נתניהו דוחה את המתווה האמריקני, מציב תנאים ומציג קו בלתי מתפשר מול חמאס. אלא שהעיתוי הפוליטי בישראל הופך את ההצהרות התקיפות האלה לחלק מסיפור גדול בהרבה: הבחירות מתקרבות, הקרב בתוך הליכוד מתחמם, ובדיוק עכשיו מגיע ג׳ארד קושנר לנתניהו לאחר פגישה חריגה ביותר עם מנהיג חמאס חליל אל־חיה. השאלה החשובה איננה רק מה נתניהו אומר היום — אלא מה יעשה כאשר טראמפ ידרוש ממנו תשובה סופית.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
ג׳ארד קושנר הגיע היום לנתניהו עם מטען מדיני כבד במיוחד. יממה קודם לכן הוא ישב במצרים עם מנהיג חמאס חליל אל־חיה במסגרת הניסיון האמריקני לחלץ מן הקיפאון את תוכנית טראמפ לעזה. עצם המפגש הישיר והנדיר בין שליחו הקרוב של נשיא ארצות הברית לבין ראש חמאס הוא איתות ברור: הבית הלבן אינו מקיים עכשיו עוד סבב שיחות לצורכי צילום. הוא מנסה להגיע לעסקה.
בלב המחלוקת נמצאת עסקה פשוטה לניסוח ומסובכת להפליא לביצוע: חמאס יתפרק מנשקו ומכוחו הצבאי, ישראל תיסוג בהדרגה מהרצועה, כוח ייצוב בינלאומי ומנגנון משטרתי פלסטיני ייכנסו לתמונה, והשליטה האזרחית בעזה תועבר למסגרת פלסטינית שאינה חמאס. המחלוקת הקריטית היא על הסדר, לוחות הזמנים והערבויות: ישראל דורשת פירוז ממשי לפני שתוותר על אחיזתה הצבאית; חמאס דורש התחייבות ישראלית לנסיגה ולהפסקת התקיפות כחלק מן התהליך.
נתניהו אומר כרגע לא.
הוא מתעקש שישראל לא תיסוג לפני שחמאס ושאר הארגונים החמושים יתפרקו מנשקם, ודחה את מפת הדרכים החדשה בטענה שאינה מספקת מענה לדרישות הביטחוניות של ישראל. מבחינה ביטחונית זו עמדה שאפשר להבין היטב: איש בישראל אינו רוצה לראות את חמאס מוסר כמה רובים, מחביא את היתר ומתחיל לבנות מחדש את כוחו ביום שלאחר יציאת צה״ל.
אבל נתניהו הוא גם פוליטיקאי בעיצומה של מערכת בחירות.
הבחירות לכנסת אמורות להתקיים ב־27 באוקטובר, ובתקופה כזאת לכל משפט על נסיגה, חמאס והיום שאחרי בעזה יש משמעות נוספת. נתניהו זקוק לבוחר הימני, למתפקד הליכוד ולמחנה שמבחינתו נסיגה ישראלית לפני פירוז מוחלט עלולה להיראות כהתקפלות. גם גורמים דיפלומטיים המצוטטים בדיווחים על המגעים מעריכים שהקרבה לבחירות מקשה מאוד על אפשרות של ויתורים ישראליים גדולים עכשיו.
וזה בדיוק המקום שבו צריך להפריד בין נתניהו של הקמפיין לבין נתניהו שיושב מול נשיא ארצות הברית.
ההיסטוריה הקרובה מספקת לכך תקדים משמעותי. בספטמבר 2025 הציג טראמפ את תוכניתו לסיום המלחמה בעזה, שכללה הפסקת אש, החזרת החטופים ונסיגה ישראלית מדורגת. נתניהו התייצב לצד טראמפ והעניק את הסכמתו למסגרת האמריקנית. מאז הצטרפה ישראל גם ל״מועצת השלום״ שהקים טראמפ, והדיון עבר מן השאלה האם בכלל יהיה מתווה אמריקני לשאלות הקשות של פירוז, נסיגה וכוח הייצוב הבינלאומי.
לכן יהיה פזיז לקבוע כבר עכשיו שנתניהו בוודאות ייכנע לכל דרישה אמריקנית. אבל יהיה פזיז לא פחות להתייחס לכל הצהרה תקיפה שלו בתקופת בחירות כאילו היא בהכרח העמדה שבה יישאר כאשר טראמפ יניח לפניו את החבילה הסופית.
נתניהו מכיר היטב את המשחק הזה.
אפשר לומר לא.
אפשר להתווכח.
אפשר לדרוש שינויים.
אפשר להכריז שהמתווה אינו מתקבל על הדעת.
אפשר להוציא הודעות תקיפות לתקשורת הישראלית.
ואפשר, לאחר שהאמריקנים משנים כמה סעיפים, מעניקים ערבויות ומאפשרים לראש הממשלה להציג הישגים — לומר כן.
