14 ימים בדיוק לפתיחת הקלפיות, והסכנה הפוליטית הגדולה אינה בהכרח ניצחון של אחד המחנות אלא האפשרות שאיש מהם לא יצליח להקים ממשלה. תמונת הסקרים האחרונים מציבה את גדי איזנקוט ובנימין נתניהו במרכז המאבק, אך חושפת מציאות מטרידה: המפלגה הגדולה ביותר אינה בהכרח זו שתרכיב ממשלה, ומנדטים בודדים סביב אחוז החסימה עלולים לקבוע אם ישראל תצא מהמשבר הפוליטי או תיגרר לסבב נוסף של שיתוק, ממשלת מעבר ובחירות חוזרות.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
שבועיים בדיוק לבחירות ב־27 באוקטובר, והמערכת הפוליטית הישראלית ניצבת בפני תרחיש שאינו מקבל את תשומת הלב הראויה: הבחירות עלולות להסתיים בלי הכרעה שתאפשר הקמת ממשלה. בעוד המפלגות נאבקות על כל מנדט, התמונה המצטברת מהסקרים האחרונים מצביעה על פיצול עמוק, על פער ניכר בין התמיכה בראשי המפלגות לבין כוחם של הגושים, ועל אפשרות למבוי סתום גם לאחר ספירת הקולות.
הסכנה אינה רק פוליטית. אם לא תקום ממשלה, ישראל עלולה להיכנס לתקופה ממושכת של אי־ודאות בניהול התקציב, בקבלת החלטות ביטחוניות וכלכליות, בקידום חקיקה וביכולת לגבש מדיניות ארוכת טווח. דווקא בתקופה של מתיחות אזורית, חובות ציבוריים ולחצים כלכליים, ממשלה שאינה נהנית מרוב פרלמנטרי יציב תתקשה לקדם הכרעות שנויות במחלוקת.
הסקרים ממחישים היטב את גודל הבעיה. בסקר מעריב האחרון מקבלת מפלגת ישר! בראשות איזנקוט 21 מנדטים, לעומת 20 לליכוד, ושני הגושים המרכזיים עומדים על 52 מנדטים כל אחד. בסקר חדשות 12 מקבלת ישר! 23 מנדטים לעומת 20 לליכוד, ובכאן 11 נרשם יתרון של 22 מול 20. בסקר זמן ישראל מגיע איזנקוט ל־24 מנדטים.
אבל התמונה רחוקה מלהיות אחידה. בסקר חדשות 13 נרשם שוויון של 20 מנדטים בין שתי המפלגות, ואילו סקרי i24NEWS וחדשות 14 מעניקים לליכוד יתרון ניכר. הפערים הללו אינם מאפשרים להציג את הסקרים כתחזית אחת מוסכמת. הם דווקא מחזקים את הצורך להבחין בין המרוץ על המקום הראשון לבין שאלת הרוב בכנסת.
וזה לב הבעיה: בישראל אין די בניצחון במרוץ המפלגות. ראש הממשלה הבא יידרש לגבש קואליציה או להשיג תמיכה פרלמנטרית שתאפשר לממשלתו לזכות באמון הכנסת. מפלגה בת 24 מנדטים עשויה להישאר באופוזיציה, בעוד מפלגה קטנה ממנה תצליח להרכיב ממשלה באמצעות שותפויות פוליטיות.
הנתון החשוב ביותר, לפיכך, אינו מספר המנדטים של איזנקוט או נתניהו לבדו, אלא מספר חברי הכנסת שכל אחד מהם יוכל לגייס בפועל. כאן מתברר עד כמה שברירית התמונה. כאשר הגושים המרכזיים נעים בסקרים סביב רמות שאינן מבטיחות רוב, כל רשימה קטנה הופכת לגורם שעשוי לשנות את המאזן כולו.
במרכז הדרמה נמצאות המפלגות המתנדנדות סביב אחוז החסימה. רשימתו של עופר וינטר עוברת אותו בחלק מהסקרים ונשארת בחוץ באחרים. כך גם רשימת הנדל–זליכה. כחול לבן של בני גנץ אינה עוברת את הסף במדידות שנבחנו. מעבר של אחת הרשימות הללו עשוי להוסיף ארבעה מושבים לפחות למפה הפוליטית; כישלונה לעבור את הסף ישנה את חלוקת המנדטים בין המפלגות האחרות.
