הפרסום הדרמטי ב״הארץ״ המוכחש נמרצות בידי נתניהו מקבל היום חיזוק משמעותי נוסף: גורם מודיעין מזרח־תיכוני בכיר אישר כי איחוד האמירויות אכן העביר לישראל, זמן קצר לפני הטבח, התרעה ממקור שנחשב ״אמין מאוד״ על פעולה משמעותית וקרובה של חמאס.
הפרסום הזה זוכה לתהודה בינלאומית נרחבת וגרסת המכחיש נשמעת אך אמינותה אינה גבוהה ולו בשל התנגדותו הסוחפת של ביבי להקמת ועדת חקירה בנוגע למחדל החמור בתולדות העם היהודי לדורותיו. בדבר אחד לא יכול להיות ספק. נתניהו בראש ~ נתניהו אחראי.
בלב הפרשה ניצבת הטענה החמורה ביותר: נשיא האמירויות מוחמד בן זאיד הזהיר אישית את בנימין נתניהו — אך ההתרעה לא הובילה לכוננות שתמנע את האסון. לשכת נתניהו מכחישה בתוקף שקיבל התרעה כזאת.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
חשיפת ״הארץ״ על ההתרעה שהגיעה מאבו דאבי לפני 7 באוקטובר הופכת מפרסום עיתונאי מטלטל לפרשה שקשה יותר ויותר לפטור כעוד מחלוקת גרסאות. גורם מודיעין מזרח־תיכוני בכיר, הבקיא בקשרים החשאיים שבין ישראל לאיחוד האמירויות, אישר ל״ידיעות אחרונות״ ו־ynet כי האמירויות אכן מסרה לישראל התרעה על אפשרות לפעולה משמעותית וקרובה של חמאס. לדבריו, מקור המידע נחשב באבו דאבי ״אמין מאוד״ וההתרעה נלקחה שם ברצינות רבה.
לפי החשיפה המקורית ב״הארץ״, כעשרה ימים לפני מתקפת 7 באוקטובר התקיימה שיחה חשאית בין נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. על פי הפרסום, בן זאיד העביר לנתניהו מסר הנוגע לכוונותיו של יחיא סינוואר ולפעולה גדולה שחמאס מתכנן. לשכת ראש הממשלה מכחישה שנתניהו קיבל התרעה כזאת ואף הכחישה את תיאור השיחה. הפרטים טרם נבחנו בוועדת חקירה ממלכתית או בהליך חקירתי שמאפשר לקבוע באופן סופי מה בדיוק נאמר, למי הועבר המידע ומה נעשה בעקבותיו.
אבל ההתפתחות החדשה חשובה במיוחד משום שהיא מאשרת את ליבת הסיפור גם מחוץ לפרסום המקורי: התרעה מהאמירויות אכן הגיעה לישראל. הגורם המודיעיני לא אישר כי בן זאיד עצמו מסר אותה לנתניהו ולא פירט אם שמו של סינוואר נכלל בה, אך אישר שהמסר עסק בפעולה משמעותית של חמאס הצפויה ״בקרוב מאוד״. בכך מצטמצם הוויכוח: השאלה כבר אינה רק אם היה מידע כזה, אלא מי בישראל קיבל אותו, מה ידע נתניהו ומה נעשה בו.
וזה בדיוק המקום שבו הסיפור נעשה חמור בהרבה מעוד כשל מודיעיני. מדינה ידידותית, המקיימת עם ישראל קשרים ביטחוניים ומודיעיניים רגישים, קיבלה מידע שנראה בעיניה מספיק רציני כדי להעבירו לישראל. אם יתברר שהמסר הגיע אישית לראש הממשלה ולא הועבר מיד לצמרת הביטחונית, יהיה צורך להסביר מדוע. ואם הוא הגיע דרך ערוצי המודיעין הרגילים, צריך לברר לאן הגיע, כיצד נותח ומדוע לא חולל שינוי בהיערכות.
ההתרעה מאבו דאבי גם אינה עומדת בחלל ריק. בחודשים שלפני הטבח קיבל נתניהו ארבעה מסמכי התרעה מאמ״ן על היחלשות ההרתעה הישראלית ועל הסכנה שאויבי ישראל ינצלו את המשבר הפנימי. נתניהו טען לאחר מכן שהמסמכים לא הזהירו מפני מתקפת חמאס וכי הערכת מערכת הביטחון עצמה הייתה שחמאס מורתע ומעוניין בהסדרה. שתי העובדות יכולות להתקיים יחד: מערכת הביטחון כשלה באופן קטסטרופלי בהבנת חמאס, ובמקביל ראש הממשלה קיבל התרעות אסטרטגיות שהיו צריכות לכל הפחות לחייב דיון מעמיק והיערכות מחודשת.
