אם לפני שנים נהגו לומר על דונלד טראמפ שהוא בלתי צפוי, הרי שבשבועות האחרונים נדמה שגם בני בריתו הקרובים ביותר כבר מתקשים להבין לאן הוא חותר. כמעט מדי יום הוא מציג קו חדש: בבוקר מאיים במתקפה “שתרעיד את העולם”, בצהריים מודיע שכל האופציות על השולחן, ובלילה מכריז שהחליט לתת עוד הזדמנות לדיפלומטיה. התוצאה היא ביקורת הולכת וגוברת, לא רק מצד יריביו הפוליטיים אלא גם מצד פרשנים, אנשי ביטחון ובעלות בריתה של ארצות הברית, התוהים האם הבית הלבן מנהל אסטרטגיה מתוחכמת – או פשוט משנה כיוון שוב ושוב.
המקרה האחרון ממחיש זאת היטב. לאחר שהעולם נערך לגל תקיפות אמריקני נרחב נגד איראן, טראמפ הודיע במפתיע כי ביטל את המתקפה בעקבות פניות של מנהיגי סעודיה, טורקיה ומדינות המפרץ, שביקשו לאפשר חלון הזדמנויות נוסף להסכם. שעות קודם לכן עוד נשמעו איומים חריפים במיוחד, כולל הצהרות על יכולתה של ארצות הברית להשמיד תשתיות אסטרטגיות באיראן. לפתע, השיח עבר מהפצצות להסכמים.
זו אינה הפעם הראשונה. בחודשים האחרונים חוזר אותו דפוס כמעט בכל משבר משמעותי. איום חריף, העלאת הכוננות, הצהרות דרמטיות, ולאחר מכן עצירה, דחייה או מעבר למסלול מדיני. אחר כך מגיע איום חדש – וחוזר חלילה.
התוצאה היא שמדינות האזור כבר אינן מתייחסות לכל הצהרה אמריקנית כאל מהלך צבאי בלתי נמנע. בטהרן למדו להמתין. בריאד ובדוחא מיהרו לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח כדי לקדם תיווך. גם בירושלים מבינים שכיום קשה יותר להעריך אם הצהרה אמריקנית היא אות לפתיחת מערכה או קלף במשא ומתן.
באיראן כבר מנצלים את המצב לצורכי תעמולה. כלי התקשורת המזוהים עם המשטר מציגים את ביטול המתקפה כהוכחה לכך שההרתעה האיראנית פועלת וכי גם ארצות הברית מבינה שמלחמה כוללת עלולה לגבות מחיר כבד מדי. מבחינת טהרן, עצם העובדה שהמתקפה לא יצאה אל הפועל היא הישג תודעתי, גם אם לא ניתנה שום התחייבות אמריקנית לוותר על האופציה הצבאית.
במפרץ הפרסי מסתכלים על התמונה מזווית אחרת. סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר ושאר המדינות אינן מעוניינות במלחמה נוספת שתסכן את מתקני הנפט, תפגע בנתיבי השיט ותטלטל את הכלכלה האזורית. מבחינתן, כל יום שבו לא נורים טילים לעבר מתקני אנרגיה הוא יום של רווח כלכלי ויציבות. לכן הן ממשיכות ללחוץ על וושינגטון ועל טהרן להעדיף דיפלומטיה, גם אם הסיכוי להסכם מלא עדיין רחוק.
גם בתוך ארצות הברית מתרבים סימני השאלה. יש הרואים בהתנהלותו של טראמפ ביטוי לחוסר עקביות שמחליש את אמינות האיומים האמריקניים. לטענתם, כאשר כל אולטימטום מסתיים בעוד דחייה או בעוד סבב שיחות, היריבים מתחילים להאמין שהאיומים נועדו בעיקר לצורכי משא ומתן ולאו דווקא כהקדמה לפעולה צבאית.
לעומתם, תומכיו של טראמפ טוענים בדיוק את ההפך. לדבריהם, זו שיטת העבודה שלו מאז עולם העסקים: להפעיל לחץ מקסימלי, ליצור תחושת דחיפות, לגרום ליריב לחשוש מהגרוע ביותר – ואז להגיע להסכם מעמדת כוח. מבחינתם, העובדה שהמלחמה נדחתה אינה סימן לחולשה אלא להצלחה. אם ניתן להשיג את אותה מטרה בלי לירות טיל אחד, מדוע לבחור במלחמה?
אלא שגם לאסטרטגיה הזו יש מחיר. ככל שהפער בין הרטוריקה לבין המעשים גדל, כך גדל גם הסיכון שהאיומים יאבדו מכוחם. הרתעה אינה נבנית רק על עוצמת הצבא אלא גם על האמונה שההנהגה אכן מוכנה להשתמש בו. כאשר ההצהרות משתנות במהירות, בעלות ברית מתקשות לתכנן את צעדיהן, ויריבים עלולים להסיק שהסיכוי למימוש האיומים נמוך מכפי שנדמה.
השאלה הגדולה היא האם מדובר בטקטיקה מחושבת או בדפוס פעולה שעלול להפוך לבעיה אסטרטגית. אם טראמפ יצליח להשיג הסכם שיבלום את תוכנית הגרעין האיראנית, יבטיח את חופש השיט במצר הורמוז וימנע מלחמה אזורית, רבים יאמרו שכל הזיגזגים היו חלק ממהלך מבריק. אבל אם המשא ומתן יקרוס והעימות יתחדש, הביקורת רק תגבר, משום שאז יתברר שכל האיומים, הדחיות וההצהרות לא הצליחו לשנות את המציאות.
בינתיים נדמה שהמזרח התיכון כבר הסתגל למציאות חדשה: פחות מאמין לאולטימטומים, יותר ממתין למעשים. ובמציאות הזו, השאלה כבר אינה רק מה טראמפ יאמר מחר – אלא האם מישהו באזור עדיין בטוח שהוא יודע מה טראמפ באמת יעשה.
עניין מרכזי – חדשות, סקופים ופרשנות מאז 1999. לחיצה על לייק תוביל אותך לכתבה הבאה, שסביר להניח שלא תמצא במקום אחר.
