איזנקוט בונה נבחרת שלטונית ומציב את ראש השב״כ לשעבר לצדו, בנט ולפיד נדחסים לרשימה אחת ומשאירים מאחור שורה של מאוכזבים שנותרו בחוץ, בן גביר חוטף לליכוד את טלי גוטליב, וינטר מסרב להתקפל בפני סמוטריץ׳ ומסכן קולות בימין, גנץ נאחז במרוץ למרות סכנת התרסקות, החרדים מחליפים דור — ובמרכז כל המהומה עומדת שאלה אחת: מי מכל אלה מסוגל לחבר 61 אצבעות ביום שאחרי הבחירות.
מאת רמי יצהר
זה השבוע שבו מערכת הבחירות מפסיקה להיות ערפל של סקרים, שמועות ומגעים והופכת לבני אדם. עד מחר בלילה יוגשו הרשימות הסופיות לכנסת ה־26, ובפעם הראשונה אפשר לראות כמעט את כל מגרש המשחקים: מי הולך עם מי, מי נשאר בחוץ, מי החליף מחנה, מי קיבל מקום מפתיע — ובעיקר מאיפה כל רשימה מתכוונת לקחת את המנדט הבא שלה.
למי שהתבלבל מכל החיבורים והפיצולים, הנה המפה.
גדי איזנקוט — ״ישר!״: איזנקוט מציב במקום השני את ראש השב״כ לשעבר יורם כהן. אחריהם אורית פרקש הכהן, עדי אלטשולר, מתן כהנא, חילי טרופר, שאול מרידור, תאיר איפרגן, אושרת גני גונן ושירה שפירא בעשירייה הראשונה. בהמשך נמצאים בין היתר אלעזר שטרן, האלוף במילואים כמיל אבו רוקון, אלקס ריף, רועי פולקמן ואליסף פרץ.
וזה הרבה יותר מסידור מקומות. איזנקוט בונה רשימה שנועדה להיראות כבר עכשיו כמו מאגר כוח אדם לממשלה: ביטחון, כלכלה, חינוך, שירות ציבורי וחברה אזרחית. הצבת יורם כהן שני מבליטה את הביטחון, מתן כהנא פותח דלת לימין הממלכתי, והבאת טרופר לאחר פרידתו מיועז הנדל היא הישג פוליטי בפני עצמו. איזנקוט אינו מנסה להיות עוד מפלגת מרכז. הוא מאותת שהוא מתמודד על הנהגת המדינה.
והוא גם לוקח קולות כמעט מכולם. מבנט — מצביעי ימין ממלכתי. מלפיד — מרכז. מגנץ — כמעט את כל הנכס האלקטורלי שהיה לו בתחום הביטחוני־ממלכתי. זו הסיבה שכל מנדט שאיזנקוט עולה בו אינו רק הישג שלו; צריך לבדוק ממי הוא נלקח.
נפתלי בנט ויאיר לפיד — ״ביחד״: בנט ראשון, לפיד שני, ואחריהם קרן טרנר, מירב בן ארי, לירן אבישר בן חורין, האלוף במילואים נעם תיבון, מיכל הירש נגרי, איתן גינזבורג, מירב כהן ויונתן שלו. בהמשך משובצים רם בן ברק, נאור שירי, ולדימיר בליאק ויוראי להב הרצנו.
החיבור פתר בעיה אחת ויצר אחרת. במקום שתי מפלגות המתחרות על אותו מרחב קמה רשימה גדולה אחת, אבל מספר הכיסאות לא גדל בהתאם למספר האנשים שרוצים לשבת עליהם. אנשי יש עתיד נדחקו מטה, אחרים נשארו בחוץ, והשליטה בצמרת עברה למעשה לבנט. לפיד, שהיה מועמד לראשות הממשלה, נמצא עכשיו במקום השני של רשימה שבראשה ראש ממשלה לשעבר אחר.
השאלה האלקטורלית גדולה יותר: האם ״ביחד״ מביאה מצביעים חדשים מהימין הרך — או שרק איחדה באותה אריזה קולות שכבר היו במחנה המתנגד לנתניהו. אם האפשרות השנייה נכונה, האיחוד מונע בזבוז ומייצר יציבות אבל אינו מקרב כשלעצמו את הגוש ל־61.
הליכוד — בנימין נתניהו: זו עדיין רשימת העוגן של גוש הימין, אבל גם המקום שבו הלחץ הגדול ביותר. נתניהו ראשון, אחריו צמרת שנקבעה בפריימריז ובמנגנוני הרשימה, כאשר הקרבות על השריונים והמיקומים האחרונים נמשכים ממש עד סגירת ההגשה.
מבחינת נתניהו, האויב בבחירות האלה אינו נמצא רק מעבר לגוש. הוא נמצא מימינו. כל קול שעובר לבן גביר, לסמוטריץ׳ או לעופר וינטר מחליש את הליכוד — אבל אם המפלגה המקבלת עוברת את אחוז החסימה, הקול עדיין נשאר בגוש. הסיוט מתחיל כאשר אחת מהן מקבלת שלושה אחוזים ומשהו אבל לא 3.25. אז נתניהו יכול לנצח את איזנקוט במספר המנדטים ועדיין לאבד את הממשלה.
