מלווה צמוד: הלוואות ביהדות

שאלתם את עצמכם פעם כיצד ניתן ליישב את הסתירה לכאורה, שבין האיסור החל בתורה על נשך – ריבית בשפה של ימינו – לבין המצווה המעודדת מתן הלוואות? תהיתם כיצד פירשו זאת חכמינו ומה אמר על כך הרמב״ם? סקירה קצרה של ההיסטוריה של ההלוואות ביהדות – מאז ועד היום

 

שולה מתן

 

על פי ההלכה מתן הלוואה לנזקקים זו מצווה, אך כאשר ההלוואה מוענקת ליהודי חל איסור על גביית ריבית. מקור מצוות הלוואה, המוכרת גם כמצוות הלוואה לעני, הוא בפסוק: ״אם כסף תלוה את עמי״ (שמות כב כד). מפסוק זה מביאה המְכִילָא את הלימוד לפיו המילה ״אם״ באה לציין חובה. כדוגמה לכך ניתן להביא את חזרתה של המצווה בניסוחים שונים בתורה, כמו למשל בפסוק "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון… העבט תעביטנו די מחסורו“ (דברים טו). הפסוק ״אם כסף תלווה את עמי״ ממשיך בהוראה: ״לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך״. לפי פירוש חז״ל, הנשך הוא הריבית – ״כנשיכת נחש שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקודו״. איסור הנשך או הריבית שב ומופיע במקומות נוספים בתורה, בהם "אל תקח מאיתו נשך ותרבית… את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״ (ויקרא כה, לו-לז); ו-״לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל נשך כל דבר אשר יישך״ (דברים כג כ).

ומדוע צווה עלינו לא לגבות ריבית? פרשני התורה מצאו לכך סיבות טובות. כך, למשל, כאשר מדובר באדם הנזקק להלוואה, השכל הישר מלמדנו שתוספת נשך תכביד עליו עוד יותר, ואין שום סיבה הגיונית להעמיס ולהקשות עליו מעבר לכך. זאת ועוד, אליבא ד-רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בכלי יקר, אדם המעניק הלוואות* ובצידן ריבית נהנה כביכול ממקור הכנסה מובטח, ואינו צריך לדאוג ולהתפלל לבורא עולם כמו בעלי עסקים אחרים. אך ההסבר האהוב עלינו מקורו דווקא בספר החינוך, לפיו בורא עולם רצה שוויון כלכלי בקרב בני עמו, וכאשר אחד מלווה את כספו וגובה נשך לא ניתן להימנע ממצב הפוך: ככל שהונו של המלווה הולך ותופח, כך מצטמצם הונו של העני, שעלול להפוך בסופו של דבר לחסר כל. בעיני חז״ל, איסור הריבית הוא סוגיה עקרונית ביהדות: "כל המקבל עליו עול ריבית מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול מלכות שמים“.

 

איסור הריבית: יהודים לעומת גויים

איסור הלוואות אינו חל במקרים שבהם ההלוואה ניתנת לגויים. המשכו של הפסוק ״לא תשיך לאחיך״ (דברים כג כ) הוא: ״לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה״. מכאן אנו למדים שיש היתר לגביית ריבית על הלוואה שניתנה למי שאינו יהודי, ואפשר אפילו לראות בכך מעין מענה להפסד הכספי הפוטנציאלי שנגזר מהאיסור לגבות נשך מיהודי.

במשנה תורה להרמב״ם – הנחשב לאחת היצירות המקיפות בתולדות העם היהודי והמשפיעות ביותר על ההלכה בפרט והתושב״ע בכלל – מוקדשים 27 פרקים לדיני לווה ומלווה. לדידו של הרמב״ם קיימות שתי מערכות שונות התקפות להלוואות. הראשונה יסודה בתורה, ולפיה הלוואה נועדה לחלץ אדם ממצוקתו; והשניה – שאינה מגובה בפסוקים – היא ההלוואה העסקית. הלוואות עסקיות הן כלי חיוני להתנהלותו של משק כלכלי, ויכולות לבוא לידי ביטוי גם בתשלום באשראי או מכירה בהקפה. מכאן, שהתורה לא הטילה איסור גביית נשך על הלוואות שנועדו לשמש כמכשיר פיננסי גרידא.

 

עיסקת חבילה: היתר עיסקה

ההבחנה שמבצע הרמב״ם מסייעת להבין את המערכת הכלכלית של ימינו ועשויה לסייע להבין כיצד הוראות המסורת היהודית מתיישבות עם תשלומי הריבית שגובים המוסדות הפיננסיים השונים הפועלים במדינה.

אחד המושגים המהותיים ביותר בהקשר זה הוא ״היתר עיסקה״: הליך הלכתי אשר מתייחס להלוואה כאל עסק משותף של הלווה והמלווה, שממנו עולה כי שני הצדדים שותפים – הן לרווח והן להפסד. במסגרת עיסקת החבילה הזו, הצד המלווה הוא ״שותף שקט״, שחולק את הונו עם הלווה – או ״השותף הפעיל״ – כדי שזה האחרון ישקיע בעסק, ומכאן שהשותף השקט זכאי לנתח מן ״הרווחים״ שמניבה ההשקעה מבלי שהדבר ייחשב כגביית ריבית.

במאה ה-21 משמש היתר עיסקה גם במקרים של מתן הלוואות שאינן לצרכי עסקים בלבד.

*בכפוף לאישור החברה ותנאיה. המלווה ישראכרט מימון בע"מ. אי עמידה בפירעון ההלוואה עלול לגרור חיוב בריבית פיגורים והליכי הוצאה לפועל.

*הפרסום איננו מהווה הצעה ו/או התחייבות למתן הלוואה/אשראי.