עבדול א־סייד, המועמד הדמוקרטי לסנאט במישיגן, מאשים את ישראל ברצח עם בעזה ותוקף את הסיוע הצבאי האמריקני. דבריו, ערב הבחירות בארצות הברית, מצטרפים לניצחון זוהראן ממדאני בניו יורק, להתחזקות מועמדים המבקרים את ישראל ולקרע בין יהדות ארצות הברית למדיניות נתניהו ובן גביר. מאחורי הוויכוח הפוליטי עומדים ממדי ההרג וההרס בעזה — והחשש מפגיעה בברית האסטרטגית החשובה ביותר לביטחון ישראל.
מאת רמי יצהר | Rami Yitzhar
״עניין מרכזי״ — חדשות וסקופים מאז 1999
יום שני, 2 בנובמבר 2026
המועמד הדמוקרטי לסנאט האמריקני מטעם מדינת מישיגן, עבדול א־סייד, מאשים את ישראל בביצוע רצח עם ברצועת עזה ותוקף בחריפות את השימוש בכספי המסים האמריקניים למימון פעילותה הצבאית. ההתבטאות, ערב בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית, ממחישה כיצד הפכה מדיניות ממשלת נתניהו לאחד ממוקדי המחלוקת במערכת הפוליטית האמריקנית.
״מדינת ישראל ביצעה רצח עם. אני לא חושב שזו קביעה שנויה במחלוקת. אם תשאלו כל מי שבאמת חוקר את הנושא, הוא יאמר לכם שמדובר ברצח עם״, אמר א־סייד.
לדבריו, גם ארגוני זכויות אדם בישראל הגיעו למסקנה דומה. הוא הוסיף: ״עצם העובדה שהכסף שלנו שימש ממשלה זרה לביצוע רצח עם, ושאנחנו לא יכולים להמשיך לקיים על כך דיון, היא בעיניי בעייתית מאוד״.
א־סייד, רופא ואיש ציבור ממוצא מצרי, מתמודד מול הרפובליקני מייק רוג׳רס. יריבו דוחה את ההאשמות ומגן על זכותה של ישראל להגן על עצמה ולהתקיים כמדינה יהודית.
הוויכוח אינו מסתכם במישיגן. הוא מציב בפני ישראל שאלה ביטחונית מן המעלה הראשונה: מה יקרה אם הדור הבא של מנהיגי ארצות הברית יפסיק לראות בסיוע הצבאי לישראל מחויבות אמריקנית שאינה נתונה לוויכוח?
מה עומד מאחורי ההאשמה ברצח עם?
כדי להבין את חומרת דבריו של א־סייד, ואת עוצמת השינוי בדעת הקהל העולמית, חייבים להציג את ממדי האסון ברצועת עזה.
לפי נתוני משרד הבריאות ברצועה, המצוטטים בדוחות האו״ם, כבר בתחילת פברואר 2026 דווח על 71,803 פלסטינים שנהרגו מאז 7 באוקטובר 2023, ובהם לפחות 21,289 ילדים. בדיווחי יוניסף מאוחרים יותר הגיע מספר הילדים ההרוגים המדווח לכ־21,700 עד סוף יוני 2026.
אלה אינם נתונים המתייחסים רק ללוחמי חמאס. הם כוללים נשים, ילדים, קשישים וגברים אזרחים. עם זאת, נתוני ההרוגים הכוללים אינם מספקים חלוקה מאומתת ומלאה בין לוחמים לאזרחים, ולכן אין להציג שיעור מדויק של בלתי מעורבים כעובדה שנבדקה.
גם היקף העקירה חסר תקדים בתולדות הרצועה. כמעט כל אוכלוסיית עזה, המונה כשני מיליון בני אדם, חוותה עקירה או פגיעה קשה בתנאי החיים במהלך המלחמה. משפחות רבות נאלצו לעבור שוב ושוב ממקום למקום בעקבות הלחימה, הוראות הפינוי והרס בתי המגורים. לפי יוניסף, לפחות 1.3 מיליון בני אדם עדיין היו עקורים במהלך 2026.
ההרס הפיזי עצום. הערכות בינלאומיות מצביעות על פגיעה או הרס של רוב המבנים ברצועה, ובחלק מהמדדים מדובר בכ־70% ואף יותר. חשוב להבחין בין מבנים שניזוקו לבין מבנים שנהרסו לחלוטין: אין פירוש הדבר ש־70% משטח הרצועה נמחקו כליל.
