חילופי הדברים החריפים של סוף השבוע בין ישראל לטורקיה כבר אינם עוד קרב עלבונות בין בנימין נתניהו לרג׳פ טאיפ ארדואן. מאחורי האיומים, התקיפה הישראלית בסוריה והתגובה הטורקית מסתתר חשד פוליטי כבד: נתניהו מנסה בכוח להפוך את טורקיה לאויב החדש והגדול של ישראל, בתקווה לייצר עימות שיחזיר את מערכת הבחירות למגרש הביטחוני, יעצור את בריחת הקולות מהליכוד למפלגות הימין האחרות — ובתרחיש קיצוני אף יאפשר לדחות את ההתמודדות הפוליטית בחסות מצב חירום חדש.
הטענה הזאת כבר אינה נשמעת רק מפי יריביו של נתניהו בישראל. אנקרה מאשימה אותו בפומבי בניסיון להשתמש בטורקיה כ״קרש הצלה פוליטי״, וטום ברק, שגריר ארצות הברית בטורקיה ושליחו של הנשיא טראמפ לסוריה, העלה בעצמו כאחת האפשרויות להסברת התקיפה הישראלית האחרונה בבסיס אבו א־דוהור את החשד שישראל ביקשה לפתות את טורקיה לתגובה — מהלך אגרסיבי שעשוי להועיל פוליטית ערב בחירות. ברק לא הציג זאת כמידע מודיעיני או כעובדה אלא כתיאוריה אפשרית, אבל עצם העובדה שאיש בכיר בממשל טראמפ מוכן להעלות אותה בפומבי היא אירוע חריג וחמור.
בסוף השבוע החריפה ההתנגשות. נתניהו כינה את ארדואן ״דיקטטור אנטישמי״ והאשים אותו בדיכוי הכורדים, באירוח אנשי חמאס, בכיבוש חלק מקפריסין, בכליאת עיתונאים ומתנגדים ובהרחבת השאיפות הטורקיות בסוריה. אנקרה השיבה במתקפה חריפה משלה וטענה כי ממשלת נתניהו מנסה להפוך את טורקיה לאיום לצורכי פוליטיקה פנימית. שר הביטחון ישראל כ״ץ הוסיף איומים משלו, והעימות שהיה במשך שנים אישי ואידיאולוגי קיבל לפתע ממד צבאי מוחשי.
וזו בדיוק הנקודה. נתניהו מתקרב לבחירות כשהסכנה המיידית מבחינתו אינה רק ניצחון אפשרי של יריביו מהמרכז והאופוזיציה. היא מתחילה בבית. מצביעי ימין זולגים מן הליכוד למפלגות אחרות במחנה, וכל מנדט כזה מחליש את כוחו האישי של נתניהו, מערער את מעמדו כמנהיג הבלתי מעורער של הימין ומקטין את יכולתו להרכיב את הממשלה הבאה. מבחינתו אין כמעט דרך יעילה יותר להחזיר בוחר ימני הביתה מאשר לשכנע אותו שישראל ניצבת שוב מול סכנה קיומית ורק נתניהו מנוסה מספיק לעמוד מולה.
לשם כך ארדואן הוא יריב כמעט מושלם. הוא עוין את נתניהו, מעניק כבר שנים גיבוי מדיני לחמאס, משתמש ברטוריקה אנטי־ישראלית קיצונית ושולט במעצמה אזורית של יותר מ־80 מיליון בני אדם, בעלת אחד הצבאות הגדולים בנאט״ו, חיל אוויר משמעותי, צי גדול ותעשייה ביטחונית מתקדמת. אין צורך להמציא אויב. ארדואן מספק בעצמו את חומר הגלם.
אלא שטורקיה אינה חמאס, חיזבאללה או החות׳ים. ולכן משחק באש מולה עלול להסתיים אחרת לגמרי.
