סקר מעריב המתפרסם הבוקר הוא הרבה יותר מעוד סקר רע לנתניהו. דווקא אחרי הפריימריז, כשהליכוד חשף בפני הציבור את הנבחרת שאמורה להמשיך לנהל את המדינה, מגיעה המכה: ישר של גדי איזנקוט מזנקת לשיא של 26 מנדטים, הליכוד מתרסק ל־20 בלבד והפער ביניהם נפתח לשישה. גוש נתניהו רחוק מאוד מרוב. ההסבר אינו מסתתר רק במלחמה, בכלכלה או בעייפות מהשלטון. במשך שנים נתניהו סילק, החליש או דחק הצדה כמעט כל מי שעלול היה לצמוח לידו למנהיג עצמאי. עכשיו הוא נשאר עם מפלגה הנושאת את שמו — אבל עם מעט מאוד כוכבים המסוגלים להביא קולות בזכות עצמם.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
הפריימריז בליכוד נועדו להיות חגיגה. המפלגה הגדולה של הימין פתחה קלפיות, עשרות אלפי מתפקדים בחרו את נציגיהם, המנצחים חגגו, המפסידים ליקקו את הפצעים ונתניהו יכול היה להציג לציבור את הנבחרת שאיתה הוא מבקש לנצח שוב בבחירות. אלא שהסקר הראשון המתפרסם לאחר האירוע מספק לליכוד בדיוק את התוצאה שממנה חששו בסביבת ראש הממשלה: במקום תנופה באה נפילה, במקום התחדשות נחשפה חולשה, ובמקום צמצום הפער מול גדי איזנקוט — הפער גדל.
בסקר מעריב החדש, שנערך בידי לזר מחקרים בראשות ד״ר מנחם לזר בשיתוף Panel4All, ישר בראשות גדי איזנקוט מזנקת בשלושה מנדטים ומגיעה לשיא של 26. הליכוד מאבד מנדט נוסף ומידרדר ל־20. ביחד מקבלת 14, הדמוקרטים 10 וישראל ביתנו 10. עוצמה יהודית מקבלת 9, יהדות התורה 9, ש״ס 7 והציונות הדתית 5. המפלגות הערביות מקבלות יחד 12 מנדטים. לזר הוא מהסוקרים הוותיקים והמוערכים בישראל, והיתרון הגדול בקריאת הסקר שלו אינו רק במספר של הבוקר אלא ברצף המדידות המאפשר לראות לאן הציבור זז.
והתנועה ברורה. רק לפני שבוע עמדה ישר על 23 מנדטים והליכוד על 21. עכשיו איזנקוט עולה ל־26 והליכוד יורד ל־20. בתוך שבוע פער של שני מנדטים הפך לפער של שישה. זו אינה הוכחה שכך ייראו תוצאות הבחירות, אבל זו בהחלט נורת אזהרה מהבהבת לליכוד: המפלגה שהיתה אמורה לצאת מחוזקת מהפריימריז יצאה מהם, לפחות לפי צילום המצב הראשון, חלשה יותר.
החשבון הגושי קשה לא פחות. ארבע המפלגות הציוניות שמחוץ לגוש נתניהו — ישר, ביחד, הדמוקרטים וישראל ביתנו — מגיעות יחד ל־60 מנדטים, מרחק מושב אחד בלבד מרוב בכנסת גם בלי המפלגות הערביות. גוש הקואליציה נותר הרחק מ־61. מבחינת נתניהו, זו כבר אינה בעיה של מנדט תועה שאפשר להשלים במשא ומתן קואליציוני מתוחכם. כדי לחזור לשלטון על בסיס המספרים האלה הוא צריך להזיז ציבור גדול בחזרה לכיוונו.
אבל הסיפור החשוב באמת מסתתר מאחורי המספרים. במשך שנים בנה נתניהו מערכת פוליטית שנועדה בראש ובראשונה להבטיח דבר אחד: שאיש בליכוד לא יהיה חזק מספיק כדי להחליף אותו. במונחים של הישרדות אישית זו היתה הצלחה יוצאת דופן. יריבים פוטנציאליים באו והלכו, כוכבים נחלשו, אחרים עזבו, מוקדי כוח פורקו ונתניהו נותר המנהיג הבלתי מעורער. אלא שלשיטה הזאת היה מחיר שהוסתר כל עוד נתניהו עצמו היה מסוגל לספק לליכוד שלושים מנדטים ויותר.
