תקיפה אווירית חריגה ומסתורית התרחשה הלילה בצפון־מערב סוריה. מטוסי קרב שזהותם לא נמסרה תקפו שוב ושוב את בסיס אבו א־דוהור במחוז אידליב, כ־70 קילומטרים מגבול טורקיה, כשהמטרה המרכזית היא מסלול ההמראה והנחיתה. ישראל אינה מקבלת אחריות, ובשעות הראשונות גם דמשק ואנקרה נמנעו מתגובה רשמית. אלא שהמיקום, סוג המטרה והתקדים הישראלי מעלים אפשרות מעניינת במיוחד: עוד מהלך במאבק השקט בין ישראל לטורקיה על השליטה הצבאית בסוריה החדשה.
על פי הדיווחים בעולם מטוסי קרב בלתי מזוהים תקפו הלילה את שדה התעופה הצבאי אבו א־דוהור שבמזרח מחוז אידליב. הדיווחים הראשונים דיברו על ארבע תקיפות שהתמקדו במסלול, בעוד דיווחים מאוחרים יותר בסוריה טענו למספר גדול יותר של פגיעות ולהתקפה גם על מתקנים נוספים בבסיס. נכון לשעות הבוקר אין דיווח מאומת על נפגעים, וזהות התוקף לא פורסמה רשמית.
גם היקף הנזק עדיין אינו ברור לחלוטין. לכן מוקדם לקבוע שהמסלול “הושמד לחלוטין”. מה שניתן לומר הוא שהוא הותקף באופן ממוקד וחוזר, באופן המתיישב עם ניסיון להשבית את יכולתו לשמש להמראות ולנחיתות.
כמה גורמים וכלי תקשורת באזור העלו מיד את האפשרות שישראל עומדת מאחורי הפעולה. ישראל לא נטלה אחריות, וצה״ל לא אישר שביצע את התקיפה. גם השלטון הסורי לא מיהר לפרסם הודעה רשמית מפורטת, ואנקרה שמרה בשעות הראשונות על שתיקה.
דווקא השתיקה הזאת מעניינת.
אבו א־דוהור אינו בסיס אווירי פעיל מן השורה. זהו מתקן צבאי ותיק שעבר מיד ליד במהלך מלחמת האזרחים הסורית, נפגע קשות לאורך השנים ושב לשליטת הכוחות שהפילו את משטר אסד בסוף 2024. לכן תקיפה ממוקדת של המסלול דווקא עכשיו מעוררת שאלה מתבקשת: מדוע מישהו רואה צורך להשבית בסיס שכבר שנים אינו ממלא תפקיד מרכזי בחיל האוויר הסורי?
אחת האפשרויות היא שמישהו מתכוון להחזיר אותו לחיים.
ופה נכנסת טורקיה לתמונה.
מאז נפילת משטר אסד הפכה אנקרה לבעלת ההשפעה החיצונית החשובה ביותר על השלטון הסורי החדש. היא מעורבת בבניית הכוח הצבאי הסורי, בהדרכה, בייעוץ ובתכנון עתידה הביטחוני של המדינה, ובמקביל מחזיקה נוכחות צבאית משמעותית בצפון סוריה.
מבחינת טורקיה, זו התפתחות טבעית. סוריה יציבה הנשענת על אנקרה מעניקה לטורקים עומק אסטרטגי מדרום, מאפשרת להם להתמודד עם הכוחות הכורדיים ומרחיבה מאוד את השפעתם בעולם הערבי.
מבחינת ישראל, התמונה מורכבת הרבה יותר.
ישראל אינה מוטרדת מעצם קיומם של קשרים בין דמשק לאנקרה. הבעיה מתחילה כאשר ההשפעה הטורקית הופכת לתשתית צבאית המסוגלת להגביל את חופש הפעולה הישראלי בשמי סוריה.
התקדים כבר קיים.
לאחר נפילת אסד בחנו גורמים צבאיים טורקיים אפשרות להשתמש בבסיסים סוריים ולהרחיב בהם את הנוכחות הטורקית. זמן קצר לאחר מכן הותקפו כמה מן המתקנים שנבחנו, ובהם בסיס T4. המסר שיוחס אז לישראל היה פשוט: אנקרה יכולה להשפיע על סוריה, אבל הפיכת בסיסים סוריים למתקנים צבאיים טורקיים היא עניין אחר לגמרי.
בחלק מאותן תקיפות נפגעו במכוון מסלולי המראה.
וזה בדיוק מה שהופך את האירוע הלילה למסקרן.
כשרוצים למנוע שימוש עתידי בבסיס אווירי אין צורך להרוס כל בניין והאנגר. די להפוך את המסלול לבלתי שמיש. מטוסי קרב, מטוסי תובלה כבדים וכלי טיס צבאיים אינם יכולים לפעול מבסיס שמסלוליו מחוררים.