האירוע שהמחיש זאת היה התקיפה הישראלית בבסיס אבו א־דוהור בצפון סוריה, סמוך יחסית לגבול הטורקי. ישראל טענה כי מידע מודיעיני הצביע על כוונה טורקית להרחיב את נוכחותה הצבאית במקום. הטורקים הכחישו שכוחותיהם נערכו שם באותה עת, והאמריקנים הטילו ספק בחלק מן המידע. ישראל מצדה עמדה על גרסתה ועל הצורך המבצעי בתקיפה.
אבל נתניהו לא הסתפק בתקיפה. הוא הפך אותה למסר פומבי והציג אותה כאזהרת ״Don’t״ לטורקיה. כאן בדיוק התעוררה השאלה מדוע היה צורך להפוך פעולה צבאית רגישה להתרברבות פומבית מול מעצמה אזורית.
טום ברק הזהיר שהאירוע יכול היה להסתיים בהזנקת מטוסים טורקיים ובמפגש מסוכן ביותר בינם לבין מטוסי חיל האוויר הישראלי. כ״ץ דחה את דבריו וטען שהם מלאים באי־דיוקים. ישראל טענה שהמידע הועבר לאמריקנים וכי הסורים הוזהרו. אבל הוויכוח עצמו חשף את הסכנה: טעות אחת, אי־הבנה אחת או תגובה טורקית מהירה מדי היו עלולות להפוך את משחק האיומים לעימות בין שתי מעצמות צבאיות המקיימות יחסים אסטרטגיים עם ארצות הברית.
וזה קורה בשעה שטראמפ מעוניין בדיוק בהפך. וושינגטון מנסה לייצב את סוריה ולמנוע התנגשות ישראלית־טורקית, לא לפתוח חזית נוספת. האמריקנים מנסים לקדם מנגנוני תיאום שימנעו מפגש מסוכן בין הכוחות, ולכן ההסלמה הפומבית של נתניהו אינה בהכרח מפגינה עצמאות מול טראמפ. היא עלולה דווקא לחזק בוושינגטון את הרושם שישראל שוב מסבכת מהלך אזורי אמריקני באמצעות פעולה צבאית שאין מאחוריה אסטרטגיית יציאה ברורה.
וזה מחזיר אותנו לדפוס שכבר נראה בעזה, בלבנון ובאיראן.
נתניהו מבקש לשדר שהוא מצפצף על הלחצים מבחוץ ושישראל תפעל בכל מקום ובכל זמן. אלא שהמשך הפעלת כוח ללא יעד מדיני ברור, תקיפות נקודתיות המוצגות כהישגים אסטרטגיים והרחבת מספר הזירות שבהן ישראל מעורבת הם בדיוק מסוג הדברים שהביאו את ממשל טראמפ להתערב באופן עמוק יותר באזור. הניסיון להראות עצמאות מוחלטת עלול אפוא להשיג את התוצאה ההפוכה: עוד מעורבות אמריקנית ועוד לחץ על ישראל לעצור לפני שתדליק חזית חדשה.
אבל כדי להבין את העימות הנוכחי צריך גם להבין מה קרה לארדואן מאז 7 באוקטובר.
חשוב לדייק: ארדואן מעולם לא היה אוהד ישראל וחיבתו לחמאס לא נולדה במלחמה. אנקרה אירחה אנשי חמאס במשך שנים, וארדואן מעולם לא קיבל את הגדרתו הישראלית והמערבית של הארגון כארגון טרור. ובכל זאת, בימים הראשונים שלאחר טבח 7 באוקטובר 2023 הטון שלו היה שונה מאוד מזה הנשמע כיום.
בתחילה קרא ארדואן לריסון, שוחח עם הנשיא יצחק הרצוג וניסה למצב את טורקיה כמי שיכולה לתווך. שבועות ספורים קודם לכן נפגשו נתניהו וארדואן בניו יורק. השגרירים חזרו, הסחר פרח, מאות אלפי ישראלים ביקרו בטורקיה ושתי המדינות היו בעיצומו של ניסיון ממשי לשקם את יחסיהן.