והשבוע הוא ספג גם מכה סמלית: טלי גוטליב עזבה את הליכוד והפכה למספר 2 של בן גביר.
עוצמה יהודית — איתמר בן גביר: בן גביר ראשון, גוטליב שנייה, יצחק וסרלאוף שלישי, עמיחי אליהו רביעי, לימור סון הר מלך חמישית, יצחק קרויזר שישי וחנמאל דורפמן שביעי.
גוטליב היא השם החשוב ברשימה אחרי בן גביר, לא בגלל המספר אלא בגלל הכיוון. היא אינה מביאה לו קולות מהשמאל או מהמרכז; היא מאפשרת לו לפנות ישירות לבוחר הליכוד הכועס ולומר: אם הליכוד רך מדי בשבילך — הבית נמצא כאן. בן גביר כבר אינו מסתפק בלהיות השותף הקיצוני יותר של נתניהו. הוא רוצה לגדול על חשבונו.
הציונות הדתית — בצלאל סמוטריץ׳: סמוטריץ׳ מגיע למערכת הבחירות לאחר החיבור עם משה פייגלין וזהות ומנסה למנוע פיצול נוסף במחנה. אלא שהבעיה שלו נמצאת מחוץ לרשימה: עופר וינטר.
״עמך ישראל״ — עופר וינטר: האלוף במילואים מתעקש לרוץ בנפרד למרות הלחצים לאיחוד. כאן צריך להפסיק להסתכל על האיש ולהסתכל על החשבון. אם וינטר עובר — נתניהו עשוי לקבל שותף נוסף. אם הוא פורש — הקולות עשויים להתחלק מחדש בתוך הימין. אבל אם הוא מתקרב מאוד לאחוז החסימה ונשאר בחוץ, הוא עלול להפוך לאחד האנשים שהכריעו את הבחירות בלי להיכנס לכנסת.
וזה נכון גם לסמוטריץ׳ אם מצבו יידרדר. הימין אינו סובל כרגע ממחסור בקולות פוטנציאליים; הוא סובל מסכנת פיזור שלהם בין יותר מדי רשימות.
אביגדור ליברמן — ישראל ביתנו: ליברמן נשאר בראש, אבל מאחוריו נבנתה רשימה שמנסה לפרוץ את הדימוי הישן של מפלגת עולים. במקום השני רפי בן שטרית, ראש עיריית בית שאן לשעבר ואביו של סמ״ר אלרואי בן שטרית שנפל ב־7 באוקטובר; אחריו טליה לנקרי, עודד פורר ויוליה מלינובסקי, ובהמשך שרון שרעבי, אחיהם של אלי ויוסי שרעבי.
ליברמן הוא אחד השחקנים המעניינים בחשבון הקואליציוני מפני שהוא מתנגד לנתניהו אבל נמצא ימינה מחלקים גדולים מהמחנה שמבקש להחליפו. אם המספרים יהיו צפופים, המנדטים שלו עשויים להיות שווים הרבה יותר ממשקלם המספרי.
הדמוקרטים — יאיר גולן: אחריו נעמה לזימי, גלעד קריב, אפרת רייטן, יאיא פינק וגבי לסקי, ובהמשך בין היתר משה רדמן, האלוף במילואים נמרוד שפר, מורן זר קצנשטיין, אבי דבוש ואמילי מואטי.
זו למעשה כתובת הבית המרכזית של השמאל הציוני לאחר חיבור העבודה ומרצ. גולן אינו מתחרה ברצינות על ראשות הממשלה; תפקידו במשחק הוא להביא גוש יציב של מנדטים ולוודא שהשמאל אינו חוזר על אסון 2022, כאשר מרצ נשארה מתחת לאחוז החסימה ויותר מ־150 אלף קולות נזרקו לפח.
בני גנץ — כחול לבן: כאן הרשימה עצמה כמעט משנית לסיפור הגדול: האם היא תהיה בכנסת בכלל. גנץ ממשיך לרוץ למרות סקרים שבהם כחול לבן נמצאת מתחת לאחוז החסימה. חילי טרופר עבר לאיזנקוט, מיכאל ביטון עזב, והניסיונות לייצר חיבור גדול יותר לא הבשילו. גנץ צירף גם את ראשת עיריית בית שמש לשעבר עליזה בלוך ומנסה להוכיח שיש לו עדיין ציבור עצמאי.
מבחינתו זו מלחמת הישרדות. מבחינת מתנגדי נתניהו זה כבר סיכון אסטרטגי: אם כחול לבן תקבל שניים או שלושה אחוזים ולא תיכנס, גנץ עלול לקחת איתו אל מחוץ לכנסת כמות קולות ששווה כמה מנדטים — ולהעניק בכך יתרון מכריע לגוש השני.