מאות אלפי תושבים נותרו ללא בתים ראויים למגורים. מערכות הבריאות, המים, הביוב והחשמל נפגעו קשות. לפי יוניסף, כ־97.5% ממבני בתי הספר ניזוקו או נהרסו, ומאות אלפי ילדים נותרו ללא מסגרת לימודים סדירה.
גם לאחר הפסקת האש באוקטובר 2025 המשיכו להירשם הרוגים, פצועים וסיכונים חמורים לאזרחים. בדוחות האו״ם מספטמבר 2026 תוארו משפחות המתגוררות במבנים מסוכנים, מחסור בציוד חילוץ ותנאים הומניטריים קשים.
הנתונים הללו אינם קביעה משפטית שרצח עם אכן התרחש. הם מתארים את ממדי ההרג, העקירה וההרס שעליהם נשענות ההאשמות.
לפי אמנת האו״ם משנת 1948, רצח עם הוא ביצוע מעשים אסורים, ובהם הרג או גרימת נזק חמור, מתוך כוונה להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, כולה או חלקה, בשל השתייכותה לקבוצה.
כלומר, לא די במספר הרוגים גבוה או בהרס נרחב כדי להוכיח רצח עם מבחינה משפטית. יש לבחון גם את הכוונה המיוחדת הנדרשת באמנה.
ישראל דוחה את ההאשמות. היא טוענת כי מלחמתה מכוונת נגד חמאס בעקבות מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר, וכי הארגון משתמש באזרחים ובתשתיות אזרחיות לצרכיו הצבאיים.
מנגד, ארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים פרסמו דוחות שבהם האשימו את ישראל ברצח עם, תוך הסתמכות על דפוסי הפגיעה באזרחים, התנאים ההומניטריים והתבטאויות של בעלי תפקידים ישראלים.
ההכרעה המשפטית מחייבת בחינת מכלול הראיות לפי הדין הבינלאומי. אולם בזירה הציבורית והפוליטית, ממדי האסון כבר שינו את האופן שבו חלקים גדולים בעולם מתייחסים לישראל.
מישיגן: ישראל הופכת לנושא אמריקני פנימי
במישיגן מתגוררות קהילות ערביות, מוסלמיות ויהודיות משמעותיות. המלחמה בעזה והסיוע האמריקני לישראל הפכו בה לנושאים מרכזיים במערכת הבחירות.
א־סייד אינו מסתפק בביקורת על נתניהו. הוא מערער על ההצדקה לשימוש בכספי משלם המסים האמריקני לרכישת נשק עבור ישראל.
רוג׳רס, יריבו הרפובליקני, מציג עמדה מנוגדת ומדגיש את חשיבות הברית עם ישראל ואת הצורך להיאבק בחמאס.
העימות ביניהם משקף מחלוקת רחבה יותר בארצות הברית: האם התמיכה בישראל היא אינטרס אסטרטגי קבוע, או שיש להתנות אותה במדיניותה כלפי הפלסטינים ובהתנהלותה הצבאית?
ממדאני כבר ניצח — והמחסום הפוליטי נשבר
ניצחונו של זוהראן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו יורק בנובמבר 2025 היה אחד הסימנים הבולטים לשינוי.
ממדאני, פוליטיקאי מוסלמי המזוהה עם השמאל הפרוגרסיבי, נבחר לראשות עיר שבה מתגוררת אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, אף שהביע תמיכה בחרם על ישראל ומתח ביקורת חריפה על מדיניותה כלפי הפלסטינים.
הוא הדגיש גם את התנגדותו לאנטישמיות ואת תמיכתו בזכויות ובביטחון לישראלים ולפלסטינים כאחד.
ניצחונו נבע במידה רבה גם מסוגיות מקומיות, ובראשן יוקר המחיה והדיור. אבל הוא המחיש שביקורת חריפה על ישראל אינה בהכרח מכשול לניצחון פוליטי בארצות הברית.
במהלך 2026 נרשמו הצלחות נוספות של מועמדים פרוגרסיביים המבקרים את מדיניות ישראל ואת השפעת השדולה הפרו־ישראלית. בין הבולטים קלייר ולדז, דריאליזה אבילה שבאלייה ומלאט קירוס.
לצדם פועלות זה שנים חברות הקונגרס רשידה טליב ואילהאן עומאר, המזוהות עם ביקורת חריפה על ישראל ועל הסיוע הצבאי האמריקני.
