דיווח שפרסמה היום, חמישי, 15 באוקטובר, רשת CNN מעלה מחדש את האפשרות שארצות הברית תפעיל נגד איראן את אחד מכלי הנשק ההרסניים ביותר בארסנל שלה: פצצת הענק המכונה ״אם כל הפצצות״. אלא שמאחורי האיום המרשים מסתתרת בעיה צבאית מהותית: הפצצה נועדה לזרוע הרס אדיר על פני הקרקע, אך אינה מיועדת לחדור לעומק ההרים שבהם מסתירה איראן את מתקניה האסטרטגיים.
מדובר בפצצת GBU-43/B, המוכרת בראשי התיבות MOAB. משקלה כ־9.8 טונות והיא נחשבת לאחת הפצצות הקונבנציונליות הגדולות והעוצמתיות שפותחו אי פעם. הפיצוץ שלה יוצר גל הדף אדיר, המסוגל להחריב מבנים, עמדות ומערכי הגנה בשטח נרחב.
אבל עוצמת פיצוץ אינה זהה ליכולת חדירה. ה־MOAB אינה פצצה חודרת בונקרים, ולכן אינה פתרון צבאי מובן מאליו למתקנים החצובים עמוק בתוך סלע.
וזה בדיוק לב הבעיה האמריקנית.
איראן השקיעה במשך עשרות שנים משאבים עצומים בהקמת מערך תת־קרקעי מבוצר, הכולל מתקנים גרעיניים, מחסני טילים, מערכות פיקוד, מנהרות ואתרי ייצור. חלק מהמתקנים ממוקמים מתחת לשכבות עבות של סלע ובטון, באופן שנועד לאפשר להם לשרוד גם מתקפות אוויריות כבדות.
האיראנים למדו היטב את לקחי המלחמות הקודמות. הם יודעים שארצות הברית וישראל נהנות מעליונות אווירית וטכנולוגית, ולכן פיתחו תפיסת הישרדות המבוססת על פיזור, הסתרה, מיגון והעברת יכולות חיוניות אל מתחת לפני האדמה.
למעשה, עד כה לא הוכח שכל ההפצצות האמריקניות והישראליות הצליחו לחסל את יכולות הגרעין והטילים של איראן. גם כאשר נפגעו מתקנים, מערכות ודרכי גישה, נותרה שאלת גורלם של הציוד, החומרים והיכולות שהוסתרו בעומק האדמה.
חשוב להבחין בין ה־MOAB לבין פצצת GBU-57, המכונה MOP, שמשקלה כ־13.6 טונות ופותחה במיוחד לחדירת מטרות מבוצרות. גם במקרה של פצצה חודרת, הצלחת התקיפה תלויה בעומק המתקן, במבנה הגיאולוגי, בדיוק המודיעין ובתכנון ההנדסי של הבונקר. אין ערובה להשמדה מוחלטת.
לכן, השאלה המרכזית אינה כמה גדול יהיה הפיצוץ שייראה על מסכי הטלוויזיה, אלא מה יישאר פעיל מתחת להר לאחר שענן האבק יתפזר.
לכך מצטרפת סכנת ההסלמה. מתקפה אמריקנית נוספת עלולה להוביל לתגובה איראנית נגד בסיסים אמריקניים, מתקני אנרגיה, נתיבי שיט ובעלות בריתה של וושינגטון באזור. במוקד החשש ניצב שוב מצר הורמוז, שדרכו עוברת כמות משמעותית מאספקת הנפט העולמית.
השלכותיה של התלקחות כזאת עלולות לחרוג בהרבה מגבולות איראן: זינוק במחירי האנרגיה, פגיעה בתעבורה הימית והאווירית, תנודתיות חריפה בשווקים והתרחבות העימות למדינות נוספות במזרח התיכון.
טראמפ עשוי להציג את השימוש בפצצת הענק כהפגנת כוח אמריקנית חסרת תקדים. אלא שההיסטוריה הצבאית מלמדת שהרס מרשים לעין אינו בהכרח ניצחון אסטרטגי.
איראן אינה צריכה לנצח את חיל האוויר האמריקני כדי לשרוד. די בכך שחלק משמעותי מיכולותיה החיוניות יישאר מוגן, ושגם לאחר המתקפה תוכל להמשיך לאיים, לייצר ולהגיב.
בסופו של דבר, המבחן האמיתי של מתקפה כזאת לא יהיה גודל הפיצוץ אלא תוצאותיו: האם הושמדו היכולות שאותן ביקשו להשמיד, או שמא העולם יחזה בעוד מופע אדיר של אש ועשן, בעוד עמוק מתחת לאדמה ימשיכו הבונקרים האיראניים לעמוד על תילם.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שגם אותה לא כדאי להחמיץ.
