נוכח הצטברות הכישלונות: נתניהו מצמצם לפתע את מטרות המלחמה – שוכח מהגרעין, הטילים ותר הבטחותיו לניצחון המוחלט. נשארה רק מטרה מעורפלת עתידית למוטט את משטר האייתולות שהתחזק בגלל המלחמה האומללה ורצף הטעויות האסטרטגיות.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
זו היתה הרמת הכוסית הכי אומללה של ביבי. פתאום נתניהו מציב יעד אחד כללי וחסר כל משמעות מעשית – להפיל את השלטון בטהרן. בפועל המצב הפוך והכל בגלל נתניהו.
נתניה בטוח שערוצי התרעלה שלו יספיקו כדי להשכיח את המחדל הגדול של ה-7 באוקטובר שלאחריו נוספו אינסוף טעויות קשות.
הפלת משטר האייתולות באיראן. ״זו המשימה המרכזית שעדיין לפנינו״, הכריז, וקבע שהמשטר מקרטע, חלש מאי פעם ושהפלתו בהישג יד. אלא שהמציאות המצטברת מספרת סיפור מסובך בהרבה – ובכמה היבטים אפילו הפוך.
אין ויכוח שאיראן נפגעה קשות. בכירים חוסלו, תשתיות הותקפו, הכלכלה נשחקה וישראל וארצות הברית המחישו יכולת חדירה צבאית ומודיעינית מרשימה לעומק המדינה. אבל היחלשותה של איראן אינה בהכרח היחלשות המשטר. המלחמה מרכזת כוח בידי משמרות המהפכה והמחנה הדתי־צבאי הקשוח, ומאפשרת לשלטון להדק פיקוח, לרדוף מתנגדים ולהציג אופוזיציה פנימית כמי שמשרתת אויב חיצוני המצהיר בגלוי שבכוונתו להפיל את המשטר. מדינה יכולה להיחלש בעוד השלטון בתוכה מתחזק.
מאז אסון 7 באוקטובר הוצגה לציבור הישראלי שורה ארוכה של יעדים: מיטוט חמאס, החזרת החטופים, ״ניצחון מוחלט״, שינוי המציאות בלבנון, הסרת איום חיזבאללה, ניטרול הגרעין והטילים האיראניים ושינוי פני המזרח התיכון. ישראל רשמה הישגים צבאיים מרשימים ולעיתים חסרי תקדים, אבל הישג צבאי אינו בהכרח הכרעה אסטרטגית. חמאס הוכה אך לא נעלם, חיזבאללה רוסק בחלק ניכר מיכולותיו אך עדיין מסוגל לפעול, ואיראן ספגה מהלומות כבדות אך ממשיכה להילחם.
במקום נקודת סיום ברורה מופיע עכשיו יעד גדול מטושטש: הפלת המשטר בטהרן. האירוניה בולטת במיוחד משום שרק לפני חודשים הסביר נתניהו שהפלת המשטר כלל אינה מטרת המלחמה. ישראל אמורה הייתה להסיר את איומי הגרעין והטילים וליצור תנאים שבהם האיראנים עצמם יוכלו, אם ירצו, להפיל את שלטונם. עכשיו ״יצירת התנאים״ הפכה ל״משימה המרכזית״.
זה אינו שינוי סמנטי. נתניהו מעביר את מבחן הניצחון מיעדים צבאיים שאפשר למדוד אל יעד פוליטי־היסטורי שישראל אינה שולטת בהשגתו. מטוסים יכולים להשמיד מתקנים, טילים ומפקדות. הם אינם יכולים לבחור את הממשלה הבאה של איראן.
ובזמן שקו הסיום מתרחק, חשבון המלחמה מתרחב הרבה מעבר למזרח התיכון. הנפט שוב מתקרב למאה דולר לחבית, השיבושים במפרץ פוגעים בסחר, הביטוח הימי וההובלה מתייקרים והחשש מפני אינפלציה מחודשת חוזר אל הכלכלות הגדולות. כאשר מחיר האנרגיה מזנק, המלחמה מגיעה לכיסו של אדם שמעולם לא היה בישראל או באיראן: בדלק, בטיסות, במזון, בייצור ובהובלה.
וזו כבר אינה רק שאלה של בעד נתניהו או נגדו. השאלה האסטרטגית היא האם האמצעי עדיין מקרב את המטרה. אם הלחץ הצבאי יפורר את משמרות המהפכה ויביא לנפילת שלטון האייתולות, נתניהו יוכל לטעון לאחד ההישגים האסטרטגיים הגדולים בתולדות ישראל. אבל אם המלחמה דווקא מחזקת את מנגנוני הביטחון, מאפשרת למשטר למחוץ התנגדות פנימית, מלכדת חלקים מן הציבור סביב איום חיצוני ובמקביל מטלטלת את הכלכלה העולמית — צריך לשאול מתי המשך המלחמה מתחיל לפעול נגד היעד שבשמו היא מתנהלת.
זה המבחן האמיתי עכשיו. לא כמה מטרות נוספות ישראל מסוגלת להפציץ ולא כמה נזק נוסף היא יכולה לגרום לאיראן, אלא האם כל יום נוסף של מלחמה מקרב את נפילת המשטר — או מסייע לו לשרוד.
כי אם התשובה היא האפשרות השנייה, הבעיה איננה רק שקו הסיום שוב זז.
אנחנו רצים אליו — והוא מתרחק מאיתנו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שווה לעקוב.