מבחינת נתניהו יש לכך גם היגיון פוליטי. הסכמה מוקדמת מדי למתווה הכולל נסיגה עלולה לעלות לו ביוקר בתוך המחנה שלו. מאבק ממושך, לעומת זאת, מאפשר לו לספר לבוחריו שהוא עמד מול האמריקנים, סירב להתפשר על ביטחון ישראל, שיפר את העסקה ורק לאחר שקיבל את הדרישות החיוניות נתן את הסכמתו.
כך פוליטיקאי יכול להגיע בסופו של דבר כמעט לאותו מקום — אבל להגיע אליו כמנצח ולא כמי שנכנע.
גם לטראמפ יש אינטרס לאפשר לנתניהו את מרחב התמרון הזה.
הנשיא האמריקני אינו זקוק לכך שראש ממשלת ישראל יודיע היום שהוא מתקפל. הוא זקוק לחתימה כאשר תגיע שעת ההכרעה. אם הדרך לשם מחייבת כמה שבועות של הצהרות לוחמניות לצורכי פנים, ייתכן שבוושינגטון יכולים לחיות עם זה — כל עוד התהליך עצמו ממשיך להתקדם.
וכאן מקבלת נסיעתו של קושנר משמעות מיוחדת.
הוא לא הגיע לישראל אחרי פגישה שגרתית עם המצרים או הקטארים. הוא הגיע אחרי שישב עם מנהיג חמאס עצמו. על פי הדיווחים, חמאס הביע נכונות להתקדם במפת דרכים הכוללת פירוז, אך קשר את הביצוע להתחייבויות ישראליות ובראשן נסיגה והפסקת התקיפות. עכשיו עבר קושנר לצד השני של המשוואה.
במילים אחרות: האמריקנים בודקים אם ניתן לסגור את הפער.
וזה גם מסביר מדוע ההצהרות הישראליות הנוכחיות אינן בהכרח סוף פסוק. במגעים כאלה כל צד מציג בתחילה את תנאי המקסימום שלו. חמאס רוצה נסיגה לפני שיוותר בפועל על כוחו הצבאי; ישראל רוצה לראות את הפירוז לפני שתיסוג. העסקה, אם תקום, תצטרך כנראה ליצור מנגנון מדורג שבו כל צעד של צד אחד מפעיל צעד של הצד האחר.
פירוק נשק.
נסיגה.
כניסת כוח בינלאומי.
הקמת משטרה פלסטינית חדשה.
פינוי נוסף של צה״ל.
פירוק תשתיות צבאיות נוספות.
והכול תחת מנגנוני פיקוח וערבויות שיצטרכו לשכנע את ישראל שחמאס אינו משתמש בתהליך כדי לקנות זמן ולהתחמש מחדש.
זו אינה עסקה קלה לנתניהו. היא גם אינה עסקה קלה לחמאס. למעשה, אם תבוצע במלואה, משמעותה תהיה סופו של חמאס כצבא וכשלטון ברצועה.
אבל מבחינת טראמפ יש כאן משהו גדול מעזה. הצלחה תאפשר לו לטעון שהוא סגר את המלחמה, פירק את חמאס מנשקו, הוציא את ישראל מעזה והקים סדר אזורי חדש בפיקוח אמריקני ובסיוע מדינות ערביות ומוסלמיות.
ולכן הלחץ האמריקני צפוי רק לגדול.
הנקודה המכרעת תהיה הרגע שבו טראמפ יחליט שהמשא ומתן הסתיים.
אז כבר לא יהיה מדובר בהצהרות לתקשורת, במסרים לבוחרי הליכוד או בוויכוח על ניסוחו של סעיף כזה או אחר. נשיא ארצות הברית עשוי להציג לנתניהו שאלה פשוטה בהרבה: אתה איתי או לא?
ושם נמצא המבחן האמיתי.
ייתכן שנתניהו יעמוד בסירובו. ייתכן שיצליח לשנות חלקים מהותיים בתוכנית. אבל הניסיון מהתוכנית הקודמת של טראמפ מלמד שהפער בין רטוריקה ישראלית תקיפה לבין הסכמה למסגרת אמריקנית יכול להצטמצם במהירות כאשר נשיא ארצות הברית מחליט שהוא רוצה עסקה.
ולכן מי שמנסה להבין עכשיו מה באמת יקרה בעזה צריך להקשיב להצהרות נתניהו — אבל לא להתאהב בהן.
השעון הפוליטי הישראלי מתקתק לקראת 27 באוקטובר.
נתניהו צריך בינתיים להיראות קשוח.
קושנר צריך בינתיים לסגור את הפרטים.
וטראמפ יכול להרשות לעצמו להמתין.
כי בסופו של דבר ייתכן שהשאלה החשובה ביותר אינה מה נתניהו אומר לפני הבחירות.
אלא מה יישאר מה״לא״ הגדול שלו כשדונלד טראמפ יבקש ממנו לומר כן.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה…