וזו נקודה מהותית. האחריות למחדל אינה מתאפסת משום שגם צה״ל, אמ״ן ושב״כ טעו. להפך. תפקידו של ראש ממשלה הוא בדיוק להתמודד עם מצב שבו הקונספציה המקצועית עלולה להיות שגויה, במיוחד כאשר מגיע מידע חריג ממקור מדיני־מודיעיני נוסף. אם אכן התקבלה אזהרה חריגה מאבו דאבי, היא הייתה אמורה להוות הזדמנות לשבור את הקונספציה שלפיה חמאס מורתע.
החשיפה מחזירה למרכז גם את שאלת סדרי העדיפויות ערב האסון. ישראל הייתה שקועה במשבר פנימי חריף סביב המהפכה המשפטית; מערכת הביטחון התריעה שהקרע הפנימי נתפס אצל אויבי ישראל כחולשה; בגבול עזה התרחשו הפרות סדר; ובמקביל נמשכה התפיסה שלפיה ניתן לנהל את חמאס באמצעות שילוב של הרתעה, הקלות כלכליות והזרמת כסף לרצועה. כשבועיים לפני הטבח אף הזהיר יאיר לפיד בפומבי מפני סכנת התלקחות רב־זירתית.
מנגד, חשוב להפריד בין מה שכבר מבוסס לבין מה שעדיין דורש הוכחה. עצם קיומה של התרעה אמירתית זוכה עתה לאישור ממקור מודיעיני בכיר. הטענה שהנשיא בן זאיד מסר אותה אישית לנתניהו ושנתניהו בחר שלא להעבירה הלאה היא עדיין טענה עיתונאית שנתניהו מכחיש. דווקא בשל חומרתה אין צורך להעצים אותה מעבר למה שניתן להוכיח — צריך לחקור אותה.
וזה אולי לב הסיפור כולו. כמעט שלוש שנים לאחר האסון הגדול בתולדות המדינה עדיין אין לציבור הישראלי תמונה מוסמכת אחת שמחברת את כל חלקי הפאזל: תוכניות חמאס שהיו בידי המודיעין, הסימנים מהשטח, ההתרעות האסטרטגיות, המידע ממדינות ערב, החלטות הדרג הצבאי והמדיני והאירועים בשעות האחרונות שלפני הפלישה.
הוויכוח לכן כבר אינו רק מי אשם יותר — נתניהו, אמ״ן, שב״כ או צה״ל. השאלה הגדולה יותר היא מדוע מדינת ישראל עדיין לא העמידה את כל הגרסאות, המסמכים, השיחות והעדויות בפני ועדת חקירה ממלכתית עצמאית שתוכל לזמן עדים, לקבל חומר מסווג ולהכריע בעובדות.
אם יתברר שנתניהו קיבל אישית התרעה מפורשת ממנהיג ערבי ידידותי על פעולה גדולה של חמאס ולא העביר אותה למערכת הביטחון — זו תהיה אחת העובדות החמורות ביותר שנחשפו עד היום בחקר מחדל 7 באוקטובר. אם הטענה אינה נכונה — גם לנתניהו עצמו צריך להיות אינטרס ראשון במעלה שוועדה עצמאית תקבע זאת.
אחרי 7 באוקטובר אין עוד מקום לגרסאות מתחרות לנצח. הציבור הישראלי אינו זקוק לעוד הכחשה מול חשיפה. הוא זכאי לדעת מי ידע מה, מתי ידע — ומה עשה, או לא עשה, כשהאזהרות הגיעו.
דווקא משום שמדובר במחדל הביטחוני החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל ובאסון היהודי הקטלני ביותר מאז השואה, אין שום הצדקה להשאיר את בירור האמת בידי פוליטיקאים, עיתונאים או מערכי הסברה. נתניהו זכאי לכך שטענות נגדו ייבדקו ולא יתקבלו אוטומטית כאמת; משפחות הנרצחים, החללים והחטופים זכאיות להרבה יותר — לכך שגם הכחשותיו לא יתקבלו אוטומטית כאמת.
הדרך היחידה לצאת ממלחמת הגרסאות היא אותה דרך שנתניהו מסרב לה עד היום: ועדת חקירה ממלכתית עצמאית שאינה בשליטתו ואינה בשליטת יריביו. אם הוא צודק — היא עשויה לטהר אותו מהטענה החמורה. אם אינו צודק — הציבור הישראלי זכאי לדעת זאת לפני שהוא מתבקש שוב להפקיד בידיו את הנהגת המדינה
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