אם יתברר שאבו א־דוהור עמד בפני שיקום, או שטורקיה בחנה אפשרות לעשות בו שימוש, התקיפה תקבל משמעות אסטרטגית ברורה מאוד.
אבל בנקודה הזאת חייבים להפריד בין עובדה להערכה.
נכון לעכשיו אין הוכחה פומבית שטורקיה עמדה לפרוס מטוסים, מערכות הגנה או כוחות באבו א־דוהור. לכן הקישור בין התקיפה הלילה לבין המאבק הישראלי בהתבססות הטורקית הוא אפשרות הגיונית על רקע האירועים הקודמים — אבל עדיין לא עובדה מוכחת.
מה שידוע הוא שהבסיס הותקף, שהמסלול היה מטרה מרכזית, שהתקיפה התרחשה במרחק של כ־70 קילומטרים מטורקיה ושישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא מוכנה לפגוע בתשתיות צבאיות בסוריה כאשר היא חוששת שהן עומדות לשמש גורם העלול להגביל את חופש הפעולה שלה.
לישראל ולטורקיה עצמן אין אינטרס להגיע להתנגשות צבאית ישירה.
טורקיה היא מעצמה אזורית, מחזיקה צבא גדול וחברה בנאט״ו. מפגש עוין בין מטוס ישראלי למטוס טורקי בשמי סוריה יהיה אירוע בעל פוטנציאל הידרדרות עצום. שתי המדינות אף קיימו בעבר מגעים שנועדו למנוע חיכוך ואי־הבנות ביניהן בזירה הסורית.
ולכן, אם אכן ישראל עומדת מאחורי התקיפה, ייתכן שהשיטה היא אחרת לגמרי.
לא לתקוף את הטורקים.
לתקוף את התשתית לפני שהטורקים מגיעים אליה.
זהו שינוי משמעותי מאוד במפה האסטרטגית של ישראל.
במשך שנים היתה סוריה בעיקר זירת המאבק נגד איראן וחיזבאללה. חיל האוויר תקף שוב ושוב משלוחי נשק, מחסנים, מערכות הגנה, אנשי משמרות המהפכה ותשתיות ששימשו את הציר האיראני.
נפילת אסד החלישה מאוד את הנוכחות האיראנית בסוריה.
אבל בטבע האסטרטגי אין ואקום.
לתוך החלל נכנסה טורקיה.
היא אינה איראן, אינה אויבת רשמית של ישראל ואינה מפעילה בסוריה את אותה מערכת של ארגוני שליחים. אבל נוכחות צבאית טורקית משמעותית, ובעיקר פריסת מטוסים, מכ״מים ומערכות הגנה אווירית, עלולה ליצור עבור ישראל בעיה מסוג חדש לחלוטין.
חיל האוויר הישראלי התרגל במשך שנים לפעול בשמי סוריה בעליונות כמעט מוחלטת. נוכחות טורקית משמעותית יכולה לשנות את המשוואה הזאת.
וזה מה שהופך מסלול בטון נידח באידליב לנכס אסטרטגי.
ייתכן שבשבועות הקרובים נגלה שהתקיפה היתה קשורה לתוכנית קונקרטית לשיקום אבו א־דוהור. ייתכן שיתברר שהמטרה היתה אחרת לגמרי. וייתכן שאיש מהצדדים לא יודה לעולם מי שלח את המטוסים ומה בדיוק ביקשו להשמיד.
אבל אם יתברר שישראל אכן עומדת מאחורי הפעולה ושברקע עמדה אפשרות לשימוש טורקי בבסיס, המסר יהיה קשה לפספס:
ישראל מוכנה לחיות עם השפעה טורקית בסוריה.
היא הרבה פחות מוכנה לחיות עם בסיסים צבאיים טורקיים שיכולים להגביל את חיל האוויר שלה.
ואם ישראל בכלל אינה עומדת מאחורי התקיפה, התעלומה גדולה אפילו יותר. במקרה כזה מסתובב בשמי סוריה גורם אחר המסוגל לבצע תקיפה אווירית מדויקת נגד בסיס צבאי, להשבית את מסלולו ולהיעלם בלי לקבל אחריות.
כך או כך, המאבק על סוריה שלאחר אסד נכנס לשלב חדש.
פעם השאלה היתה מי ישלוט בדמשק.
עכשיו השאלה היא מי ישלוט בשמים שמעליה.
והאירוניה הגדולה היא שאחרי שנים שבהן ישראל השקיעה מאמץ אדיר כדי לסלק את ההתבססות האיראנית מסוריה, היא עלולה לגלות שהוואקום אכן התמלא — רק שהפעם השחקן המתקרב אליה מצפון הוא גדול, חזק ומסובך הרבה יותר להתמודדות.
טורקיה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה
