רעידת אדמה פוליטית בגרמניה ובאירופה בעקבות הבחירות בסקסוניה־אנהלט: מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה זכתה בכמעט 44% מהקולות, הביסה בפער עצום את מפלגתו של הקנצלר פרידריך מרץ והגיעה למרחק של שלושה מושבים בלבד מרוב מוחלט בפרלמנט המקומי. אבל הסיפור הגדול כבר אינו מי ישלוט באחת מ־16 מדינות גרמניה. החשש הוא שהניצחון מבשר אפקט דומינו של התחזקות לאומנית ואירו־סקפטית, שתערער את המרכז הפוליטי ובתרחיש קיצוני תתחיל לפרום את האיחוד האירופי מבפנים.
מאת רמי יצהר
אלטרנטיבה לגרמניה קיבלה 39 מתוך 83 המושבים. הנוצרים־דמוקרטים של מרץ התרסקו ל־17.2% והסוציאל־דמוקרטים ל־9.3%. מפלגה שהסניף המקומי שלה מסווג בידי שירות ביטחון הפנים הגרמני כימני־קיצוני מובהק קיבלה כמעט את תמיכתו של כל בוחר שני.
סקסוניה־אנהלט אמנם קטנה ונמצאת במזרח גרמניה לשעבר, שם הימין הרדיקלי חזק במיוחד. אבל קשה לפטור את התוצאה כחריגה מקומית כאשר אלטרנטיבה לגרמניה מתחזקת גם ברמה הארצית והופכת לאיום ממשי על הסדר הפוליטי הישן.
וזה לב הסיפור: הבחירות אינן הסיבה למשבר האירופי. הן סימפטום לכך שהעסקה שעליה נבנתה אירופה כבר אינה עובדת כפי שעבדה.
במשך עשרות שנים הנוסחה הייתה כמעט מושלמת: ארצות הברית סיפקה את מטריית הביטחון, רוסיה אנרגיה זולה, גרמניה ייצרה וייצאה, והשוק האירופי המשותף העניק שגשוג ויציבות. כמעט כל רכיב בנוסחה הזאת נסדק.
המלחמה באוקראינה האיצה את השבר. אירופה משלמת על נשק וסיוע לקייב, קליטת פליטים, סנקציות, התחמשות מחדש וההתנתקות מחלק גדול מהאנרגיה הרוסית. במזרח אירופה רואים בכך מחיר הכרחי לבלימת מוסקבה. במקומות אחרים הולך וגדל מספר הבוחרים ששואלים כמה זמן עוד תימשך המלחמה, כמה היא תעלה ומדוע אירופה אינה מצליחה להביא לסיומה.
על העייפות הזאת רוכבת אלטרנטיבה לגרמניה. היא דורשת לצמצם את התמיכה באוקראינה, להסיר סנקציות מעל רוסיה ולחדש את הקשרים הכלכליים עם מוסקבה.
אבל אוקראינה היא רק חלק מהחשבון. אירופה נדרשת עכשיו לממן הרבה יותר מהביטחון של עצמה דווקא כאשר ארצות הברית מאותתת שמטריית ההגנה האמריקנית אינה יכולה עוד לשמש תחליף לצבאות אירופיים חזקים.
וזה פותח מיד את שאלת חלוקת הנטל. מדינות הסמוכות לרוסיה דורשות התחמשות מהירה. אחרות חשות מאוימות פחות ומתקשות להסביר לאזרחיהן מדוע צריך להעביר עוד ועוד כסף לטנקים, טילים והגנה אווירית במקום לבריאות, חינוך, פנסיות ותשתיות.
השאלה הפוליטית פשוטה וקטלנית: למה אנחנו משלמים יותר מאחרים?
וכל זה קורה כשהמנוע הכלכלי של אירופה מקרטע.
המודל הגרמני שהתבסס על אנרגיה רוסית זולה, תעשייה אדירה ויצוא לעולם נשחק בדיוק כאשר ברלין נדרשת לממן צבא גדול יותר ואירופה עצמאית יותר. תחרות סינית, אנרגיה יקרה, רגולציה, הזדקנות האוכלוסייה והמעבר המורכב לעידן המכונית החשמלית מכבידים במיוחד על התעשייה הגרמנית.
תעשיית הרכב, אחד מסמלי העוצמה של גרמניה, נמצאת תחת לחץ כבד. גם ענפי הכימיה והתעשיות עתירות האנרגיה מתקשים. התחושה שהשגשוג הגרמני הוא מצב טבעי ומובטח הולכת ונעלמת.
לראשונה זה שנים, אירופים רבים אינם שואלים עד כמה הדור הבא יהיה עשיר יותר. הם חוששים שהוא יהיה עני יותר.
וכשהעוגה אינה גדלה, מתחילה המלחמה על כל פרוסה: כמה לאוקראינה, כמה לצבא, כמה לפנסיות, כמה למהגרים, כמה לתעשייה, כמה למדינות החלשות וכמה לבריסל.
לכך מצטרף משבר ההגירה. הגבולות הפתוחים היו אחד ההישגים הגדולים של האיחוד האירופי והפכו לאחד ממקורות הכעס הגדולים שלו. מי מכניס מהגרים, מי קולט אותם, מי משלם עבורם ומי רשאי להחזירם — כל אלה הפכו מחילוקי דעות טכניים לחומר נפץ פוליטי.
והלאומנים מציעים תשובה שקל מאוד למכור: אנחנו משלמים — ובריסל מחליטה.
זו הסיבה שהבעיה של אירופה אינה רק שהימין מתחזק. הבעיה היא שהסיבות שבגללן הוא מתחזק אינן עומדות להיעלם אחרי הבחירות. המלחמה נמשכת, הביטחון מתייקר, אמריקה דורשת מאירופה להסתדר יותר בכוחות עצמה, התעשייה מתקשה והציבור נדרש לשלם יותר דווקא כשהוא מרגיש שיש לו פחות.
מכאן נולד החשש מאפקט הדומינו.
האיחוד האירופי אינו חייב להתפרק בדרמה אחת גדולה. גרמניה וצרפת אינן צריכות להודיע מחר שהן פורשות.
ההתפוררות יכולה להיות שקטה בהרבה.
מדינה אחת חוסמת מדיניות הגירה. אחרת מסרבת לתקציב. שלישית מתנגדת לסנקציות על רוסיה. רביעית מסרבת להגדיל את הסיוע לאוקראינה. ממשלות נוספות דורשות להחזיר סמכויות מבריסל למדינות הלאום.
הדגל האירופי ימשיך להתנופף, הפרלמנט ימשיך להתכנס והאירו יישאר בכיס — אבל האיחוד יכול להמשיך להתקיים על הנייר ולהפסיק בהדרגה לתפקד במציאות.
וזה מה שהופך את 44 האחוזים בסקסוניה־אנהלט לכל כך משמעותיים.
גרמניה אינה עוד חברה באיחוד. יחד עם צרפת היא ליבו הפוליטי והכלכלי. אירופה יכולה להתמודד עם ממשלה לאומנית במדינה קטנה. הרבה יותר קשה לדמיין אותה פועלת באותה מתכונת אם הכוחות הלאומניים ישתלטו על סדר היום בגרמניה ובצרפת בעת ובעונה אחת.
וזה הפרדוקס הגדול: דווקא כאשר אירופה זקוקה ליותר אחדות, הבוחרים דורשים פחות ממנה.
רוסיה מאיימת ממזרח, אמריקה דורשת ממנה לשאת בעצמה בנטל הביטחוני, סין מאתגרת את התעשייה שלה והמהפכה הטכנולוגית מחייבת השקעות עתק. דווקא ברגע שבו נדרש יותר כוח אירופי משותף, יותר ויותר מצביעים רוצים פחות בריסל ויותר מדינת לאום.
ואיפה כל זה משאיר את ישראל?
במבט ראשון אירופה מפוצלת עשויה להיראות נוחה לירושלים. איחוד שמתקשה להגיע להסכמות מתקשה גם לגבש סנקציות, לחץ מדיני או מדיניות אחידה נגד ישראל. חלק ממפלגות הימין האירופיות אף מציגות יחס אוהד מאוד לישראל, בין היתר בשל התנגדותן לאסלאם הקיצוני ולהגירה מוסלמית.
אבל זה רק חצי מהתמונה.
אירופה היא שותפת סחר מרכזית של ישראל, מקור להשקעות, מחקר וטכנולוגיה ומרכיב חשוב במערך המדיני והביטחוני המערבי. אירופה חלשה פירושה כלכלה חלשה יותר, פחות יציבות ומערב מפוצל יותר מול רוסיה, איראן ואיומים נוספים.
וגם ישראל אינה יכולה להתעלם מההיסטוריה. לא כל מפלגה לאומנית באירופה היא אנטישמית, וחלקן פרו־ישראליות במובהק, אבל בחלק מהמחנות האלה מתקיימים גם זרמים של לאומנות אתנית ומטען אנטישמי שיהודים אינם יכולים להרשות לעצמם להתייחס אליהם בשאננות.
לכן האינטרס הישראלי איננו אירופה חלשה. הוא אירופה יציבה, משגשגת, חזקה ובטוחה שמקיימת יחסים טובים עם ישראל.
וזה אולי החשבון החשוב ביותר מבחינתנו.
ישראל עשויה להרוויח מאירופה שפחות מסוגלת להתאחד נגדה. היא עלולה לגלות שהפסידה אירופה שפחות מסוגלת להתאחד גם למענה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שווה לעקוב.