עכשיו המחיר נחשף. כשמסתכלים על רשימת הליכוד קשה למצוא בה דמויות בעלות משקל לאומי עצמאי המשתווה לזה של מנהיגים שהקיפו בעבר את ראשי מפלגת השלטון. אין בה רמטכ״ל לשעבר. אין בה גלריה של אלופים בעלי מוניטין ציבורי רחב. אין בה שורה של כלכלנים, מדענים, אנשי טכנולוגיה, משפטנים, תעשיינים ומנהלים שהגיעו לפוליטיקה אחרי שבנו לעצמם שם לאומי בתחומם. יש בה פוליטיקאים מנוסים, שרים וחברי כנסת שיודעים היטב כיצד לעבוד מול מתפקדים ולנצח בפריימריז, אבל הרבה פחות דמויות שהבוחר שאינו ליכודניק מובהק עשוי לבחור במפלגה במיוחד בזכותן.
וזו אינה טענה שכל אנשי הליכוד חסרי כישורים. הבעיה עמוקה יותר. מנגנון פוליטי שמתגמל במשך שנים נאמנות, פעילות מפלגתית, קשר עם מתפקדים, כוח בסניפים והשתייכות למחנה מייצר בסופו של דבר סוג מסוים מאוד של נבחרת. אלה כישורים מצוינים כדי לנצח בפריימריז. הם אינם בהכרח אותם כישורים שהציבור מחפש כאשר הוא שואל מי ינהל את הביטחון, הכלכלה, יחסי החוץ ומערכות המדינה בתקופה מסוכנת כל כך.
ואז מגיע גדי איזנקוט וממחיש לליכוד בדיוק מה חסר לו. הוא רמטכ״ל לשעבר, בעל עשרות שנות ניסיון ביטחוני, אדם שנכנס לפוליטיקה כשהמוניטין הציבורי שלו כבר קיים ואינו תלוי במפלגה שהקים. אפשר להתנגד לכל עמדה שלו ואפשר לחשוב שהוא אינו מתאים לראשות הממשלה, אבל הבוחר אינו צריך לשאול מי האיש ומה עשה בחייו. איזנקוט מגיע לקלפי עם מטען מקצועי שהציבור מכיר.
נתניהו, באופן אירוני, דאג במשך שנים שלא יצמח לידו איזנקוט ליכודי. לא רמטכ״ל לשעבר בעל בסיס כוח עצמאי, לא מנהיג כריזמטי שמסוגל לדבר ישירות אל הציבור מעל ראשו של יו״ר המפלגה, ולא יורש טבעי שיכול ביום מן הימים לומר: תודה לביבי, עכשיו תורי. כל אדם כזה היה עלול להפוך לאיום, ולכן המבנה הפוליטי שנוצר סביב נתניהו עודד תלות במנהיג יותר מאשר עצמאות לידו.
פעם הליכוד היה בנוי אחרת. מנהיגיו נאלצו לחיות לצד אישים חזקים מאוד. מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון פעלו בתוך מחנה שהכיל בתקופות שונות אנשים בעלי משקל עצמאי כמו משה ארנס, דוד לוי, דן מרידור ובני בגין. הם התחרו, רבו, הקימו מחנות ולעיתים שנאו זה את זה, אבל הציבור ידע שהליכוד אינו אדם אחד. אם מנהיג נחלש, היו מסביבו אנשים בעלי שיעור קומה שהמותג שלהם לא היה תלוי לחלוטין בו.
נתניהו הפך את המשוואה. במשך השנים הליכוד נעשה מזוהה איתו במידה שכמעט אין לה תקדים בתולדות המפלגה. הוא הכוח האלקטורלי המרכזי שלה, המסביר הלאומי שלה, האסטרטג שלה והסיבה שבגללה חלק עצום ממצביעיה נשאר איתה. כאשר נתניהו חזק, המבנה הזה מעניק לו עוצמה אדירה. כאשר נתניהו נחלש, הוא הופך למלכודת.