לא כל הפוליטיקאים הללו מוסלמים, ולא כולם מחזיקים בעמדה זהה כלפי הציונות או עצם קיומה של מדינת ישראל. אולם נוכחותם הפוליטית מצביעה על שינוי: ההתנגדות למדיניות ישראל הפכה לחלק מרכזי מהשיח האמריקני, במיוחד במחנה הדמוקרטי.
גם יהדות ארצות הברית מתרחקת מנתניהו
המשבר אינו מתנהל רק בין ישראל לבין פוליטיקאים מוסלמים או אנשי שמאל אמריקנים.
חלקים נרחבים מיהדות ארצות הברית מביעים התנגדות חריפה למדיניות ממשלת נתניהו.
ההבחנה כאן חיונית: התנגדות לממשלה אינה בהכרח התנגדות למדינת ישראל.
בסקר שפורסם בספטמבר 2026 הגדירו 86% מיהודי ארצות הברית את עצמם פרו־ישראלים. עם זאת, 65% הגדירו את עצמם כתומכי ישראל המבקרים חלק ממדיניות ממשלתה או את רובה.
כלומר, רבים מיהודי ארצות הברית ממשיכים לתמוך בישראל ובביטחונה, אך מסרבים להעניק לממשלת נתניהו תמיכה אוטומטית.
הפערים בולטים במיוחד בקרב צעירים, חילונים ובוחרים המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית.
גם בקהילות יהודיות אחרות בעולם נשמעת ביקורת חריפה על הממשלה ועל המחיר האנושי של המלחמה בעזה, אף שאין בסיס לייחס עמדה אחת לכל יהדות התפוצות.
זהו שינוי בעל משמעות אסטרטגית. הקהילות היהודיות בארצות הברית מילאו במשך דורות תפקיד חשוב בחיזוק הקשרים בין ירושלים לוושינגטון. כאשר חלקים גדולים מהן מסתייגים ממדיניות הממשלה, נפגעת גם יכולתה להציג את תמיכת יהדות התפוצות כמקשה אחת.
ממשלת נתניהו ובן גביר: המחיר של התלות בקיצונים
מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 הייתה מעשה טרור רצחני. לישראל הייתה זכות להגן על אזרחיה, להילחם בארגון שביצע את הטבח ולפעול להשבת החטופים.
אלא שהזכות להילחם בחמאס אינה מבטלת את חובתה של מדינה להגן על אזרחים ולבחון את השלכותיה האנושיות והמדיניות של המלחמה.
ככל שהמערכה בעזה התמשכה, הצטברו תמונות ההרס, העקירה, הפגיעה בתשתיות והסבל האזרחי.
במקביל נשמעו בישראל התבטאויות של שרים וחברי קואליציה בדבר הגירת פלסטינים, שליטה ממושכת ברצועה והפעלת צעדים כוחניים כלפי האוכלוסייה.
התבטאויות של גורמים המזוהים עם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳ זכו לתהודה בינלאומית נרחבת ושימשו את מבקרי ישראל בטענה שהמלחמה חורגת מהמאבק בחמאס.
מבקרי נתניהו טוענים כי תלותו הפוליטית במפלגות הימין הקיצוני הביאה אותו להעדיף שוב ושוב את שלמות הקואליציה על פני ריסון שותפיו, גם כאשר המחיר המדיני הלך והאמיר.
השאלה האסטרטגית היא אם הממשלה הצליחה להבחין בין הצרכים הביטחוניים של ישראל לבין הדרישות האידיאולוגיות של מפלגות הקואליציה.
מדיניות המניבה הישגים צבאיים בטווח הקצר עלולה להתברר ככישלון אסטרטגי אם היא פוגעת לאורך זמן בבריתות החיוניות לביטחון המדינה.
האופוזיציה הישראלית: גם שתיקה יחסית היא בחירה פוליטית
האחריות הישירה להחלטות הממשלה מוטלת על נתניהו ושריו. אולם גם האופוזיציה הישראלית נדרשת לחשבון נפש.
במשך שנות שלטונו של נתניהו, ובמיוחד מאז הקמת הממשלה עם בן גביר וסמוטריץ׳, התקשתה האופוזיציה להציג לעולם חלופה מדינית וביטחונית עקבית ומשכנעת.