יועז הנדל וירון זליכה: לאחר הפרידה מטרופר, הנדל בחר להמשיך במסלול עצמאי עם זליכה ולרשימה הצטרפה גם עינת וילף. גם כאן השאלה אינה אם יש בה אנשים מעניינים אלא אם קיימים בישראל לפחות 3.25 אחוזים מהמצביעים שמוכנים להכניס אותם לכנסת. כל עוד התשובה בסקרים אינה ברורה, זו עוד נקודת סיכון במפת הקולות.
החרדים: בש״ס אריה דרעי ממשיך להיות בעל הבית הפוליטי גם אם שאלת תפקידו האישי בכנסת ובממשלה מורכבת יותר. ביהדות התורה מתרחש שינוי משמעותי הרבה יותר: משה גפני ואורי מקלב יוצאים מהכנסת, יעקב אשר עולה להנהגת דגל התורה, וגם באגודת ישראל מתרחשים חילופים.
הסיפור החרדי איננו רק מי במקום השני או הרביעי. חוק הגיוס הופך את המפלגות החרדיות למוקד כוח עצום ביום שאחרי הבחירות. אם אף גוש אינו מגיע ל־61 בלעדיהן, המחיר שהן ידרשו עבור כניסה לממשלה יהיה מהנושאים המרכזיים של המשא ומתן הקואליציוני.
והחברה הערבית: חד״ש, תע״ל ובל״ד חוזרות למסגרת משותפת, בעוד רע״ם של מנסור עבאס מתמודדת בנפרד. זהו פיצול שעשוי להיות קריטי. מצד אחד איחוד של שלוש המפלגות מצמצם את סכנת אובדן הקולות; מצד שני רע״ם ממשיכה להחזיק באפשרות הפוליטית שהפכה אותה בעבר לשחקן קואליציוני.
וכאן צריך לעצור את מצעד השמות ולהסתכל מלמעלה.
למעשה יש עכשיו שלושה קרבות שמתנהלים בעת ובעונה אחת.
הראשון הוא על ראשות הממשלה: נתניהו מול איזנקוט, כאשר בנט מבקש להישאר מועמד ממשי ולא להפוך לשותף זוטר במחנה החלופי.
השני הוא בתוך הגושים. נתניהו נלחם בבן גביר, סמוטריץ׳ ווינטר על אותו מאגר מצביעים. איזנקוט, בנט־לפיד, ליברמן, גולן וגנץ נלחמים בדרגות שונות על מצביעים שרוצים להחליף את נתניהו. ולכן סקר שבו מפלגה עולה בשלושה מנדטים אינו בהכרח בשורה לגוש שלה: צריך תמיד לשאול מאיפה הגיעו שלושת המנדטים האלה.
והקרב השלישי, ואולי החשוב מכולם, מתנהל סביב המספר 3.25.
ב־2022 קיבלה מרצ 150,793 קולות — 3.16 אחוזים — ונשארה בחוץ בהפרש של פחות מעשירית האחוז. הקולות הללו לא עברו למפלגה אחרת בגוש. הם פשוט נעלמו מחלוקת המנדטים.
בבחירות הנוכחיות יש יותר ממועמד אחד לתפקיד הזה.
אם גנץ יישאר מתחת לאחוז החסימה, המחנה המתנגד לנתניהו עלול לשלם את המחיר. אם וינטר או רשימת ימין אחרת תיפול מתחתיו, נתניהו עלול לשלם. וככל שהמרוץ יהיה צמוד יותר, כך מפלגה שתקבל אפס מנדטים יכולה להיות דווקא המפלגה שקבעה מי יהיה ראש הממשלה.
וזה מסביר מדוע שאלת ״מי המפלגה הגדולה ביותר״ עלולה להטעות.
נתניהו יכול לסיים ראשון ולא להצליח להקים ממשלה. איזנקוט יכול לסיים ראשון ולא למצוא 61. בנט יכול להחזיק במספר קטן יותר של מנדטים ולהפוך לציר הכרחי. החרדים יכולים להחזיק את המפתח. ליברמן יכול להפוך לשובר שוויון. והמפלגות הערביות יכולות להשפיע על עצם האפשרות להקים קואליציה גם בלי להצטרף אליה.
לכן, למי שהלך לאיבוד בתוך מאות השמות, הנה מערכת הבחירות כולה במשפט אחד:
נתניהו צריך שכל מפלגות הימין יעברו; איזנקוט והמחנה שמולו צריכים שכל הקולות המתנגדים לנתניהו יישארו בתוך הכנסת; בנט רוצה להיות האיש שאי אפשר להרכיב ממשלה בלעדיו — וכולם צריכים להגיע בסוף לאותו מספר: 61.
עד מחר בלילה עוד יכולים להשתנות מקומות, שריונים וחיבורים. אז תיסגר הדלת והפתקים ייקבעו.
ומאותו רגע כבר לא יהיה אפשר להציל מפלגה באמצעות חיבור של הרגע האחרון.
כל אחד ירוץ עם הרשימה שבנה — וכל גוש יחיה או ימות עם הקולות שהצליח לשמור מעל אחוז החסימה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שווה לעקוב.