ואז המלחמה התארכה.
ככל שההפצצות בעזה נמשכו, מספר ההרוגים האזרחים עלה, שכונות נהרסו, האוכלוסייה נעקרה שוב ושוב והמשבר ההומניטרי הלך והחריף — ארדואן שינה במהירות את הטון. בתוך פחות משלושה שבועות הוא כבר הכריז שחמאס אינו ארגון טרור אלא תנועת שחרור. אחר כך הגיעו האשמות בפשעי מלחמה, עצרות המונים, החזרת נציגים דיפלומטיים והקצנה הולכת וגוברת ביחס לישראל.
מאז העמיק הקרע. המלחמה נמשכה, התרחבה ללבנון ולזירות נוספות, והרטוריקה הטורקית נעשתה בוטה וקיצונית יותר. ארדואן ניצל כמובן את הסוגיה הפלסטינית גם לצרכיו הפוליטיים הפנימיים, ואין שום סיבה לייפות את תמיכתו בחמאס או את התבטאויותיו הקשות נגד ישראל.
אבל הטעות הגדולה תהיה לספר לעצמנו שהכול ארדואן.
מה שקרה לטורקיה קרה, בעוצמות ובצורות שונות, גם בחלקים נרחבים של העולם. ישראל יצאה מטבח 7 באוקטובר עם אשראי בינלאומי עצום. ממשלות מערביות התייצבו לצדה, מנהיגים הגיעו לישראל, והיתה הכרה רחבה בזכותה לרדוף את מבצעי הטבח, לפרק את יכולות חמאס ולמנוע את הישנותו.
ככל שהמלחמה התארכה, האשראי הזה נשחק. ההרג האזרחי, ההרס העצום, העקירה ההמונית, התמונות מעזה, התרחבות הלחימה ללבנון ולזירות נוספות והעדר אופק ברור לסיום המלחמה שינו בהדרגה את השיח הבינלאומי. ממשלות שתמכו בישראל החלו לבקר אותה, מוסדות בינלאומיים החריפו את עמדותיהם וחלקים גדולים בדעת הקהל המערבית התרחקו מן התמיכה הראשונית.
יש בעולם אנטישמיות. יש שנאת ישראל. יש צביעות בינלאומית בוטה, ויש מדינות המוכנות לסלוח לאויבי ישראל על דברים שעליהם הן מגנות אותה בחומרה. אבל כאשר השחיקה בתמיכה מתרחשת בשורה ארוכה של מדינות, ממשלות ומוקדי דעת קהל שבעבר עמדו לצד ישראל, אי אפשר להסביר את כולה באנטישמיות או במזימה עולמית. חלק ממנה הוא תוצאה של הדרך שבה ישראל ניהלה את המלחמה ושל העובדה שהמלחמה נמשכה ונמשכה ללא הכרעה מדינית.
ארדואן הוא אפוא לא הסיפור כולו. הוא הביטוי הקיצוני שלו.
ועכשיו נכנסה לתמונה סוריה החדשה.
נפילת משטר אסד והיחלשות איראן יצרו חלל אסטרטגי עצום. במשך שנים ישראל הפציצה בסוריה כדי למנוע התבססות איראנית. עכשיו, לאחר שההשפעה האיראנית נחלשה, נכנסה טורקיה עמוק יותר למרחב הסורי והפכה לבעלת השפעה מרכזית על השלטון החדש בדמשק.
מבחינת אנקרה זהו הישג אסטרטגי אדיר. מבחינת ישראל מדובר בבעיה ביטחונית ממשית. החלפת איראן בטורקיה אינה בהכרח שיפור אם בסופו של התהליך יופיעו בסוריה בסיסים, מטוסים, מערכות הגנה אווירית או כוחות טורקיים העלולים להגביל את חופש הפעולה הישראלי.
