. הנשיא יכול לראות בישראל בעלת ברית מרכזית ובאותו זמן להגיע למסקנה שהמנהיג הישראלי מקשה עליו להשיג את מטרותיו.
זו הבחנה שנתניהו בוודאי אינו רוצה שתתקבע.
יש גם ממד אישי. שני המנהיגים דומים במובנים רבים: שניהם פוליטיקאים שמעמידים את עצמם במרכז המערכת, שניהם מאמינים בכוחו של קשר אישי בין מנהיגים, שניהם רגישים מאוד לנאמנות ושניהם אינם אוהבים שמישהו אחר מקבל קרדיט על הישגים שהם רואים כשלהם. דווקא הדמיון הזה הוא לעיתים מקור ההתנגשות.
כל עוד האינטרסים חופפים, השילוב יכול להיות רב־עוצמה. כאשר האינטרסים מתפצלים, הוא הופך לנפיץ.
מבחינת טראמפ, המזרח התיכון הוא עכשיו גם מבחן של מורשת. הוא רוצה להיות האיש שסיים מלחמות והכתיב סדר אזורי חדש. מבחינת נתניהו, המבחן שונה לחלוטין: הוא רוצה להבטיח שההסדרים שטראמפ משאיר אחריו לא יגבילו את יכולתה של ישראל לפעול נגד אויביה ביום שאחרי.
לכן אסור לפרש את המשבר כ”ריב בין חברים”. מדובר בהתנגשות בין שני לוחות זמנים ושתי תפיסות אינטרס.
והפעם נוסף לתמונה גורם חדש: הבחירות בישראל.
בעבר, נתניהו יכול היה להציג את הקשר עם טראמפ כהוכחה לכך שרק הוא מסוגל לנהל את מערכת היחסים החשובה ביותר של ישראל. אם טראמפ ימשיך לשמור מרחק, יריביו של נתניהו יקבלו טיעון הפוך: האיש שבנה חלק ניכר ממעמדו הבינלאומי על הידידות עם טראמפ כבר אינו יכול להבטיח שטראמפ יתייצב לצדו.
מצד שני, אסור למהר להספיד את היחסים. טראמפ מסוגל לשנות עמדה במהירות, ומערכת היחסים בינו לבין נתניהו כבר ידעה משברים, פיוסים, עלבונות והצהרות אהבה מחודשות. החלטה אחת של נתניהו בנושא עזה או איראן יכולה לשנות שוב את האווירה בבית הלבן.
אבל נכון לעכשיו המסר היוצא מוושינגטון חריג וברור.
טראמפ אינו אומר שנתניהו אינו מסוגל לנצח. הוא אינו מצטרף לאופוזיציה הישראלית ואינו מודיע שהוא מעוניין בהחלפת ראש הממשלה. הוא עושה משהו שעבור נתניהו אולי מטריד אפילו יותר: הוא נמנע מלהציל אותו.
ובשיחות הסגורות הוא מסביר מדוע.
לדעת נשיא ארצות הברית, הבעיה הגדולה ביותר של בנימין נתניהו אינה יריביו הפוליטיים, לא התקשורת, לא האופוזיציה ואפילו לא הלחץ הבינלאומי.
הבעיה של נתניהו, בעיני טראמפ, היא נתניהו עצמו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