מנהיגי האופוזיציה מתחו ביקורת על הממשלה, השתתפו במאבקים ציבוריים והזהירו מפני השלכות מדיניותה. לכן אין לומר ששתקו לחלוטין.
אבל בתקופות הלחימה נמנעו חלקם מעימות חזיתי עם תפיסות היסוד של מדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים, בין היתר מחשש שיואשמו בפגיעה במאמץ המלחמתי.
הפער בין הביקורת הפנימית לבין היעדר מסר מדיני חלופי ברור בזירה הבינלאומית אפשר לממשלת נתניהו להציג את מדיניותה כעמדה ישראלית רחבה.
כך נותר הציבור האמריקני חשוף בעיקר לדימוי שיצרו הממשלה ושריה, בעוד קולות ישראליים אחרים התקשו להשפיע על השיח.
אופוזיציה אינה נבחנת רק ביכולתה לתקוף את הממשלה. היא נבחנת גם ביכולתה להציע דרך אחרת, להסביר אותה לציבור ולהציג אותה בפני בעלות בריתה של ישראל.
מגולדה מאיר ועד היום: הברית ההיסטורית עומדת למבחן
כאן ראוי להזכיר את גולדה מאיר.
ראש ממשלת ישראל לשעבר נולדה בקייב בשנת 1898, ולא במישיגן. בילדותה היגרה לארצות הברית וגדלה במילווקי שבמדינת ויסקונסין, שם התעצבה השקפת עולמה הפוליטית והציונית.
סיפורה האישי ממחיש את עומק הקשרים ההיסטוריים בין ישראל לארצות הברית.
וושינגטון הייתה הראשונה שהכירה במדינת ישראל עם הכרזת עצמאותה ב־1948, אך הברית הביטחונית הנוכחית נבנתה בהדרגה. בשנותיה הראשונות נשענה ישראל גם על ספקיות נשק אחרות, ובהן צרפת.
בהמשך הפכה ארצות הברית למשענת הביטחונית והמדינית החשובה ביותר של ישראל. שיתוף הפעולה העמיק בתחומי המודיעין, הטכנולוגיה, התעשייה הצבאית והדיפלומטיה.
במהלך מלחמת יום הכיפורים מילא הסיוע האמריקני תפקיד מכריע ביכולת ישראל להמשיך בלחימה.
אבל ברית שנבנתה במשך דורות אינה חסינה מפני שינוי בדעת הקהל ובסדרי העדיפויות של המנהיגות האמריקנית.
ישראל אינה יכולה להניח שהמחויבות האמריקנית תישאר בלתי מוגבלת, בלי קשר למדיניות הממשלה בירושלים.
38 מיליארד דולר — והסכנה גדולה בהרבה מהכסף
הסכם הסיוע הביטחוני שנחתם ב־2016 קובע מסגרת של 38 מיליארד דולר לעשור 2019–2028, בכפוף לאישורי התקציב בקונגרס.
הסכום כולל סיוע לרכש ביטחוני ולפיתוח מערכות הגנה מפני טילים.
אולם חשיבותה של ארצות הברית לביטחון ישראל גדולה בהרבה מהכסף.
חיל האוויר הישראלי נשען על מטוסי קרב אמריקניים, חלקי חילוף, תחמושת, תחזוקה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. מערך ההגנה האווירית נהנה ממימון, מפיתוח ומייצור משותפים עם ארצות הברית.
לכך מתווספים שיתוף פעולה מודיעיני, סיוע לוגיסטי, גישה למערכות נשק מתקדמות וגיבוי מדיני במוסדות בינלאומיים.
אם וושינגטון תצמצם את הסיוע או תגביל את אספקת הנשק, ישראל לא תוכל בהכרח למצוא תחליפים מיידיים.
המשמעות הצבאית עלולה להיות מחסור במיירטים, בתחמושת ובחלקי חילוף, ופגיעה ביכולת לנהל מלחמה ממושכת או עימות בכמה חזיתות במקביל.
המשמעות המדינית תהיה היחלשות הגיבוי האמריקני מול יוזמות בינלאומיות, לחצים דיפלומטיים וסנקציות אפשריות.
המשמעות הכלכלית תהיה הגדלה משמעותית של תקציב הביטחון, על חשבון תשתיות, חינוך, בריאות ושירותים אזרחיים, לצד פגיעה אפשרית בהשקעות ובמסחר.
והמשמעות הפוליטית עלולה להיות הפיכת הסיוע לישראל מנושא הנתמך בידי שתי המפלגות האמריקניות לסוגיה מפלגתית שנויה במחלוקת.
