המלחמה הזו כבר מזמן חצתה את גבול האסטרטגיה והפכה לזירת כאוס בינלאומית — וכעת נדמה שגם בוושינגטון מבינים: משהו השתבש בגדול. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שנכנס לעימות מול איראן מתוך הפגנת כוח, מוצא עצמו מסתבך בשורה של הצהרות סותרות, דיווחים בעייתיים וטענות שמופרכות כמעט בזמן אמת. בעולם כבר לא לוחשים — מדברים בגלוי: זה נראה כמו פיאסקו.
איראן, מצידה, מזהה את ההזדמנות וממנפת אותה עד תום. משמרות המהפכה משדרים ביטחון, קור רוח ואסטרטגיה סבלנית. בזמן שטראמפ מחפש מוצא, בטהרן לא ממהרים להושיט חבל הצלה. להפך — ככל שהלחץ האמריקני גובר, כך מתחדדת העמדה האיראנית: אין הפסקת אש בתנאים אמריקניים.
ובתוך ארצות הברית עצמה — סדקים. לא רק דמוקרטים מתנגדים להסלמה: גם חברי קונגרס רפובליקנים כבר מצהירים בפומבי כי יצביעו נגד כל מהלך של פלישה קרקעית לאתרים איראניים. המשמעות ברורה — טראמפ מאבד גיבוי פוליטי ברגע הקריטי ביותר.
אירופה, כמעט כגוש אחד, מציגה עמדה חריגה בעוצמתה: המלחמה הזו נתפסת שם כטעות אסטרטגית קשה, מהלך פזיז שנגרר — כך לפי בכירים — אחרי הלחץ הישראלי והקו של נתניהו. מאחורי הקלעים, המסר האירופי חד: עצרו עכשיו לפני שהמערכת כולה תקרוס.
אבל הזירה המפתיעה ביותר היא דווקא מדינות המפרץ. שם לא מדברים על בלימה — אלא על הסלמה. יורש העצר הסעודי, יחד עם הנהגות האמירויות, קטאר, בחריין ועומאן, מעבירים מסר הפוך לחלוטין: אם ארצות הברית לא תפעל קרקעית ולא תשתלט על נקודות המפתח — כולל האי והשטחים השולטים על מיצרי הורמוז — היא תאבד את מעמדה האזורי ותסולק בבושת פנים.
כך נוצר מצב כמעט בלתי אפשרי:
אירופה לוחצת לבלום.
המפרץ דוחף להסלים.
הקונגרס האמריקני מתפצל.
ואיראן — משחקת על הזמן.
ובתוך כל זה, ישראל מנסה לייצר הישגים מהירים. התקיפות נמשכות, היעדים מתרחבים, אך המציאות בשטח מורכבת בהרבה. מזג האוויר החורפי הבלתי צפוי — עננות נמוכה, רוחות ומשקעים — פוגע ביכולת המבצעית האווירית, ובמקביל מעניק לאיראנים יתרון טקטי: שיגורים בלתי פוסקים לעבר ישראל.
בצפון הארץ, המציאות קשה: אזרחים צמודים למקלטים, התרעות כמעט ללא הפוגה, תחושת שחיקה מצטברת. זו כבר לא שגרה מתוחה — זו מציאות של התשה.
גם הזירה הלבנונית לא מספקת את התשובה שקיוו לה בירושלים. הפלישה לא הניבה עד כה שינוי אסטרטגי ממשי בביטחון הצפון, ובינתיים המחיר כבר נגבה — הלוויות צבאיות ראשונות, כאב שמחלחל הביתה.
ובתוך כל זה, ההנהגה הישראלית תחת ביקורת הולכת וגוברת. ההתנהלות המדינית והצבאית, לצד הופעות פומביות שנראות מנותקות מהמציאות — רק מעמיקות את תחושת אי-האמון. נדמה כי הפער בין המסרים לבין המציאות בשטח הולך ומתרחב.
התמונה הכוללת ברורה ומטרידה:
אמריקה מתנדנדת.
איראן מתחזקת תודעתית.
אירופה מתרחקת.
המפרץ לוחץ להסלמה.
ישראל נשחקת מבפנים.
והשאלה הגדולה כבר איננה איך מנצחים — אלא איך יוצאים מזה בלי לקרוס.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