זהו מנגנון בעל משמעות מכרעת: כמה אלפי קולות עשויים להשפיע על חלוקת מספר מושבים בכנסת, ובמצב של גושים צמודים ההבדל הזה עשוי לשנות את כל חשבון הקואליציות.
גם הרשימות הערביות הן חלק בלתי נפרד מהמשוואה. הרשימה המשותפת ורע״ם מחזיקות יחד, על פי הסקרים השונים, בכוח פרלמנטרי משמעותי. אולם השאלה אם יוכלו להשתתף בקואליציה, לתמוך בה מבחוץ או להימנע בהצבעת אמון תלויה בעמדותיהן ובעמדות המפלגות האחרות. לכן אין די בצירוף אריתמטי של כל המפלגות המתנגדות לנתניהו כדי להכריז על רוב קואליציוני.
באותה מידה, גם גוש המזוהה עם נתניהו אינו עשוי בהכרח מקשה אחת. ככל שמפלגות נוספות נדרשות להשלמת רוב, גדל כוח המיקוח שלהן, ומתרחב הפער האפשרי בין הבטחות הבחירות לבין ההסכמות שיידרשו לאחריהן.
בנט ולפיד, שרשימתם המשותפת אינה מתקרבת בסקרים האחרונים לגודלן של שתי המפלגות המובילות, עשויים להחזיק במשקל פוליטי גדול ממספר המנדטים שלהם, בהתאם לתוצאות ולמפת השותפויות. כך גם ליברמן, הדמוקרטים והמפלגות החרדיות. אלא שכוח מיקוח גבוה אינו מבטיח יכולת להגיע להסכמות, במיוחד כאשר מחלוקות עקרוניות מפרידות בין השותפים האפשריים.
התרחיש המדאיג ביותר אינו בהכרח בחירות חוזרות מיד לאחר הבחירות, אלא תהליך ממושך של ניסיונות להרכבת ממשלה. נשיא המדינה יטיל את התפקיד על חבר כנסת שיסכים לקבלו, בהתאם להתייעצויות עם הסיעות. אם הניסיון הראשון ייכשל, ייתכנו ניסיונות נוספים במסגרת הזמנים הקבועה בחוק. בתקופה הזאת הממשלה היוצאת עשויה להמשיך לכהן, בעוד המערכת הפוליטית עסוקה במשא ומתן מתמשך.
למצב כזה עלולות להיות השלכות מצטברות. תקציבים והחלטות ארוכות טווח עשויים להתעכב, משרדי הממשלה עלולים להתקשות לקדם רפורמות, והציבור עשוי להידרש לעוד מערכת בחירות יקרה ומתישה. גם משקיעים, חברות בינלאומיות ושותפותיה המדיניות של ישראל יידרשו לפעול בתנאים של חוסר ודאות לגבי המדיניות העתידית.
אין פירוש הדבר שממשלת מעבר אינה מסוגלת לתפקד או שכל תיקו פוליטי מסתיים בבחירות נוספות. ההיסטוריה הישראלית מלמדת שגם מצבים שנראו חסומים הסתיימו לעיתים בהסכמות בלתי צפויות. אולם היא מלמדת גם שמערכות בחירות חוזרות אינן מבטיחות פתרון לפיצול פוליטי עמוק.
זוהי השאלה שתעמוד במרכז השבועיים שנותרו: האם תוצאות הבחירות ייצרו לא רק יתרון מספרי לאחד הצדדים, אלא גם אפשרות ממשית להקמת ממשלה?
ב־27 באוקטובר יידעו הישראלים כמה מנדטים קיבלה כל מפלגה. ייתכן שיידרשו שבועות נוספים כדי לדעת מי מסוגל להקים ממשלה, ומה יהיה מחירן הפוליטי של ההסכמות הדרושות לכך.
האירוניה הגדולה היא שמערכת בחירות שנועדה להכריע את עתידה של ישראל עלולה להסתיים דווקא בהנצחת חוסר ההכרעה. זו אינה תוצאה ודאית, אבל היא אפשרות שהמספרים מחייבים להתייחס אליה ברצינות כבר עכשיו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999