גם נשק יום הדין לא יוכל להחליף את אמריקה
ישראל מקיימת זה עשרות שנים מדיניות של עמימות גרעינית. בעולם מייחסים לה יכולת הרתעה אסטרטגית, אף שהיא אינה מאשרת או מכחישה החזקת נשק גרעיני.
אלא שגם הרתעה קיצונית אינה תחליף לברית ביטחונית ומדינית.
נשק יום הדין אינו מייצר מיירטים, אינו מספק חלקי חילוף למטוסים, אינו מחדש מלאי תחמושת ואינו מחליף מודיעין, תעשייה או גיבוי דיפלומטי.
הוא גם אינו פותר משבר כלכלי הנובע מבידוד בינלאומי, מסנקציות או מפגיעה במסחר ובהשקעות.
הרתעה אסטרטגית נועדה למצבי קיצון. ביטחון לאומי יומיומי מחייב צבא מתפקד, כלכלה חזקה, יכולת ייצור, שרשראות אספקה יציבות ובריתות בינלאומיות.
אובדן הברית האמריקנית לא יבטל בן לילה את עוצמתה של ישראל. אבל בתרחיש של מלחמה אזורית ממושכת, פגיעה קשה באספקת הנשק ובגיבוי המדיני עלולה להפוך לסיכון אסטרטגי חמור במיוחד.
2028 מתקרבת — וישראל חייבת להיערך
אין כיום בסיס לקבוע שארצות הברית עומדת לנטוש את ישראל מחר. התמיכה הביטחונית והמדינית עדיין משמעותית, והקשרים בין מערכות הביטחון עמוקים.
הסכנה היא שחיקה הדרגתית.
תחילה יידרשו תנאים מחמירים יותר לסיוע. בהמשך עלולות להופיע מגבלות על סוגי נשק, עיכובים באספקה וקשיים בגיבוש הסכמים חדשים.
הסכם הסיוע הנוכחי מסתיים ב־2028. הדיון על עתידו יתקיים בארצות הברית שבה התמיכה בישראל כבר אינה מוסכמה פוליטית רחבה כפי שהייתה בעבר.
ישראל תידרש להגדיל את עצמאותה הביטחונית, להרחיב את הייצור המקומי, לבנות מלאים ושרשראות אספקה חלופיות ולשקם את האמון עם שתי המפלגות האמריקניות ועם הקהילות היהודיות.
אולם עצמאות ביטחונית אינה נוצרת בהכרזה. היא מחייבת שנים של השקעות, פיתוח טכנולוגי ושיתופי פעולה בינלאומיים.
וגם אלה לא יספיקו אם המדיניות הישראלית תמשיך להרחיק ממנה חלקים גדלים בציבור האמריקני.
לא כל העולם נגדנו — אבל אמריקה משתנה
ההתבטאות של א־סייד, ניצחון ממדאני והצלחות מועמדים פרוגרסיביים נוספים אינם מוכיחים שארצות הברית הפכה לאויבת ישראל.
הם גם אינם מלמדים שיהדות ארצות הברית הפנתה עורף למדינה.
הם כן מצביעים על שינוי פוליטי עמוק: התמיכה בישראל כבר אינה מובנת מאליה בקרב חלקים משמעותיים בציבור האמריקני, במיוחד בקרב צעירים ובוחרים דמוקרטים.
לתהליך הזה סיבות רבות, ובהן שינויים חברתיים ודוריים שהחלו עוד לפני המלחמה בעזה. אולם ההתנהלות ברצועה וההתבטאויות של גורמים קיצוניים בממשלת ישראל החריפו את המשבר.
ממשלת נתניהו נושאת באחריות להחלטותיה. האופוזיציה נושאת באחריות להציג חלופה מדינית וביטחונית משכנעת.
שתיהן חייבות להבין שביטחון ישראל אינו נמדד רק במספר המטרות שהותקפו ובהישגים צבאיים מיידיים, אלא גם ביכולתה לשמר את הבריתות שיאפשרו לה להגן על עצמה בעוד עשר ועשרים שנה.
ישראל יכולה לנצח בקרב ולהפסיד את הברית שתידרש לה במלחמה הבאה. ואם תאבד את המשענת האסטרטגית החשובה ביותר שלה, שום נשק יום הדין לא יוכל לבדו להחליף אותה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