לכן אין שום פסול בעצם הצבת קווים אדומים לטורקיה. ישראל אינה חייבת להסכים לכל התבססות צבאית מעבר לגבולה. היא רשאית להשתמש במודיעין, בדיפלומטיה, בוושינגטון ובמנגנוני תיאום, ואם מתפתח איום צבאי ממשי שאין דרך אחרת להסירו — גם בכוח.
אבל דווקא משום שהבעיה אמיתית כל כך, הפיכתה לתעמולת בחירות היא הימור מסוכן.
זהו גם ההבדל בין התקיפה עצמה לבין ההתרברבות שאחריה. אם בסיס מסוים מסכן את ישראל, אפשר לתקוף. אם צריך להעביר קו אדום לארדואן, אפשר לעשות זאת בערוצים שבהם מדינות מעבירות מסרים כאלה. השאלה היא מדוע צריך אחר כך להדליק את הזרקורים, להתגרות בפומבי ולהפוך את הפעולה לסמל של התנגשות אישית בין נתניהו לארדואן.
והתשובה האפשרית מחזירה אותנו למקום שממנו התחלנו: הקלפי.
הפוליטיקה הישראלית מלמדת פעם אחר פעם שבמצבי חירום הציבור מתכנס סביב ההנהגה וסדר היום משתנה בן לילה. נתניהו יודע זאת טוב מכולם. הוא גם יודע שהמגרש הביטחוני נוח לו בהרבה מדיון על אחריותו, על הישגי ממשלתו, על יוקר המחיה, על ועדת חקירה ועל השאלה מדוע מצביעים שבעבר היו נאמנים לליכוד מחפשים לעצמם בית פוליטי אחר.
אין כרגע הוכחה שנתניהו הורה על פעולה צבאית כדי לייצר מלחמה לצורכי בחירות. אסור להפוך חשד לעובדה. אבל יש די סימנים כדי שהשאלה תהיה לגיטימית ואף הכרחית: אנקרה אומרת זאת בגלוי, יריביו של נתניהו בישראל אומרים זאת, ושליחו של טראמפ העלה בעצמו את האפשרות שהתקיפה נועדה לפתות את טורקיה לעימות שעשוי להועיל אלקטורלית.
ובתוך כל הרעש יש עובדה מעניינת במיוחד: ארדואן אינו מספק בינתיים את הסחורה.
טורקיה משיבה במילים קשות, מאיימת, תוקפת את נתניהו אישית ומפעילה נגד ישראל לחץ מדיני ומשפטי — אבל נמנעת לפי שעה מתגובה צבאית ישירה. אין בכך הוכחה שארדואן מנהל תחבולה פוליטית נגד נתניהו, ואין צורך להמציא לו מניע כזה. די בתוצאה: כל עוד טורקיה אינה מגיבה בכוח, קשה להפוך את העימות למלחמה חדשה שתבלע את סדר היום הישראלי.
וכאן נמצאת האירוניה הגדולה של הפרשה.
אם נתניהו אכן מבקש באמצעות העימות הטורקי להחזיר אליו מצביעי ימין שזלגו מן הליכוד, הוא זקוק לא רק לארדואן המאיים בנאומים. הוא זקוק לאיום מוחשי מספיק כדי שהבוחר הישראלי יפסיק לחשוב על הבחירות ויתחיל שוב לחשוב על המלחמה.
לפי שעה הוא אינו מקבל אותו.
לכן אחרי כל האיומים של סוף השבוע, התקיפה בסוריה, העלבונות והתגובות, השאלה המעניינת ביותר איננה מדוע ארדואן שונא את נתניהו. את התשובה לכך אנחנו מכירים היטב.
השאלה האמיתית היא הפוכה:
מה נתניהו רוצה עכשיו מארדואן — והאם ישראל כולה צריכה לשלם את המחיר כדי שהוא יקבל את זה?
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