השאלה שהסקר החדש מציב בפני הליכוד פשוטה: אם מצביע מתלבט החליט שהוא כבר אינו רוצה את נתניהו, מי ברשימת הליכוד גורם לו בכל זאת להצביע מחל? איזה מועמד מביא לבדו שני מנדטים של אנשי מרכז? מי מושך אנשי ביטחון? מי מושך את קהילת העסקים? מי מסקרן צעירים? מי מביא ציבור שלא היה מצביע לליכוד בגלל נתניהו אבל מוכן לעשות זאת בגללו?
למפלגת שלטון גדולה חייבים להיות אנשים כאלה. לא כדי למרוד במנהיג אלא כדי להרחיב את גבולות המפלגה. איש ביטחון מושך קהל אחד, כלכלן מוערך קהל אחר, מנהל מצליח קהל נוסף ומנהיג צעיר יכול לפתוח דלת לדור חדש. כשהכול מרוכז סביב אדם אחד, ברגע שכוח המשיכה שלו נחלש אין כמעט מנוע חלופי.
והפריימריז הפכו את הבעיה לגלויה. הם האירו את הרשימה בזרקור. במשך ימים הציבור שמע מי עלה, מי ירד, מי ניצח ומי הודח, וכשהאבק שקע הוא קיבל הזדמנות לשאול לא רק מי ניצח בתוך הליכוד אלא מה הליכוד מציע למדינה. לפי הסקר של הבוקר, התשובה הראשונית של חלק מהציבור היתה ללכת דווקא בכיוון ההפוך.
נתניהו לכוד גם בין שני קהלים שונים לחלוטין. עוצמה יהודית מקבלת תשעה מנדטים והציונות הדתית חמישה, כלומר הימין עצמו אינו נעלם וחלק מהקולות שהליכוד איבד נמצאים מימינו. במקביל, הזינוק של איזנקוט מלמד שהמרכז הופך לזירת הקרב החשובה ביותר. כדי לקחת קולות מבן גביר נתניהו צריך להקשיח את המסרים. כדי לקחת אותם מאיזנקוט הוא צריך להקרין ממלכתיות, מקצועיות, יציבות ומתינות. כל תנועה לכיוון אחד עלולה להרחיק את הקהל שבצד האחר.
בינתיים איזנקוט נהנה מהסם הפוליטי החזק ביותר שיש: מומנטום. 23 מנדטים הפכו בתוך שבוע ל־26. ככל שהציבור רואה אותו במקום הראשון, כך קל יותר למצביעים נוספים להשתכנע שהוא אינו רק עוד מפלגת מרכז זמנית אלא מועמד ממשי לניצחון. בפוליטיקה כוח מייצר כוח. אנשים שרוצים להחליף שלטון נוטים להתכנס סביב מי שנראה להם מסוגל לעשות זאת.
וזו הסכנה הגדולה ביותר לנתניהו. לא עצם הירידה ל־20, אלא האפשרות שהציבור יתרגל למראה הליכוד במקום השני. במשך שנים אחת העוצמות הגדולות של נתניהו היתה התחושה שגם כשכועסים עליו, בסוף הוא נשאר האיש שצריך לנצח כדי להקים ממשלה. אם איזנקוט ימשיך להוביל בסקרים בפער משמעותי, הפסיכולוגיה הזאת עלולה להתהפך.
צריך כמובן לזכור: זה סקר ולא בחירות. אירוע ביטחוני, הישג מדיני, כישלון של היריבים, קמפיין מבריק או חיבור פוליטי יכולים להזיז מנדטים במהירות עצומה. שום דבר אינו סגור. אבל דווקא העיתוי הופך את הסקר הזה למעניין במיוחד. הליכוד סיים פריימריז, הציג את אנשיו לציבור וציפה לקבל תנופה. במקום זאת איזנקוט עולה בשלושה והליכוד מאבד עוד אחד.
נתניהו השיג במשך השנים כמעט את כל מה שרצה בתוך מפלגתו. אין לו יורש טבעי. אין מולו מוקד כוח משמעותי. אין אדם בליכוד שמסוגל לערער ברצינות על מנהיגותו. הוא ניצח את הקרב הפנימי כמעט לחלוטין.
ועכשיו מגיע הפרדוקס האכזרי: האיש שדאג שלא יהיה בליכוד מישהו גדול מספיק כדי להחליף אותו מגלה שכשנתניהו עצמו נחלש — אין כמעט מישהו גדול מספיק כדי להציל אותו.
״עניין מרכזי״ — חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
