הדרמה האמיתית של הבחירות אינה מסתכמת בשאלה מי זכה במספר המנדטים הגדול ביותר, אלא מי מסוגל להרכיב ממשלה. ככל שספירת הקולות מתקרבת לסיומה, מתחדדת האפשרות שהמפתח להחלפת השלטון נמצא בידי המפלגות הערביות. בלי תמיכתן, מבחוץ או מבפנים, עלול מחנה השינוי לגלות שגם הישג אלקטורלי מרשים אינו מספיק כדי להגיע לשלטון.
מאת רמי יצהר | Rami Yitzhar
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999
על פי תוצאות האמת החלקיות המעודכנות לבוקר יום חמישי, 29 באוקטובר, לאחר ספירת כ־91% מהקולות, גוש נתניהו עומד על 53 מנדטים, גוש השינוי על 48, ואילו שתי המפלגות הערביות מחזיקות יחד ב־19 מנדטים. הרשימה המשותפת עם 12 ורע״ם עם 7. ספירת המעטפות הכפולות עדיין נמשכת, אולם תמונת הגושים נותרה יציבה בעדכונים האחרונים.
המשמעות הפוליטית מרחיקת לכת: נתניהו אינו מחזיק ברוב של 61 חברי כנסת, אבל גם יריביו רחוקים ממנו. אפילו צירוף כל מפלגות גוש השינוי אינו מספיק להקמת ממשלה ללא שינוי במפת הבריתות. לעומת זאת, תמיכה של המפלגות הערביות עשויה להעניק למחנה המתנגד לנתניהו רוב פרלמנטרי של 67 חברי כנסת.
אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה.
גדי איזנקוט, שהקים בתוך שנה את מפלגת ישר! והפך אותה לכוח המרכזי במחנה המתנגד לנתניהו, מבקש להקים ממשלה ציונית שתוביל שינוי שלטוני. לצדו ניצבים נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ויאיר גולן, אולם בין ארבעת המנהיגים קיימים פערים עמוקים בכל הנוגע לשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות.
יאיר גולן כבר קרא לשותפיו להכיר במציאות החדשה ולהקים ממשלה בשותפות עם נציגי הציבור הערבי. הוא הדגיש כי לקולו של אזרח ערבי יש משקל דמוקרטי זהה לקולו של כל אזרח אחר, וקרא למנהיגי הגוש לגלות אומץ פוליטי. מנגד, ראשי מפלגות אחרות במחנה הביעו התנגדות להכללת המפלגות הערביות בקואליציה.
האפשרות המעשית אינה מחייבת בהכרח מינוי שרים ערבים או צירוף כל המפלגות הערביות לממשלה. קיימת גם אפשרות להקמת ממשלת מיעוט שתזכה לתמיכה מבחוץ, או להסכמות פרלמנטריות שיאפשרו את הקמתה ואת פעילותה. אלא שגם פתרון כזה מחייב נכונות פוליטית של הצדדים, ובשלב זה אין הסכמה כזאת.
מנגד, נתניהו ניצב בפני בעיה דומה. הליכוד אמנם נותרה המפלגה הגדולה ביותר, עם 26 מנדטים בתוצאות החלקיות, אבל גם בצירוף שותפיו החרדים והימניים אין בידיו רוב להקמת ממשלה. הוא זקוק לעריקים, לשותפים חדשים או להסדר פוליטי שטרם התגבש.
האפשרות לממשלת אחדות בין נתניהו לאיזנקוט נראית לפי שעה רחוקה, לאחר שאיזנקוט שלל ישיבה תחת נתניהו, לרבות בממשלת רוטציה.
גם נשיא המדינה יצחק הרצוג כבר התייחס למבוי הסתום המתהווה וקרא למנהיגי המפלגות לגלות פתיחות, כדי למנוע הידרדרות למערכת בחירות נוספת.
אחת ההתפתחויות הבולטות בבחירות היא כוחן המצטבר של המפלגות הערביות. שיעור ההצבעה הגבוה, 77.7% בכלל הציבור, וההישג של 19 מנדטים לרשימה המשותפת ולרע״ם, הפכו את הייצוג הערבי לגורם מרכזי בחישובים הקואליציוניים.
הדבר מציב בפני גוש השינוי שאלה עקרונית ומעשית כאחת: האם הוא מסוגל לגבש שיתוף פעולה עם מפלגות ערביות, על אף המחלוקות המדיניות והביטחוניות, או שיעדיף לוותר על האפשרות להחלפת השלטון בתנאים הפוליטיים הנוכחיים?
זוהי גם שאלת המפתח של השבועות הקרובים. משום שגם אם ספירת המעטפות הכפולות תשנה מנדט או שניים, היא לא בהכרח תפתור את המבוי הסתום.
ההכרעה עוברת כעת מהקלפיות אל חדרי המשא ומתן. המפלגות יידרשו להחליט לא רק עם מי הן מוכנות לשבת, אלא גם על אילו עקרונות הן מוכנות להתפשר, ומה המחיר הפוליטי של כל החלטה.
השורה התחתונה ברורה: נכון לתמונת המנדטים הנוכחית, אין לגוש השינוי מסלול לרוב פרלמנטרי באמצעות מפלגותיו בלבד. ללא תמיכה ערבית, שינוי בהרכב הגושים או הסדר קואליציוני בלתי צפוי, החלפת נתניהו נותרת משימה בלתי פתורה.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
